רב"ז יורה דעה קצג

אנשים שאינם שומעים לקול הורים ומורים. ואוכלים בשאט נפש האווזות ובר אווזות המפוטמים. בלא בדיקת הוושט. ע"כ נפשו בשאלתו אם יש להתיר להם האווזות ובר אווזות המפוטמים, עכ"פ ע"י בדיקת הוושט. כמו שהתירו הרבנים הג' שליט"א ממדינת אונגארן. וכת"ה כתב שכפי הנראה בש"ע יו"ד סי' רי"ד אין אנו יכולים להתיר להם אפי' ע"י בדיקת הוושט ובפרט במדינה זו שאבותיהם ואבות אבותיהם נהגו בהם איסור מעולם. עכתו"ד

תשובה

הדין אמת כמו שכתב כת"ה שאין להתיר להם אפ' ע"י בדיקת הוושט. והרי זה ב„בל יחל“ מדרבנן. כנדרים ט"ו ע"א. והגאון הקדוש חיד"א ז"ל בספרו ברכי יוסף' יו"ד סי' רי"ד, חקר בזה, אם הוא מדאורייתא, או מדרבנן. והביא מהרא"ש פ"ד דפסחים דמוכח שהוא מדרבנן יעו"ש. ובמחכת"ה אישתמיטתיה הגמ' מפורשת בנדרים ט"ו הנ"ל דמפרש יוצא דהיינו „בל יחל“ מדרבנן. וכ"כ בב"ח על הטור, רס"י רי"ד [ובתשובה לעיל, סימן מ"ד, הערותי בזה בדברים נפלאים בעזהשי"ת. ולא עט האסף פה]. וחמירא ד"ס יותר מד"ת. כעירובין כ"א ע"ב. ובירושלמי ברכות פ"א ה"ד. ובירושלמי סנהדרין פי"א ה"ד, ופ"ב דע"ז ה"ז. בפרט בנידון דידן שהאספת הרבנים הג' שליט"א בקעה מצאו וגדרו בה גדר חדש. וכבר פסקינן בש"ע יו"ד סי' רכ"ח סעיף כ"ח דאם היתה הסכמה גדר לרבים, או ם יג לתורה ולדבר מצוה, אינם יכולים להתיר. ועיין תשו' חו"י סי' קכ"ו שפסק דלמנהג שקבלה כל המדינה, צריך חרטה כל המדינה, לא של עיר אחת יעו"ש. ראה מש"כ המהרי"ק ז"ל בשורש קמ"ד, מובא בב"י יו"ד סי' קצ"ד, שכתב: שהראשונים שהחמירו על כך, בקעה מצאו, וגדרו בה גדר, ועל כיו"ב כתיב: „שמע בני וגו' ואל תטוש תורת“ וגו' וכו' ע"ש מש"כ בשם הריב"ש ז"ל יעו"ש וכבר נודע מש"כ המרדכי בחולין ר"פ גה"נ, לענין שמנו של גיד, וז"ל: ושמנו ישראל קדושים הם ונהגו בו איסור. וראוי להחמיר בו. כדגרסינן: בני הזהר בשל סופרים, יותר משל תורה. שד"ת יש בהם עשה ול"ת. ובד"ס העובר עליהם חייב מיתה. ומה ששנינו בו ישראל קרושים נהנו בו איסור זו היא ד"ס. עכ"ל

ע"כ חלילה לנו לעבור על מנהג אבותינו במדינתנו. ותל"מ: בצלאל זאב שאפראן

סימן סח

כבוד הרה"ג וכו' מוה"ר יהושע פאלק זאב י"נ אבד"ק פאלטישען

ע"ד הוראתו בקדושה בענין השובי"ם דמחנתו, שאין חייבין וגם אין רשאין לעסוק בדברים אחרים כל זמן היותם בבית המטבחיים. כגון להיות מניחים חותמות על הכשרות שיצא מתחת ידם. כי זאת עבודת הנאמן הממונה על כך, אבל השו"ב עיקר עבודתם היא עבודת הקודש ורק בעסקי הקודש, כגון בדיקות סכיני שחיטה ובדיקות פנים וחוץ, ופלפול בהלכות שו"ב הנחיצות לשעתן, והרבה צריך ישוב הדעת וכו' כמש"כ הרא"ש והר' יונה ז"ל. וקו"ח בזה"ז שבודקין בתוך בית המטבחיים אשר הרעש והבלבול הדעת גדול מאוד, ע"כ גזר אימר שאם השו"ב יעברו בזדון חלילה, ויתעסקו בדבר אחר, אז תהיה שחיטתן אסירה על כל בני העיר. עכתו"ד

תשובה

הנה אנכי הרואה כי פס"ד זה אמת ויציב. והרי „כבר הורה זקן“ [כשבת נ"א ע"א, ויבמות ק"ה ע"ב, וסנהדרין כ"ד ע"א. ועיין במהרש"א בשבת נ"א ע"א בחיאג"ד שם, ודבריו צ"ע עפי"ד הש"ך יו"ד סי' רכ"ב ס"ק נ"ט עש"ה והבן. והנה טוב עשה בעמיו לגדור גדר בגזירה על השובי"ם למען ילכו בדרך טובים, להיות זריזין וזהירין. כמש"כ הרא"ש בפ"א דחולין סי' כ"ד, ובטוש"ע יו"ד סי' י"ח סעיף י"ז. וכפירש"י בחולין ק"ו ע"ב ד"ה זריז עדיף מזהיר, זהיר שיודע להזהר בשעת מעשה וכו', זריז הרואה את הנולד, ומתקן עצמו שלא יבא לידי כך וכו'. עכ"ל. וכן הוא בפירש"י ע"ז כ' ע"ב ד"ה זריזות, וד"ה זהירות, ע"ש ובר"ן (וברש"י שעל הרי"ף). וכ"כ הב"ח על הטור או"ח סוס"י א' ע"ש. ועין ין בב"ח או"ח רס"י ר"פ שכתב דזהירות הוא קודם המעשה וכו' ע"ש. ובמחכת"ה דבריו סיתראי נינהו למש"כ בעצמו בסי' א' וכפירש"י הנ"ל, ועיין בפרש"י ערובין ק"ג ע"א ד"ה בני חבורה, שכתב, דכל העוסקין בקדשים זריזין וחכמים וכו' עכ"ל. ופירש"י בחולין ק"ז הנ"ל דזריז הוא הרואה את הנולד, אתי שפיר מילתא בטעמא, ד„איזהו חכם הרואה את הנולד", כתמיד ל"ב ע"א. ולכך פירש"י בעירובין שם „זריזין וחכמים“. ועיין פרש"י שבת קי"ד ע"ב ד"ה זריזים הם, בקיאין הן בכל וכו'. ע"ש ופירש"י פסחים נ"ט ע"ב ד"ה זריזין ע"ש. ועיין בתב"ש בשמ"ח סי' י"ח סעיף כ' שכתב דממנים שו"ב „יודעי תורה וזריזים“ ע"ש. ולדעתי כ"ז נכלל בלשין „זריזין“, כפירש"י בשבת ועירובין הנ"ל. ואעפ"י שהם יתירי מדע, מ"מ צריך לאזהורי להו, כרבנן דסבירא להו אין מזרזין אלא למזורזין. כמכות כ"ג ע"א. וכן הא במד"ר סדר נשא פ"ז ז'. וע"כ כתורה עשה כת"ה לזרז את המזורזין כי חלילה חולין הוא להשו"ב להעמיס על נפשם חבילי טרדין כגון להניח חותמות על הכשרות, כי עבודה כזאת יכולין לעשותה ע"י איש מהימן אחר הממונה על כך, מבלעדי השו"ב, ודי די לפני השובי"ם טרדות הקודש שיש להם, וחלילה לעבור עליהם בבל תוסיף, דכל המוסיף גורע. וכמש"כ הפרי תואר בסי' י"ח ס"ק ל"א, וז"ל: אדם שיש לו הרבה טרדות כו' אין למנותו שוחט לצבור וכו' וד"ז מוטל על חכם העיר, עכ"ל. ואדרבה איש אחר נאמן הממונה על כך להניח חותמות עדיף טפי משיניחו השו"ב החותמות, דיש לחוש דלמא אגב טרדתייהו דהשו"ב יחליפו להם בין כשרה לטרפה. וכה"ג אמרינן בע"ז ל"ג ע"א דפריך ומאחר דישראל נותן לתוכן יין, ישראל אחר עומד ע"ג למ"ל ו ומשני: דלמא אגב טירדיה מנסך ולאו אדעתיה, ע"ש בפירש"י, ובירושלמי פ"ב דע"ז ה"ד, וז"ל: מעתה אפילו אין ישראל עומד ע"ג אני אומר שמא החליף, ע"ש בפ"מ. ועי' בר"ן בפ"ב דע"ז שם עש"ה. והנה הפמ"ג ביו"ד סי' י"ח בשפ"ד סק"ח עלה ונסתפק לומר דכל הטעם דאמרינן מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה, הוא משום דטרוד בעבודתו, אבל אחר אפי' אחד מהימן ע"ש ]ולכאורה יש להעיר ע"ז מחולין ב' ע"ב דפריך על אוקימתא דרבה בר עולא ואלא אטמא במוקדשין בברי לי סגי וכו' ע"ש. ועיין בשו"ת נו"ב מהד"ת חיו"ד סי' מ"א שהקשה אמאי לא מוקי הש"ס בלא ידע בשעת שחיטה שהוא טמא ולא מהני ברי לי, דהוי מלתא דלא רמיא עלי' דאינש ולאו אדעתיה. ותירץ דאם הוא לא ידע, ידעו אחרים שהוא טמא, ומה מהני שהם ראו שלא נגע הלא גם להם הוי מלתא דלא רמיא ע"ש. ולהפמ"ג דוקא להשוחט שהוא טרוד בעבודתו לא מהני ברי לי משום דהוי מילתא דלא רמיא עלי' ולאו אדעתיה, משא"כ אחרים רואין שפיר מהני, דהא הם לא טרידי ומהימנו לומר שלא נגע אע"ג דלא ידעו שהוא טמא. וא"כ הדרא קושיית