רב"ז יורה דעה רא

אחר, בלתי להזדרז ולשלחו לתעודתו ישר לאוקריינא, באמצעות אדריסאות של אנשים ידועים לנאמנים, כדי לחלקם שם בין מעוני הפרעות הידועים להם במקומם! ונפשם בשאלתם להורות להם כתורה את המעשה אשר יעשו. וכת"ר שפיר קדמי להחויא חוות דעתו, שיפה כחה של האשה הג' הזאת, האומרת, שלא לשנות, משל כחו של הועד. כיון שאפשר להמציא את הכסף לתעודתו, ישר לאוקריינא. מי זה יכול לשנות, הלא ידוע, כי בעוה"ר, מעוני אוקריינא כלהו איתנהו בהו, דבר, וחרב, ורעב. ר"ל. והיא מצוה גדולה עוד יותר מפדיון שבוים וציין ליו"ד סי' רנ"ב סעי' א', ולהפ"ת שם

תשובה

(א) ד"ז נלמד ממה ששנו חכמים בלשון המשנה, שקלים פ"ב מ"ה: מותר שבוים, לשבוים. מותר שבוי, לאותו שבוי. והרע"ב ז"ל שם כתב וז"ל: אבל אם פירשו לשבוי זה, זכה אותו שבוי במותר, עכ"ל. ובתוספתא סופ"א דשקלים, תני: אין פודי' שבוי, בשבוי. וכן הוא בירושלמי פ"ב דשקלים ה"ה. ובק"ע שם, פי' וז"ל: אם גבו מעות לצורך שבוי זה, אסור לשנותו לצורך שבוי אחר. ואפי' השני עדיף מהראשון, עכ"ל. והא דאמרינן בב"ק קי"ז ע"ב, גבי', ההוא גברא דהוה מפקיד גבי' ארנקא דפדיון שבויים, סליקו גנבי עילויה, שקלה יהבה ניהלייהו. אתא לקמי' דרבה פטריה. א"ל אביי: והא מציל עצמו בממון חבירו הוא, א"ל: אין לך פדיון שבויים גדול מזה. ולכאורה אכתי קשה, האיך הציל עצמו בממון שבויים אחרים, ואא אין פודין שבוי. בשבוי, כנזכר? וע"כ צ"ל דבב"ק מיירי, דהארנקא היה לפדיון סתם שבויים שאינם ידועים, שאם הי' לשבויים ידועים, ודאי לא הוי פטריה רבה, מטעם הנ"ל, דאין יכול לפדות א"ע מממון שבויים אחרים ידועים. ומצאתי בחידושי הרשב"א ז"ל, בב"ק שם. שכתב כן להדיא, וז"ל: דהכא משמע בשהפקידוהו אצלו לפדיון סתם שבויים היא, ולא לפדיון שבויים ידועים וכו' דהא תנן, מותר שבוי, לאותו שבוי וכו', עכ"ל. וכ"כ הה"מ על הרמב"ם בפ"ה מהל' שאלה ופקדון ה"א, בשם הרשב"א. והה"מ כתב, שכך נראה מתוך דברי הרמב"ם. והכ"מ שם תמה על הה"מ, למה כתב שכך נראה מתוך דברי הרמב"ם. שמבואר הוא בדבריו כן. עכ"ל, ויש ליישב תמיהת הכ"מ, עפי"ד הלח"מ שם שכ' וז"ל: מדברי רבינו לא משמע הכי, כדכתב בד"א, בשאין זה הממון וכו' דמשמע דהך בד"א קאי לכל החלוקות שהזכיר למעלה. ואע"ג דאיכא למדחי, דלא קא אלא אמי שהפקידוהו ממון עניים ושבויים. ולא אקדם והציל עצמו בממון שבויים וכו', עש"ה ותבין כוונת הה"מ

ומש"כ הה"מ בכוונת הרמב"ם ז"ל במש"כ אח"כ, וז"ל: אבל אם היו לעניים אלו, או לשבויים אלו, „והרי הוא קצוץ להן“, הרי זה הממון שיש לו תובעין וישלם. וכתב ע"ז בזה"ל: נראה שהכוונה היא, דבעינן תרתי, שיהיו אנשים ידועים, ויהיה חלק כל אחד ידוע וכו'. ע"ז כתב הכ"מ וז"ל: ויותר נראה לומר דלדעת רבינו, אפילו לא קיץ להו נמי חייב ומ"ש „והרי הוא קצוץ להם“, היינו שהוא מיוחד לגמרי להם שלא יהא רשות ביד הגבאים לשנות צדקה זו, כולה או מקצתה, לצורך עניים אחרים, עכ"ל. אבל המהרי"ו בתשו' סי' כ"ו, מובא גם בט"ז יו"ד סי' רנ"ו סק"ד, נראה שגירסא אחרת הי' לפניו בהרמב"ם ז"ל. שמביא בשם הרמב"ם שכ' וז"ל: אבל אם הי' אומר לעניים אלו, או לשבויים אלו, „הרי הוא קנוי להם“ וכו'. וכן הוא גירסת ביאור הגר"א ז"ל ביו"ד סי' רנ"ו ס"ק י"א ע"ש. וא"כ לגירסתם פשיטא דהרמב"ם ז"ל ס"ל דאפי' לא קצץ חלק כל אחד ואחד חייב

ועל יסוד תשובת מהרי"ו ז"ל בד"ז, פסק הרמ"א ז"ל ביו"ד סי' רנ"ו סעי' ד', וז"ל: וכן אם פירש הנותן ואמר שיתנו לעניי העיר או לעני פלוני, אין להם לשנות אפי' לת"ת ע"ש [ועיין בד"מ על הטויו"ד סי' רנ"ו אות ד'. שכ' בשם תשובת מהרי"ו דהכא לא מהני אומדנא ע"ש]. והט"ז שם, הביא טעמו ונימוקו של התשו' מהרי"ו, וכתב שכן מוכח לשון הטור בשם הרא"ש ע"ש. וכן הש"ך שם סק"ז העתיק לשון הרא"ש והטור. וכ' שכן נראה דעת מהרי"ו ע"ש ותמהני שלא הביאו שכ"מ ממש"כ הכלבו בשם הרי"ף ז"ל, מובא בב"י יו"ד סי' רנ"ו, וז"ל: אם פירש הנותן לעני, למי יתן, אסור לשנותה לעולם, כלומר ואף בני עיר אין יכולים לשנותה, עכ"ל] ומצאתי בס' מחנה אפרים הל' צדקה סי' י' שכתב וז"ל: דלפעמים אינם יכולים לשנותו כלל. ואפי' למצוה דעדיפא מינה. והוא היכא דהוקדש זה הממון לעניים ידועים, ומטא ליד גבאי. דכיון דמטא ליד גבאי, כבר זכו בו אותם העניים ונעשה ממון שלהם. ואפי' הסכימו שבעה טובי העיר במעמד כל אנשי העיר לאו כל כמינייהו לאפסודי לעניים. וזה מבואר בדברי הרא"ש בפסקיו שכ' דמתני' דמותר עניים, לעניים. איירי כשגבו לשמם של אותם העניים, ואפי' במה שהותירו לא ישנו אותם לעניים אחרים. ואם במותריהם אמרו דאיכא לאצדודי ולומר מעיקרא לא גבו אלא לכדי צרכם, ולא ליותר. ואפ"ה אמרו לא ישנו לעניים אחרים, מכיון שגבו אותה לשמם של אלו. כש"כ בעיקר הגבייה דאינם יכולים לשנותה ואפי' למצוה דעדיפא מינה. ומה שסיימו שם בירושלמי: ואין ממחין ביד הפרנסים שאם ראו שיש צורך בדבר, ובאו לשנות, אין ממחין בידם. אמותריהם קאי. וכ"נ מדברי הרב בנמק"י משם ר"י ז"ל. אבל בעיקר הגבייה נלע"ד דאינם יכולים לשנותה, ולהפסיד לאלו, ואפי זט"ה במעמד אנשי העיר וכו' עכ"ל. ותימה על המחא"פ ז"ל שלא העיר מהרמב"ם בפ"ה מהל' שאלה ופקדון ה"א, וחי' הרשב"א בב"ק קי"ז ע"ב, ותשו' מהרי"ו ושאר פוסקים הנ"ל, דמבואר מדבריהם כחילוקו דאם פירשו הצדקה לעניים ידועים, אין מי יכול לשנות, כדבר האמור

אמנם נן עפי"ז יש ליישב קושיית השו"ת שא"פ סי' ס"ו, שהקשה על הרא"ש בפ"א דב"ב סי' כ"ט (הנ"ל) שכ': כשגבו במקרה לשמם של אותם עניים, דומיא דשבויים (ע"ש בפ"ח אות ל') לא ישנוה ליתנו לעניים אחרים. והרי בירושלמי דשקלים פ"ב ה"ה, סיים: ואין ממחין ביד הפרנסים. כלומר שאם ראו הפרנסים שיש צורך בדבר לשנות, אין ממחין בידן. והרא"ש גופי' בסו"ד שם הביא זאת ע"ש. ועיין בש"ך יו"ד סי' רנ"ו סק"ו שכ' לפרש דברי הרא"ש, במש"כ בשם הירושלמי (הנ"ל) ע"ש. אולם עפי"ד המחא"פ אתי שפיר. דסיום דברי הירושלמי, שאמרו: ואין ממחין ביד הפרנסים, אמותריהם קאי משום דאיכא למימר דמעיקרא לא גבו אלא לכדי צורכם, ולא ליותר. אבל בעיקר הגבייה אין מי יכול לשנות אפי' זט"ה במעמד אנשי העיר, כנז'

ועפי"ד המחא"פ צריכין לפרש מה שהביא הירושלמי שם הך ברייתא דתוספתא הנ"ל, דאין פודין שבוי בשבוי. דקשה לכאורה דהרי זה מבואר מגוף משנתינו, דתנן מותר שבוי, לאותו שבוי. ואם במותריהם אמרו כן כש"כ בעיקר הגבייה, שגבו המעות לצורך שבוי זה, דאסור לשנותו לצורך שבוי אחר? ועפ"י מה שכתבנו י"ל דאיכא נפ"מ גדולה בד"ז, דבמותריהם אין ממחין ביד הפרנסים הבאים לשנות. משא"כ בגוף הגבייה לצורך שבוי זה, אסור לשנותו לצורך שבוי אחר ואפי' זט"ה במעמד אנשי העיר. והא דסיימו בירושלמי שם: אין ממחין ביד הפרנסים, רק אמותריהם קאי. כהמחא"פ הנ"ל ע"ש. וכ"מ לשון הרא"ש בפ"א דב"ב סוס"י כ"ט, דסיום הירושלמי הנ"ל, רק אמותריהם קאי וכ"מ מלשון תשו' הרא"ש כלל ל"ב סוס"י ו' ע"ש [ועיין בפיהמ"ש להרמב"ם בפ"ב דשקלים מ"ה הנ"ל ע"ש. וי"ל ודו"ק. וא"כ עפי"ז בנידון שאלתנו, כיון שגוף הגבייה וקבוצי הנדבות מהמנדבים התדיריים היו לשם תמיכת מעוני אוקריינא, פשיטא שאסור לשנות המעות לצורך מצוה אחרת, ואפי' לת"ת. דמאחר שהמנדבים פירשו בהתנדבם שנותנים לתמיכת מעוני אוקריינא, מיד זכו מעוני