רב"ז יורה דעה קצט

ע"ש [והחמ"ד לא העיר כלל להביא איזהו מקור מקומן ללשונות כאלו, כמו שהבאתי בס"ד. וכיון שהוכחתי לדעת דע"י שני עירויות נבלע האיסור בכולו. א"כ עפי"ז שפיר יש לומר כתשמישו כך הכשרו, וככ"פ, דהיינו שעכ"פ סגי בזה הגעלה ע"י עירוי שני פעמים. ואפי' אם נימא דלשון בכמה פעמים ולשון „הרבה“ קאי על ג' פעמים. ועיין בתב"ש סי' א סק"ב. עכ"פ סגי הגעלה ע"י עירוי ג"פ. והכי מבואר להדיא בח"י סי' תנ"א ס"ק כ"ט בשם הלבוש ז"ל שהגעלה ע"י עירוי צריך לעדות ג"פ. והח"י כתב עליו שהשיגו עליו האחרונים. ולפי מה שכתבתי לבושי' כתלג חיור. דעפ"י דבריו יתפרש שיטת האו"ה ז"ל. ויש להעמיס כ"ז בתירוצו של ה מנחת יעקב הנ"ל, והבן, אבל החוו"ד יו"ד סי' צ"ה בביאורים סק"ט הביא בשם או"ה כלל נ"ח דבאמת מטעם זה אסור להגעיל טעלי"ר ע"י עירוי, מטעם שע"י עירויות הרבה בלע בכולו ועירוי של פעם אחת אינו מפליט רק כ"ק ע"ש. ועיין במג"א סי' תנ"א ס"ק י"ג, וצ"ע

וגם מש"כ החוו"ד שם דעיקר דין האו"ה הנ"ל תמוה, דהא עירוי אינו יכול להרתיח יותר מכ"ק. והאיך אפשר לבלוע בצונן כיון דלמטה מהכ"ק צונן הוא. ומה לי שהי' עירוי אחד או הרבה עיראות? ע"ש. ולפענ"ד יש ליישב עפימש"כ ה„חמודי דניאל“ הנ"ל שם, דבע"כ מיירי האו"ה שהי' עיראות הרבה תכופות זה אחר זה. דכיון דבא עירוי השני בעוד הקערה חמה מעירוי הראשון מבליע יותר וכו' ע"ש. וכ"כ בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' קמ"ו הנ"ל דהאו"ה מיירי הכי. ועפי"ז כתב שם דאפי' בפ"א אם נזחל עלי' הרבה חמין בענין שיש לעשות מהמים הרבה קילוחים, בולע בכולו [כנז'] ע"ש, ואם כן כיון שלפענ"ד דינו של האו"ה ז"ל אמת ויציב, שפיר יש לומר דבנידון שאלתנו הוי תרי קולי בהפס"מ, כדבר האמור

מכש"כ שיש לצדד להחמיר בנידון שאלת כת"ר, עפ"י מה שהעלה בשו"ת תשואות חן סי' ט' דהא דעירוי מכ"ר אינו אוסר אלא כ"ק. היינו דוקא בכ"ר שאינו עומד אצל האש. אבל אם עירה מכ"ר שעומד אצל האש יש לחוש לדברי הפוסקים דס"ל לאסור בכולו ע"ש

והדרן לדינא, כי טוב עשה כת"ר שנטה להחמיר בנידון דידן: בצלאל זאב שאפראן

סימן עה

כבוד הרה"ג וכו' מו"ה דוב יצחק ראבינאוויטש אבד"ק וואסלאי

הנה בא לפני ר' ישראל אהרן נ"י מבאהוש, והביא מכתב מכת"ר בדבר שאלתו. היות. כי אותו האיש ר' בצלאל שטערן נ"י מאמעריקא, נדר לתת לכל אחת מהשלש יתומות בנות אחיו המנוח ר' זעליג שטערן ע"ה, כשתגיעו לפרקן סך חמשה ועשרים אלף ליי. וכעת אם הבנות שואלת ומבקשת, שישלח לה גיסה ר' בצלאל, את כל הסכום שבעים וחמשה אלף ליי, בכדי שתוכל להשיא את היתומה הבכורה שבהן, שכבר הגיעה לפרקה. וכת"ר נפשו בשאלתו. אם רשאי לעשות כן, לשנות מן הצדקה, מכפי מה שנדר

תשובה

הנה, כפי מה שהציע לפני ר' ישראל אהרן נ"י כי בתי, אם הבנות היתומות הנ"ל, רצונה רק להלוות הסך חמשים „אלף ליי, חלקן של שתי היתומות הקטנות ובדעתה ליתן שטרות (וועקסלין) בטחונות, עפ"י נימוסי המדינה, באופן היותר מועיל ובכהאי גוונא לית ד"ז צריך בושש, דמותר. כמבואר בערכין ו' ע"א, דהאומר: סלע זו לצדקה, מותר לשנותה, בין לעצמו, בין „לאחר“, בין אמר: הרי עלי, בין אמר הרי זו. ופירש"י ד"ה אבל לאחר, ובתוס' שם ע"ב ד"ה עד. שפי' לשון „לאחר“, היינו להלוותה לחבירו ע"ש. וכ"פ בש"ע יו"ד סי' רנ"ט סעיף א'. אבל שלא בתורת הלוואה, אסור לשנות, ליתן להבכירה, אפי' פרוטה אחת מהסכום שנדר להיתומות הקטנות. כמבואר בשו"ת הרדב"ז ח"ד סי' קנ"ד, שנשאל: בראובן שאמר לשמעון העני: אתן לך צדקה כך וכך וכו'. אם יכול לומר: לעני אחר אני רוצה ליתן, והשיב וז"ל: וכבר ראיתי מי שכתב שלא קנה ראשין, ויכול ליתן לעני אחר. וראייתו מהא דאמרינן בערכין ו' ע"א, האומר סלע זה לצדקה, עד שלא באת לידי גבאי, יכול לשנותה. ואני אומר: דאין מכאן ראי' כלל, דשאני התם, שאמר סלע זה לצדקה סתם, אז יכול לשנותה. אבל בנ"ד שאמר: אתן לך צדקה, זכה אותו עני, דאמירתו לו כמסירתו, וכיון דאלו מסר לו, איני יכול לשנותה באמירה לחוד נמי אינו יכול לשנותה, וכופין ליתן לו. עכ"ל. שוב ראיתי בקצה"ח על חו"מ סי' רי"ב סק"ד, שכ' וז"ל: ובשו"ת הרדב"ז סי' קל"ד, ושו"ת ריט"ץ סי' רס"ד, נסתפקו בנודר לפלוני עני, אם יכול לשנותו לעני אחר ע"ש. ונראה כיון דיכול לשנותו למצוה אחרת, וכמ"ש התוס' ערכין ו' ע"א ד"ה עד שלא בא לידי גבאי וכו'. וא"כ נראה דה"ה בנודר לפלוני עני, כיון דלא אמרינן אמירה לגבוה, בצדקה לעניים, ואינו אלא משים נדר, דכתיב: בפיך, זו צדקה. וסגי לי' ליתנו לעני אחר וכו', עכ"ל. ותימה גדולה על הגאון בעל קצה"ח ז"ל, שבמחכת"ה לא העתיק יפה דברי הרדב"ז דהרי מפורש יוצא מפה קדוש הרדב"ז ז"ל, דפשיטא לי', דאם אמר אתן צדקה לפלוני עני, זכה אותו עני, ואינו יכול לשנות ליתן לעני אחר. ודחה למי שכתב איפכא. כדבר האמור גם מש"כ הקצה"ח שם, דלפי דעת רוב הפוסקים, בנודר לעניים לא אמרינן אמירה לגבוה, כמסירה להדיוט. ואין עושה קנין אלא משום נדר בלבד הוא מחויב. וא"כ יכול לשנותו לעני אחר ע"ש. וכ"כ בפשיטות בסי' רנ"ה סק"ה, לענין נדר ליתן לפלוני. ומת (ר"ל) דאינו כמסירה, ואינו עושה קנין ע"ש. וכ"כ עוד בסי' רמ"א סק"ז ע"ש. ובמחכת"ה גם בזה דבריו תמוהים מאוד. ונראה אה שלא עיין אז בשו"ת הרדב"ז גופי', בח"ד סי' קל"ד, באותה תשובה שם לפני זה, הביא דברי הרשב"א בתשו' סי' תקס"ג הנ"ל, דס"ל דלא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה דמי, לענין צדקה לעניים. וכתב עליו: דאין סברתו זאת מחוורת, וכל גאוני עולם ראשונים ואחרונים חלוקים עליו בזה, עכ"ל. וכ"כ הרדב"ז עוד בח"ג סי' תק"ו, וז"ל: ורוב הפוסקים אשר אנו נוהגים בהם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל, והנמשכים אחריהם, כולם הסכימו שאמירה לעניים הרי הוא לגבוה. וטעמא דמסתבר הוא משום תקנת עניים, עכ"ל. וכ"כ בד"מ יו"ד סי' רנ"ח סק"ג, וז"ל: וכן הסכימו הפוסקים דלא כתשו' הרשב"א סי' תקס"ג וכו', עכ"ל. וכ"כ הש"ך חו"מ סי' פ"ז ס"ק נ"א, דכ"פ כל הפוסקים, דגם בצדקה לעניים, אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ע"ש. ותמהני על מרן הקצה"ח ז"ל שכתב דרוב הפוסקים ס"ל איפכא. ובמחכת"ה אישתמיטתיה כל הנ"ל וראיתי בקצה"ח שם בסי' פ"ז ס"ק כ"א, שכתב ונראה עיקר כמש"כ בסי' רי"ב דאסור לשנות מעני לעני וכו' ע"ש. ובמחכת"ה דבריו סיתראי נינהו, דהרי בסי' רי"ב כתב דלפי דעת רוב הפוסקים דס"ל דאמירה לעני אינו קנין, יכול לשנותו לעני אחר כנ"ל. אמנם אני בעניי דחיתי דבריו ז"ל, כדבר האמור (ועיין בשו"ת פמ"א ח"ב סי' קל"ד, שכתב: דהא דכ' בסמ"ע חו"מ סי' קכ"ה ס"ק כ"ה, דשייך שפיר גבי צדקה לומר אמירה לגבוה וכו'. לא בא אלא ליישב לשון הטור אבל לדינא ודאי מודה, דאינו רק מטעם נדר, עכ"ל. וגם דבריו תמוהים עפ"י דעת רוב הפוסקים הנ"ל והבן, וצ"ע וע"ש בהגהות אמרי ברוך על הסמ"ע, שהביא לתשו' הרשב"א הנ"ל.