רב"ז יורה דעה קצד

הנו"ב לדוכתה? וסבור הייתי לתרץ קושיא זו עפ"ד הפמ"ג ביו"ד סי' צ"ד בשפ"ד ס"ק כ"ה דבדרבנן לא גזרו לומר מילתא דלא רמיא עלי' לאו אדעתיה ע"ש. ועיין פמ"ג או"ח סי' תמ"ז בא"א ס"ק כ"א שכתב להיפוך. ובמחכת"ה דבריו סותרים זא"ז. ועיין ט"ז יו"ד סי' ק"צ סק"מ, וע"ש בתורת השלמים ס"ק נ"ז שתירץ דבכתמים הקילו, ע"ש וברא"פ סי' ל"ו ס"ק רכ"ו ע"ש. וא"כ לפימש"כ התוס' בחולין ב' ע"ב ד"ה שמא, דהטעם בגמ' הוא משום חיבת הקודש דמכשרת ע"ש. ולפימ"ש הרמב"ם בפ"י מהל' טומאת אוכלין הי"ז דחיבת הקודש דרבנן ע"ש. ועפי"ז לא קשה מידי קושיית הנו"ב הנ"ל. אמנם שויתי לנפשי הדרנא עפי"ד הנו"ב מהד"ק חיו"ד סי' ד' שכתב דרבה בר עולא ס"ל חיבת הקודש דאורייתא ע"ש. וא"כ הדרא קושייתו לדוכתה? אולם נלענ"ד לתרץ עפי"ד התוס' בחולין ב' ע"ב ד"ה ובמוקדשין, שכתבו וז"ל: אע"ג דאמרינן מפרכסת הרי היא כחיה, חיישינן שמא ידע אחר פירכוס, עכ"ל. ועפי"ז שפיר פריך הגמ' בברי לי סגי דגם בלא ידע בשעת שחיטה שהוא טמא מהימן לומר ברי לי שלא נגע, דהרי אחר פרכוס גם הוא איננו טרוד עוד בעבודתו, ודוק היטב. ויש עוד לפלפל בזה עפי"ד הלב אריה שם עש"ה, ולא עט האסף פה]. ועיין בתויו"ט פ"ז דאהלות מ"ה בשם מהר"ם שכתב לענין חיה ג"כ דחיישינן דלמא אגב דטרידא נגעה ולאו אדעתה ע"ש. הרי מצינו למידין דחיישינן דכל הטרוד בעבידתו דלמא לא דקדק היטב ולאו אדעתיה. והכא נמי בנידון דידן חיישינן אם השו"ב הטרוד הרבה בעבודתו עבודת הקודש, יניח גם את החותמות דלמא אגב טרדותיו לא דקדק יפה ולאו אדעתיה. משא"כ אם הנאמן הממונה על כך מניח את החותמות אין לחוש כלל, וחותמו אמת. וחלילה לשום בן אדם לפקפק על פסק זה, כי פסק אמת היא, ויפה הורה, כדת של תורה, ומי לא ידע שדברי כת"ה א"צ חזוק וכל דבריו ד"ת שקולים בפלס קולעים אל השערה, וכל הממרה פסק זה ה"ז ממרה פי התורה, לכן שמעו נא בית יעקב תנו כבוד לאלהי ישראל ולתוה"ק ולגאון עוזכם, ותחי נפשכם! בצלאל זאב שאפראן

סימן סט

כבוד הרבנים הנ' וכו' מוה"ר יהושע ראבינאוויטש נ"י, ומוה"ר משה גדלי' ריינעס נ"י, בעיר יאסי

ע"ד שאלתם, בבהמה שהיתה שמנה ביותר, וראשי האונות היו מובלעים בשומן מרוב חלב, והפריד הבודק השומן מהאונות בנחת, דרך מיעומ"ש ולא הי' נשאר שום דלדול שומן בריאה, וגם בדקי הריאה בנפיחה בפושרין, והכשירו הבהמה

תשובה

הנה עיני כת"ר שפיר חזו מה שכתבו גדולי האחרונים ז"ל להכשיר הבהמה בכה"ג. ובלי ספק השגיחו היטב שהי' דבקות השומן בריאה, באופן שאין לחוש כלל לסירכא, ופרידת השומן הי' בנחת דרך מיעומ"ש. ועד כמה צריכין ליזהר בענין זה, צאו וראו בב"י יו"ד סי' ל"ט. באד"ה: ובמנהג אנשי קנדיאה, שכ' בשם א"ח, שכתב וז"ל: מצאתי בשם הרב ברצלוני, ששלחו הגאונים למר יהודאי [והוא הוא רב יהודאי גאון ז"ל, שהי' מסופק בשאלה זאת, המובאה באור זרוע הגדול הל' טריפות סי' תי"א, שרמז עליו הדע"ת בסי' ל"ט ס"ק נ"ה, דס"ל דאם האונות נבלעו כולן בשומן, צריכין גם בדיקת פושרין בכל האונות] שמענו עליך שאתה מתיר אינא לטרפשא דליבא? והשיב חו"ש! אך כמה ריאות יש שהאונות דבוקות בחלב שבטרפשא, ואנו מפרקין אותו מן האונא, ולא מצינו שום סירכא, ובזה אני מתיר ומכשיר. והודו לי הגאונים. ואומר אני שלא לכל אדם אמרו כי מאן חכים למעבד כי הכי, אלא מר יהודאי דגברא רבא הוא, ונזהר לדקדק ולראות שלא יהא באותו דביקות סירכא. והבא להורות כן יתכן לעשות בה נפיחה אחר כן, עכ"ל. ומסתמא גם כת"ר נזהרו היטב, ודקדקו לראות שהבודק עשה מלאכתו באמונה לבדוק בדיוק בבדיקת פושרין כל האונות. אם כן יפה הורו, כדת של תורה, להכשיר הבהמה, ובעל ה„אור זרוע“ ז"ל, סיים שם על הוראה זאת [בשם רב יהודאי גאון ז"ל ריש מתיבתא, במתיבתא כד הוו קיימי קמי', רב חנינא, ומר רב ס מונאי, ריש כלה. ומר רב נטוראי, בר רב חכינאי ז"ל]: „וכשם שאנו מצווים, שלא להכשיר הטריפה, כך אנו מצווים, שלא לאסור הכשרות, שלא לכלות ממונן של ישראל“, עכ"ל א). **(א) ומקור טהור דמצוה היא שלא לכלות ממונן של ישראל נובע מהא דאמרינן בכמה דוכתי בש"ס: דהתורה חסה על ממונן של ישראל. ועיין בפירש"י ד"ה כ"ו ע"א ד"ה התורה חסה. דכתיב „וצוה הכהן ופנו את הבית“ וכו', וכן פירש"י בחולין מ"ט ע"ב ד"ה התורה, בשם תו"כ, יעו"ש ובפי' רבינו גרשון בחולין שם, הביא מהא דכתיב: עשה לך שתי)** וכן הוא בש"ך יו"ד סוס"י רמ"ב, בקיצור הנהגת הוראת או"ה, אות ט', יעו"ש. וי"ל מירושלמי ע"ז פ"ב ה"ט, שאמר נתן בר בא, קומי שמואל: לא ביש לי, דאמרת על טהור טמא, אלא סופך לומר על טמא טהור. ע"ש בפי' הפ"ח, ובציון ירושלים שם, מש"כ בשם הב"י בתשו'. וכן בתוס' ע"ז מ' ע"א ד"ה אמר, מביאים דברי הירושלמי אלו. ותימה על האו"ז והש"ך שלא הביאו דברי הירושלמי אלו. וי"ל על השו"ת בית יעקב סי' ד', מובא בבאה"ט יו"ד סי' א' ס"ק י"ב, ובפ"ת שם אות ז', שכ': דבאומר על מותר אסור, יש לחוש שיבא קלקול, לענין קידושי אשה. וכן הפמ"ג במ"ז שם סק"ו, כ': שיבוא קלקול בב' קדרות, יע"ש ולא כתבו הטעם שכתב האור זרוע' שאנו מצווים שלא לאסור הכשרות, שלא לכלות ממונן של ישראל. גם לא הביאו להירושלמי הנ"ל וכן י"ל על הש"ך בקיצור הנהגת הוראת או"ה הנ"ל, שכתב דאסור לאסור את המותר מפני שעל הרוב יש בו צד הקל במק"א, והוי חומרא דאתא לידי קילא וכו' יעו"ש. ולא העיר מכל הנ"ל וראו בתב"ש סי' א' ס"ק י"ב, שרמז להירושלמי הנ"ל ויש לפלפל בכ"ז ואכמ"ל

סוף דבר הכל נשמע כי יפה הורו

בצלאל זאב שאפראן

סימן ע

כבוד השו"ב המופ' מו"ה גדלי' אהרן בערקאוויטש נ"י, הושי

ע"ד אשר שאל לדעת, אם רשאי לבדוק את הבהמה בעודה שוכבת על הארץ, רק אם יש איזה ריעותא בב"מ, אבל בדיקת הריאה לא יבדוק רק אח"כ, כשיתלו את הבהמה ואז יפתח את הטרפש לבדוק הריאה בבדיקת פנים. ואח"כ יוציא את הריאה לבדוק בדיקת חוץ: