רב"ז יורה דעה קצו

תשובה

הנה אם אמנם דמיונות כאלו נכונים המה לפלפולא. אבל אין להעמיד עליהם יסוד להלכה ולמעשה. ולפענ"ד עיקר שאילתא דא תליא באשלי רברבא ו והבט נא וראה כתב יושר דברי אמת בט"ז יו"ד כי' ק"י סק"ה דברירא לי' שאי אפשר להתיר בגוף אחד מה שנחתך ממנו, והשאר יהי' אסור. והגם שבנקה"כ שם השיג עליו ע"ש. וכן הפר"ח שם ס"ק כ"ג שפך חמתו על הט"ז, וכתב שבדה ד"ז מלבו ע"ש. וביותר האריך בקונ"א שם שהביא להבה"י בהמעשה רב דווילנא שנחלקו בזה גאוני עולם. והפר"ח כתב עליהם, שהוא הרואה שכולם לא כוונו להלכה יפה, באשר שנמשכו אחרי דברי הט"ז הנ"ל דס"ל דאינו בדין לומר על כבש אחד שיהי' מקצתו מותר ומקצתו אסור. וזו הוא טעות גמור וכו' ע"ש. ועיין בפלתי סי' ק"י ס"ק י"ג, ובפמ"ג שם במ"ז סק"ה ע"ש, אולם שא נא עיניך וראה מש"כ ע"ז הגאון בעל תב"ש ז"ל בבכור שור חולין דף צ"ב, שם יצא ללחום את מושל, וכתב על הפר"ח דאין בדבריו כדאי לחלוק על רבוותא גאוני עולם מסברא בעלמא. ודעתם מוכרחת בגמ' עירובין ע"ו ע"א, דאמרינן: ספק יממא ספק לילה לא מינכרא מילתא, אבל הכא אי לגבי דהאי בית, לגבי דהאי בית. וברש"י שם ד"ה לא, כתב ואי משוינן הכא הכי, והכא הכי, הויין מילי דרבנן כי חוכא ואיטלולא, ולא ניתן פה לצדוקים לרדות, עכ"ל אלמא דאין לעשות דבר התמיה לרבים. אע"ג דמעיקר הדין כן הוא. ואין לך תימה גדולה מזו, שחצי בהמה תהי' כשרה, וחצי טרפה וכו', וכ"מ בגיטין די"ח דפריך לשמואל יאמרו ב' נשים בחצר א' זו אסורה וזו מותרת. פירש"י שיתמהו בני אדם ע"ז. ומשני זו זמן גיטה כו'. אלמא דאי לאו הכי אין לפסוק דבר שיתמהו עליו בני אדם. וצ"ל הטעם כמ"ש לעיל בשם רש"י ז"ל בעירובין וכו'. ואל תשיבני ממתני' פ"ו דטהרות [מ"א] וכו'. אלמא דעבדינן מילי דסתרי אהדדי י"ל דשאני ענייני טהרות שהם מחוקי התורה בלי טעם, וכ"ע ידעי ולא קשיא להו מידי. ופרה תוכיח שמטהרת טמאים ומטמא טהורים וכו'. אבל בשאר דיני התורה הא בררתי לעיל בס"ד שיפה פסקו הגאונים הנ"ל שאין לפסוק דבר תמוה כזה עכ"ל התב"ש בבכ"ש

והן אמת כי טהורים הם אמרי נועם דברי הבכור שור הדר הוא. אמנם כן יש אתי להוסיף עוד מיא וקמחא לד"ז. דהנה גוף הדבר שהביא הבכ"ש מרש"י בעירובין ע"ו ע"א הנ"ל דחיישינן דלא ליהוי מילי דרבנן כחוכא ואטלילא. הוא גמרא מפורשת בעירובין ס"ח ע"ב, ע"ש דרבא מפרש התם טעמא דשמואל דס"ל דאין מבטלין וחוזרין ומבטלין, כי היכי דלא ליהוי מילתא דרבנן כחוכא ואטלולא ע"ש. ולכאורה נראה דרב דס"ל מבטלין וחוזרין ומבטלין, לא חייש כלל להא דלא ליהוי מילתא דרבנן כחוכא. ועפי"ז צ"ל דהא דעירובין ע"ו ע"א הנ"ל, לשמואל קאי. וכן הא דפריך בגיטין י"ח ע"א לשמואל יאמרו שתי נשים בחצר א' זו אסורה וזו מותרת וכו' כנ"ל. ע"כ היינו רק לשמואל לשיטתו דחייש לזה דלא ליהוי מלתא דרבנן כחוכא

אמנם בחי' הריטב"א בעירובין ס"ח ע"ב ד"ה לימא, פירש שם דגם רב חייש לזה דלא ליהוי מלתא דרבנן כחוכא. והא דס"ל חוזרין ומבטלין, היינו רק משום דלשיטתי' לא מיתזי הדבר כחוכא כלל. ע"ש בטעמו. ועפ"י דבריו ז"ל אתיא לן שפיר הא דתולין ע"ו ע"ב דמתקיף לה ר"נ לשמואל, יאמרו אבר ממנה מוטל באשפה ומותרת ו וא"ל ראבר"ה לר"נ. לרב נמי יאמרו אבר ממנה מוטל באשפה ומותרת? א"ל הכי קאמינא אבר שחיה ממנה מוטל באשפה ומותרת? ע"ש. וכל מבין יבין הדבר לאשורו, דגם בחולין שם, ע"כ הטעם כעיקר הוא, כי היכי דלא ליהוי מלתא דרבנן כחוכא ואטלולא. וליכא פלוגתא כלל ביי רב ושמואל בהא. דכ"ע מודים בזה

ועתה ניתי ונחזה מה טעמייהו דרבנן בזה הדבר שחשו דלא ליהוי מלתא דרבנן כחוכא. הנה מפירש"י בעירובין ע"ו ע"א ד"ה לא, מפורש יוצא מדבריו שם דהטעה הוא משום ד„לא ניתן פה לצדוקים לרדות“ עכ"ל. ובאמת גם לשון זה מקור מקומו טהור, ונובע מגמרא מפורשת ביומא מ' ע"ב דאמר רע"ק לתלמידיו: אל תתנו מקום לצדוקים לרדות [ע"ש בפירש"י תלמידים החולקים על התורה וכו' יאמרו לפי רצונם הם עושים הכל]. וכן שנו חכמים בלשון המשנה פרה פ"ג מ"ג דר"י אומר אל תחנו מקום לצדוקים לרדות. ע"ש בפיהמ"ש להרמב"ם ז"ל. הרי מבואר דלרש"י ז"ל עיקר החשש הוא להוציא מלבן של צדוקים, שלא ימצאו מקום להלעיג על דברי חכמים, אולם מתוס' יבמות מ"ב ע"א ד"ה מאי שנא. נראה דהטעם שחשו דלא ליהוי מלתא דרבנן כחוכא, הוא משום דלא ישמע לנו העולם על כך, עש"ה וכן מבואר מהכ"מ על הרמב"ם בפ"ז מהל' תרומות הט"ז לענין אנדרוגינוס שם, שכתב דאם אתה אומר שהאחד זכר, האחד נקבה, מיחזו להו לאינשי כחוכא ואיטלולא, ולא מיקיימי תקנת חכמים וכו', עש"ה. ומדברי התוס' יבמות מ"ב ע"א ד"ה מ"ש הנז', יש להעיר על הבכ"ש בחולין דצ"ב הנ"ל, שפירש להא דפריך בגיטין י"ח ע"א יאמרו ב' נשים בחצר א' זו אסורה וזו מותרת, דהיינו שיתמהו בני אדם והי' בעיניהם כחוכא ואיטלולא. כפירש"י בעירובין. וכתב ע"ז בזה"ל ואם נפשך לומר, דה"ק יאמרו ב' נשים וכו'. ומ"ש הא מהא, ומתוך כך יתירו שניהם. א"כ גם בנ"ד איכא למיחש להכי, שיאמרו איך אפשר שהבהמה חצי' כשרה וחצי' טרפה, ומתוך כך יבואו להתיר הכל. עכ"ל ובמחכת"ה אישתמיט מיני' התוס' ביבמות הנ"ל, דמפורש יוצא מדבריהם, דפירשו להא דגיטין י"ח יאמרו ב' נשים בחצר א' וכו'. שהעולם סוברים שכתיבת שניהם היתה סמוך לנתינה, ויבואו להתיר תוך שלשה וכו', עכ"ל [איברא דגוף דברי התוס' ביבמות שם צ"ע לפי פירש"י בגיטין י"ח ע"א, ודו"ק. והרבה יש להאריך בזה. ולא עט האסף פה]

וכיון שכן הראיתי לדעת כ"ז, פליאה נשגבה בעיני על הגאון פר"ח ז"ל, ובוש אני לומר עליו שבמחכת"ה דבריו סיתראי נינהו, ושכח דברי עצמו. שהרי הוא גופי' כתב בכללי ס"ס שלו סוף אות ג'. וז"ל: ומיהו במידי דרבנן דקיי"ל ספיקא לקולא, אף דאיכא תרתי דסתרי לתרי גברי ש"ד. וה"מ היכא דלא מינכרא מילתא כגון ספק יממא ספק ליליא. אבל במידי דאיתא קמן מיחזו מילי דרבנן כי חוכא ואטלולא, ולא שרינן. כדא' בפ' ב"מ ובס"פ הדר, עכ"ל. וא"כ תמה אקרא עליו, דבמח"כ מדויל ידי' משתלים. כיון שהוא גופי' ידע מהא דעירובין. א"כ בחנם יצא לחלוק על הט"ז ודעימי' ז"ל לפסוק להיות בחד גופא שרי, ואסור. דהא אין לך חוכא ואטלולא גדולה יותר מזו לומר על גוף א' שתהי' מקצתו כשרה והשאר טרפה וכמש"כ הבכ"ש הנ"ל

השתא הכא, אבא העירה עוד מדברי התב"ש ברס"י כ"ג סק"א שכתב, וז"ל: וראיתי בקצת הגהות שחיטות מתחכמים לתת טעמים להלכות אלו, ואין בהם ממש, ויש לחוש דליפוק חורבא מינייהו. דלמ"ש טעם א' שמתוך ששוהה נבלע ומתקשה הדם באברים מחמת ביעתותא וכו'. ותו דבני מעיים שאין מחזיקין בהם דם כמ"ש סי' ע"ה, לשתרי? וכו' עכ"ל. ואנכי הרואה דהמתחכמים בעלי הגהות שחיטות, עדיפי מנביאי היו. ומדעתי' דנפשייהו כוונו בטעמם למש"כ בספרא דאדם קדמאה ר'בן ש'ל י'שראל רש"י ז"ל בספרו „פרדס הגדול“ (בסי' רי"ח) וז"ל: הכי אשכחן בהלכות דר' אליי"ר, שהייה אמאי אסורה? דכיון דאישתהי במיעוט סימן כ"ד, ושהה כשיעור, ודאי מחמת ביעתותא מסתלק דמא, ומיבלע באברים, ולא נפק אפי' ע"י מליחה וכו'. אבל בס' השכם מצאתי וכו' כיון דשהה כשיעור וכו' מתה קשחיט וכו' ועוד וכו' מיבלע דם וכו', עכ"ל. ועיין בפרישה על הטור יו"ד סי' כ"ג סק"ג כתב וז"ל: והטעם דשהיי' פסולה, משום דכתיב