רב"ז יורה דעה קצז

ושחט, משמע שחיטה א' ולא ב' שחיטות. ועוד לפי שהבהמה מרתעת, והדם נבלע באברים ואינו יוצא שוב אפי' ע"י מליחה, עכ"ל. וי"ל מרש"י חולין כ"ז ע"א ד"ה דלא לשוייה גיסטרא. בל"א שם שפי' שלא ידרוס. אע"ג דהלכות שחיטה הללמ"ס הם, יש מהם שנכתבו כגון דרסה, דמפקינן לקמן מושחט, אין ושחט אלא לשון ומשך, וכי גמירי הלכתא אשארא, עכ"ל. ומדברי רש"י הללו משמע דבין החמשה הלכות שחיטה, נמצאו איזה הלכות שנכתבו. וזהו שדקדק רש"י ז"ל בלשונו וכתב „שנכתבו“ בלשון רבים. וגם דקדק לכתוב „כגון דרסה“. כי הנה לשון „כגון“, מורה דלאו דוקא הוא זה הדבר בלבד שנקט, אלא גם כדוגמתו. כמבואר בהגמי"י סופ"ד מהל' שליחין ושותפין, שכתב וז"ל כל היכא דאמר תלמודא כגון זה, למידין ממנו דבר הדומה קצת, אע"ג דלא דמי לגמרי, עכ"ל. וכן מפורש יוצא בתלמודא דמערבא, בתלתא דוכתא. בירושלמי פ"ט דיבמות ה"ד. ופי"א דכתובות ה"ז. ופ"ט דגיטין ה"ט. לענין הא דאמר שמואל אין מעשין אלא כגון אלמנה לכה"ג וכו' לא כגון אמר שמואל. ע"ש שכן הוא גירסת הק"ע ע"ש. והק"ע כוון האמת בגירסא זו, שכן מצאתי מפורש בר"ן כתובות ס"פ המדיר, שהביא להירושלמי הנ"ל, וגרם בהדיא דמפרקינן כגון קאמר שמואל. כלומר לאו דוקא אלו וכו' ע"ש. ועיין רש"י סנהדרין צ"ח ע"ב ד"ה אי מן חייא הוא כגון רבינו הקדוש. בל"א שם, דכגון דוגמא הוא ע"ש. ועיין בב"י אה"ע סי' ל"ט, שכתב וז"ל: מ"ש רבינו כגון זיעה וכו' האי כגון טעות הוא וצריך למחקו, דכיון דאין מומין באשה יותר על של כהנים אלא אלו, לא שייך לומר כגון, עכ"ל [ועיין בפמ"ג או"ח באגרת לרע"ק מלמד אות י', שפי' שם מלת „כגון“ ע"ש. ובמחכת"ה אישתמיטתיה כל הנ"ל. ובמק"א הארכתי בזה עוד בבקיאות נפלא ואכ"מ]. ועפי"ז י"ל דגם רש"י בחולין הנ"ל דקדק וכתב: „יש מהם שנכתבו כגון דרסה“ וכו'. וע"כ צ"ל דכוונתו הוא גם על „שהייה“. דהא לטעם הא' של הפרישה הנז' שהייה פסולה, משום דכתיב ושחט, ולא ב' שחיטות. ולכן הוה כדוגמת דרסה. דנשמע ג"כ מישחט כנ"ל. ואפי' אם נימא כטעם הב' דשהייה פסולה משום שנבלע הדם באברים, דרש"י לשיטתו אזיל בספר הפרדס הנ"ל. מ"מ מצינו איפוא לומר גם על „שהייה“ דהוי כנכתב בתורה. באיסור דם. וראיתי בפמ"ג יו"ד סי' כ"ג בשפ"ד סק"ב, שהביא להפרישה הנ"ל, וכתב עליו: דמ"ש ושחט. ולא ב' שחיטות. ליתא דהללמ"ס הוא, לבד דרסה מפורש בקרא, עכ"ל. ותימה שלא העיר כלל מרש"י חולין הנ"ל, ומכל מה שהערותי בזה. איברא שמהרשב"א ז"ל בתה"א בית שני שער א' דכ"ג ע"ב (מובא גם בתב"ש רס"י ח', ובפמ"ג בריש הפתיחה להל' שריטה) נראה ג"כ דרק דרסה בלבד הוא בפירוש בקרא ע"ש. מ"מ מרש"י חולין הנ"ל יש להוכיח דיש עוד הלכה כדוגמת דרסה שנכתבה, וכדאמרן

עכ"פ מצינו למידן דטעם המתחכמים בהגהות שחיטות שהביא התב"ש עלה יפה, ויסודתם בהררי קודש, והנה הוא כחובה על ספר הישר בס' הפרדס לרש"י ז"ל דכן אמרו רבנן בטעמא דשהייה פסולה, משום שהדם נבלע באברים. והרי שמעינן דהני גאוני, דיתבי בהאי קינא, לא חשו כלל לקושיית התב"ש הנ"ל דתיפוק חורבא מטעם זה, להכשיר הבני מעיים שאין מחזיקין בהם דם ואפשר דהני גאוני קמאי ס"ל באמת דכן הלכה ומורין כן להכשיר בזה הב"מ שאין מחזיקין בהן דם. ומש"כ הפמ"ג יו"ד סי' כ"ג בשפ"ד סק"ב על התב"ש הנ"ל דבני מעיים ודאי יש קצת דם בהן. ובשהה פירש ממקום למקום, ע"ש. לפענ"ד לא נהירין דבריו בזה. אפי' לדעת הר"ן פ' כל הבשר דס"ל דמעט דם יש בב"מ. מ"מ הרי כתב שם שאותו דם המועט שבהן אינו פורש מהן בבישול. והו"ל דם האברים שלא פירש ושרי וכו' עכ"ל. וי"ל דאה"נ ס"ל דאותו המעט דם שיש בב"מ אינו נפרש גם ממקום למקום. כש"כ להר"ת המובא בר"ן שם, דמבואר דעתו דס"ל דב"מ לא נמצא בהם אפי' מעט דם. וכן הוא משמעות רוב הפוסק ם שסתמו בלשונם לפסוק דאין מחזיקין דם בב"מ. וע"כ דס"ל שאין בהם דם כלל. וא"כ לשיטתייהו אפשר דגם בשהייה יש להכשיר הב"מ שאין מחזיקין בהן דם א). **(א) אמר בן המחבר הלום ראיתי בס' „יד יהודה“ (להגאון ר"ל ז"ל האבד"ק סאדאגורא) על היו"ד סי' ס"ז סק"ח, לענין שובר מפרקת, שדעתו לפסוק שם להכשיר הבני מעיים לאכלם חי. ודלא כהפמ"ג, יע"ש: חנוך העניך שאפראן, רב בבאקארעשט.)** אמנם לפי"ד התב"ש בבכור שור הנ"ל, לא יתכן כלל לומר על חדא גופא שתהי' מקצתה כשרה והשאר טרפה, כגוונא דא להכשיר הב"מ שאין בהן דם, ושאר הגוף כולה תה' אסורה. וכדבר האמור למעלה, כי היכי דלא ליהוי מלתא דרבנן כחוכא ואטלולא

ויש אתי עוד להביא ראי'. מהתלמיד דבשהייה בשחיטה אין לנו להכשיר הבני מעיים שאין מחזיקין בהן דם והשאר הגוף כולו יהי' אסור. דהרי גרסינן בב"ק ק"ו ע"ב ארחב"א אר"י הטוען טענת גנב בפקדון משלם תשלומי כפל, טבח ומכר משלם תשלומי ד' וה' וכו' איתביה רחב"א לר"י היכן שורי, נגנב. משביעך אני ואמר אמן. והעדים מעידים אותו שאכלי. משלם תשלומי כפל. והא הכא דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. וקתני משלם תשלומי ככל. תשלומי כפל אין, תשלומי ד' וה' לא? ומשני: הב"ע כגון שאכלו נבילה וכו' ולישני לי' בבן פקועה? ומשני כר"מ וכו' ע"ש וכן בירושלמי פ"ח דשבועות ה"ג פריך ר"ח פירכא זו על ר"י. ומשני שם שנויא אחרינא. ע"ש במהרה"פ]. ואס"ד דבשהייה בשחיטה יש להכשיר עכ"פ הב"מ שאין מחזיקין בהם דם. אכתי קשה, ולישני דמיירי דבאמצע שחיטתו שהה כשיעור שהיי'. ועכ"ז בהיתר אכל את הב"מ שאין מחזיקין בהם דם כדאמרן. אך כיון דשאר כל הגוף הנשחט הוי נבילה מדאוריתא, מטעם שהיי' הפוסלת. פטור מד' וה'. כמבואר במשנה ב"ק ע"ח ע"ב. ואע"ג דהשחיטה הפסולה התירה עכ"פ את הב"מ, מ"מ כיון דשאר כל גוף הנשחט נתנבלה בידו פטור מד' וה'. כמבואר בגמ' ב"ק ע"ח שם דלת"ק וטבחו כולו בעינן. ולרבי בשיר דבר המעכב בשחיטה פטור מד' וה', דס"ל וטבחו מידי דהוי בטביחה ע"ש? ומדלא משני הכי, ע"כ שמעינן דאי אפשר לנו להכשיר הב"מ, ושאר כל גוף הנשחט יה' כולו אסור, כאמור

הרי הראיתי לדעת בעזהשי"ת דדבר זה תליא באשלי רברבי. ע"כ נראה נכון להחמיר בד"ז: בצלאל זאב שאפראן

סימן עג

להרה"ח הנ"ל

ע"ד אשר העיר על הבאה"ט יו"ד סי' צ' ס"ק כ"ב במוסגר. דס"ל שם, שחלב הנמצא בקיבה, הוי חלב שחיטה, וכת"ר תמה עליו מחולין ק"ט ע"ב דכחל שבשלו בחלבה מותר, וקיבה שבשלה בחלבה אסור. ומה הפרש בין זל"ז. זה כנוס במעיו. וזה אין כנוס במעיו הרי דחלב שבקיבה אינה חלב שחיטה?