רב"ז יורה דעה קצה
Rabaz Yoreh Deah 195 · רב"ז יורה דעה · free full Hebrew text
Open in the reader →**(חצוצרות כסף, ולא של זהב. וי"ל מר"ה כ"ז ע"א יעו"ש והבן. ובמנחות פ"ו ע"ב אמרו: התורה חסה על ממונן של ישראל היכא רמיזא, דכתיב: „והשקית את העדה ואת בעירם“, וצ"ע. ובתשובה לעיל, סימן ה', פלפלתי בענין זה
חלילה חולין הוא לעשות כן כמש"כ בס' פרי תבואה סי' ל"ט סעיף קכ"ה, וברא"פ סי' קנ"ב, וז"ל: יש לבדוק הבהמה, בעודה שוכבת על הארץ, ולא לתלותה. כי לפעמים רגילים הקצבים, כשהם מושכים את הבהמה למעלה, ברגלי' לתלותה הם מנענעים הבהמה, ועי"ז מתנתק ן הסירכות וכו', ואסור לעשות כן קודם הבדיקה, עכ"ל. עיין בשו"ת מגדל השם סי' ל"ג, שכתב: כשנסרכה לדופן בריחוק כ"ש, כשעושין נענוע בדופן הבהמה, הדופן מושך לעצמו, והריאה לא נמשכה אחר הדופן ע"י הסירכא. ובודאי נפסק, אפי' יהי' סירכא גמורה, ע"ש. והבודק יש ליזהר מאוד מאוד שלא להגיד להקצב בעל הבהמה, או למשרתו, שהריאה חלקה בלי ם רכות, עד אחר בדיקת חוץ כדתוה"ק, בכדי שלא יגרום הקצב, או משרתיו, איזה תקלה ומכשול עי"ז. ודעת לנבון נקל. ואם חו"ש נתוודע אח"כ, שהקצב מכר בשר בהמה זאת, בלא בדיקת חוץ, יש להעביר את הקצב, ולהכריז עליו איסור גמור, שלא ימכור עוד בשר כשר לישראל. ואפי' נתברר שעשהו בשוגג, מ"מ בכה"ג לכ"ע קנסינן שוגג אטו מזיד. עיין ב„מראה הפנים“ על הירושלמי פ"ב דתרומות ה"ג, שהאריך לבאר כן דעת הירושלמי, דהיכא שידע באיסור, ושגג בדבר, חיישינן טפי להערמה, וגם בדרבנן קנסו שוגג אטו מזיד, עש"ה. וכ"כ עוד ה„מראה הפנים“ על הירושלמי עירובין פ"ד ה"א, ד"ה אמר ר' אחא, עש"ה. ועפי"ז יש להעיר על הפר"ח סי' צ"ט ס"ק י"ב ע"ש. ובתב"ש סי' ל"ט סק"ז, השיג עליו, עש"ה ועיין בירושלמי עירובין פ"א ה"א, דף ד', ריש ע"א, שאמרו: מכיון שחשדו הן כמזידין הן, ע"ש בפ"מ שפי' וז"ל: מתוך שאינם חוששין על איסור דרבנן, כמזידין הם לעולם, ואפי' הוציא בשוגג וכו', עש"ה. וא"כ פשיטא דבנידון דידן אם חו"ש הקצב יכשיל את הרבים למכור בשר מבהמה שלא נבדקה הריאה בבדיקות חוץ כד"ת, יש להעבירו כדבר האמור וזה ברור
כבוד הרב המופלג בתו"י מוה"ר פסח ליב שווארין נ"י, שטעפאנעשט
ע"ד אשר נשאל, בשור שלא הי' יכול לילך ברגליו. ואחר הבדיקה מצאו שהי' או הבוכנא בהאסותא. אולם כל ניביו היו מעוכלים
הנה גם בזה רואה אנכי את דברי כת"ר בנטייתו להחמיר ועיין בפרי תואר סי' נדה סק"ט שכתב, דלדידן דאנו מחמרינן כב' הפירושים דהיינו כפי' הרמב"ם והמחבר דניבין היינו היתרות. וכפירש"י בחולין נ"ד, דניבין היינו גיד קטן שבראש הקולית המחובר בהאסותא, ועיין פמ"ג סי' נ"ה בשפ"ד סק"ח. ועיין בפר"ת שם סק"ה שכ' שאין דעת רבים מהפוסקים שלפנינו מכרעת כאחת מהנה ע"ש. ודברי הפר"ת אלו אישתמטו במח"כ מהלב"ש בטרפ"ע סי' א' ס"ק ט"ו וס"ק ט"ז שכ' דרוב הפוסקים ס"ל כהרמב"ם יע"ש. ובאמת זה ליתא כנז'] יש להחמיר אי איעכול ניבי', דהיינו היתרות. הגם דלא נשמט כשמוט ועומד הוא. ואי איעכול גיד הקטן ולא נשמט הירך, דנשאר אחוז בדוכתי' ביתרותיו, שרי כדעת המרדכי, עכ"ל. ועפי"ד הפר"ת הללו, לא קשה מידי קושיית השו"ת חסד לאברהם חיו"ד סי' כ"ו שכתב דאין מציאות לדין הרמ"א שיהי' איעכול ניבי' ולא נשמט. כי בנתעכלו כל הניבין אי אפשר לקולית למיקם במקומה, דמאן מחזיק בה שלא תנתק צ וכו' ע"ש. ולפימש"כ הפר"ת אתי שפיר, דהרמ"א ז"ל אשר מקורו נובע מהמרדכי ז"ל ס"ל באמת כפירש"י דניבין היינו גיד קטן. כמבואר להדיא במרדכי פא"ט סוס"י תרכ"ט. ועין בת"ח כלל פ"ו ד"ו שם, שמסמן הניבין, דהיינו הגיד היוצא מראש עצם העליון אל הגוף ע"ש. והוא כפירש"י. ועפי"ז שפיר אפשר להקולית למיקם במקומה, דנשאר אחוז בדוכתי' בהיתרות. כמש"כ הפר"ת להדיא דמש"ה כשר להמרדכי ע"ש. ועיין במקדש מעט על הדע"ק בסי' נ"ה סוס"ק כ"א שפסק דנכון לחוש שלא בהפ"מ אם רק נתעכלו החיצונות דהיינו היתרות בלבד] ע"ש. אבל אם נתעכלו כל הניבין ודאי יש להחמיר אפי' בהפ"מ. כש"כ בנדון דידן שלא הי' השור יכול לילך כלל ונתעכלו כל ניביו דטרפה אפי' בהפס"מ. דהא אפי' אם רק צולע על ירכו יש להטריף. כמבואר להדיא בס' בית לחם יהודה יו"ד סי' נ"ה סק"ו ע"ש והפמ"ג יו"ד סי' נ"ה סק"ו קיצר בהעתקת הס' בל"י. והמעיין בגוף דברי הבל"י יראה דסרה מהר השגת הפמ"ג עליו. וכ"כ בשמו הגה"ק מבאטשוטש ז"ל בספרו דע"ק סי' נ"ה סק"ה, ע"ש בטעמו. ולדבריו בצולע יש להחמיר גם אם נתעכל רק הגיד העליון בלבד, דצולע נוטה דשף מדוכתי' ע"ש. כש"כ בנתעכלו כל ניביו דיש להטריף. ועפי"ז יפה הורה זקן ההוראה הגאון מהרש"ק ז"ל בספרו „טוב טעם ודעת“ מה"ת סי' ר"ו ע"ש. וא"כ קו"ח ב"ב של קו"ח בנדון דידן דיש להחמיר. ויש אתי אריכות דברים בזה, אולם אין עתותי בידי ע"כ דברי מעטים
סימן עב כבוד הרה"ח המופלג וכו' מו"ה נתן שמואל ישראלאוויטש נ"י, טערגאווישטע
ע"ד השאלה, בשו"ב ששחט אווזא. ולאחר ששחט את רוב הקנה, והניח את העוף מידו קם ילד אחד וחתך רגל מהאווזא. וכאשר ראה השו"ב כי האווזא עדיין שוהה מלמות, חזר ושחט את מיעוט הקנה והוושט, בכדי למהר מיתתו. ופשיטא לי' לכת"ר דגוף האווזא אסורה, מטעם שהייה במיעוט בתרא. אבל זאת עזב נפשו לשאול חוות דעתי, על רגל הנחתך טרם שחזר וחתך המיעוט בתרא, די"ל דכיון שיצא אז בהיתר מהשו"ב יהא כשר. ובתחלה צידד להקל. והעיר למצוא דמיונות לד"ז מברכות נ' ע"ב דאמרינן שם לענין מטה כיון דפלגוה פרת לה טומאה, מינה וכו'. והכא נמי בנ"ד כיון שנחתך הרגל ויצא בהיתר פקע שם איסור שא"ז מיני' ועוד הביא כדמות ראי' ממשנה חולין קכ"ט ע"ב. אולם בבואו בשיפולי, חזר לצדד להחמיר, באשר שנחתך הרגל בעוד שהי' האווזא מפרכסת. וטרם יציאת נפש האווזא, עדיין אבר הנחתך אסור, משום לא תאכלו על הדם. וממילא כשחזר ושהה אח"כ שהייה במ"ב נאסר גם הרגל, דהא לא יצא בהיתר כלל זאת היא תו"ד: