רב"ז יורה דעה קצב

(ח) וגם לענין גוף השאלה שהטבח הנ"ל, עוסק במסחר עורות, גם בעורות סוסים. הנה יש להעיר בזה ממ"ש בירושלמי סוטה פ"א ה"ד, בהא דכתיב „ויטו אחר הבצע“, מברכתא היתה עוברת [ופי' הק"ע והפ"מ שיירא מביאה סחורה] והיו מניחין צרכיהן של ישראל ועוסקין בפרקמטיא ופי' הפ"מ דלפיכך העלה עליהן הכתוב כאלו הטו אחר הבצע, משום שלא נתעסקו בצרכיהן של ישראל כפי המוטל עליהן]. וא"כ הכא נמי בשו"ב וכיו"ב, העוסק במסחר, הוא מניח צרכיהן של ישראל ולא מתעסק בהן כפי המוטל עליו. ועיין בפר"ת סי' י"ח ס"ק ל"א שכתב אדם שיש לו הרבה טרדות, ורוב מחשבות, אין למנותו שוחט לצבור, עכ"ל. ותמהני שלא העיר מהירושלמי הנ"ל וא"כ פשוט וברור דשו"ב כזה פסול מלהיות שו"ב עד שיעשה תשובה כדת. (ט) ומה שכתב כת"ה להעיר עפי"ד הרמב"ם בפ"א מהל' מלכים ה"ו דאין מעמידין מלך ולא כה"ג, לא קצב ולא בורסי וכו' – והאי טבחא הנ"ל, הוא קצב ובורסי. והלא גם השו"ב הוא בכלל המנויים, לענין חזקה לו, ולבניו אחריו. – הנה, באמת הרמב"ם ז"ל לא הזכיר כלל שאין ממנים שאר מנויים, מאלו דזילו אומנתייהו רק מלך וכ"ג אין מעמידין מהן. אולם ראה זה מצאתי בתנא דבי אליהו זוטא פט"ז, וז"ל: הגרע והבלן והבורסקי אין מעמידין מהן לא מלך ולא נשיא ולא כ"ג. ואין מוסרין להם דבר שיש בו שררה לרבים. ואין מעמידין מהן אפטרופסין ליתומין. ר"י אומר פסולין לעדות הן עכ"ל ועפי"ז י"ל דגם שו"ב אין מעמידין, מאלו דזילו אומנתייהו דלא גרע עכ"פ מאפטרופס

(י) בתשובת הרה"ג מאוסטראה שליט"א, השיג מאד על הס' תורה תמימה פ' נצבים, שחידש עפ"י אז"ל בעירובין נ"ה ע"א דהתורה לא תמצא לא „בסחרנים ולא בתגרים“' ופירש"י: „סחרנים מחזירין בעיירות“. והוכיח מזה דמי שיש לו עסק בביתו, אינו סותר לת"ת, כי יכול לקבוע לו עתים לזה ולזה וכו' יע"ש. וכתב דדבריו בטלין וכו' כי מה יתרץ על הכפל „ולא בתגרנים“ ותגר הלא אינו סובב והולך כפירש"י תגרים בעירן במקומן]

הנה לפענ"ד יש להעיר מהא דכתיב ישעי' (כ"ג ח') „סחריה שרים“, ובתרגום שם „תגרהא רברבין“. וכן ביחזקאל (כ"ז כ"א) „ערב וכל נשיאי קדר המה סחרי ידך“ וגו', ובתרגום: „ערב וכל רברבי נבט אנון תגרך“. וכן בפסוק כ"ב (שם) „רכלי שבא“ ובתרגום שם: „תגרי שבא“. וכן בפסוק ל"ו „סחרים בעמים“ ובתרגום: „תגרין בעממיא“. וכן במשלי (ג' י"ד) „כי טוב סחרה מסחר כסף“ ובתרגום: „דטבא תגרותה מן תגרותא דסימא“. ובמשלי (ל"א י"ד) „היתה כאניות סוחר“, ובתרגום: „והות היך אלפת דתגרא“. ובפסוק י"ח שם „כי טוב סחרה“ „מטול דטבתא תגרותה“. וכן במלכים (א' י') „ומסחר הרוכלים“ „וסחורת תגריא“. הרי מבואר דלשון „סוחר“ ולשון „תגרא“ הכל אחד, דגם „תגר“ הוא רוכל המחזיר בעיירות. כמד"ר פ' מצורע סי ב' ע"ש. ופי' רש"י בעירובין הנ"ל צ"ע. ועיין בהקדמת ספר „חכמת אדם“ כתב וז"ל: התגרנין ר"ל הם התגרנים הגדולים העוסקים יום ולילה בסחורה וכו'. והסחרנים הם הסוחרים הקטנים יע"ש. ובמחכת"ה אישתמיטתיה כל הנ"ל ועוד יש לפלפל בזה ולא עט האסף פה

בצלאל זאב שאפראן

סימן סו

כבוד הרה"ג וכו' מו"ה מנחם מענדל נ"י אבד"ק הארלוי

עתה באתי להשיבו ע"ד שאלתו בנדון השו"ב, שידיו מרתתות

הנה, עיני כת"ר שפיר חזו מה שכתבו כל גדולי האחרונים ז"ל בנד"ז. וכבר איפסקא הלכתא בבי מדרשא, שהוראתה בקדושה, ששו"ב כזה אסור לשחוט ולבדוק. ויש למצוא סמוכים לד"ז ממ"ש בחולין כ"ד ע"ב, לענין כהן, ד„עד שיזקין“ כשר לעבודה. עד כמה? זו עד שירתת. ופירש"י ז"ל בד"ה שירתת, ידיו ורגליו רותתין, מאין כח. וכן הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' ביאת מקדש הי"ב, כתב: הזקן כשהגיע להיות רותת ורועד כשהוא עומד עכ"ל. אבל הרבינו גרשון מאור הגולה ז"ל, בגליון הש"ס (דפוס ווילנא) בחולין שם. כתב: עד שירתת, כלומר שמרתתין ידיו מחמת זקנה", עכ"ל א)**(א) ועפי"ז י"ל על החת"ס חאה"ע ח"א סי' כ"ג, במש"כ על הב"ש אה"ע סי' ט' סק"ו, לענין קטלנית. דאם הוא זקן יש לתלות בזקנה וכתב דהאי זקן נ"ל שהוא בר שבעים. דאלו בר ששים, הלא אביי נמי חיה שתין בנין וכו' יע"ש. ועיין בתויו"ט פ"ה דאבות מכ"א שהביא מהמד"ש שכתב שהריטב"א ועוד ספרים גרסי במשנה: בן ששים לחכמה ע"ש ולפי מה שכתבתי י"ל דהזקנה לענין קטלנית, היינו נמי עד שירתת. כאמור:)**

ואפשר לומר מילתא בטעמא, בכהן שידיו מרתתין, מחמת זקנה, איננו כשר לעבודה. משום דעי"ז אסור לשחוט, כאמור. ואע"ג דשחיטה בזר כשרה. כברכות ל"א ע"ב, ובכ"ד. ושחיטה לאו עבודה היא. כיומא מ"ב ע"א, ובתוס' שם ד"ה שחיטה ע"ש. מ"מ לכתחלה רק הכהנים היו שוחטים הקדשים. וכ"כ בהגהות וחי' הרש"ש (שנדפסו בש"ס ווילנא) בברכות ל"א ע"ב שם. וכ"כ עוד בהגהותיו בברכות כ"ח ע"א. וכן הוא בתוס' קידושין ע"ו ע"ב ד"ה אין. דגם שחיטה ושאר עבודות הכשרות בזרים, לכתחלה, לא עבדו כי אם כשרים מיוחסין ע"ש. ועפי"ז רק במשפחות הכהנים היו בקיאין ביחוסן. כמו ששנו חכמים בלשון המשנה, בסוף מס' מדות, דסנהדרי גדולה היתה יושבת בלשכת הגזית, ודנה את הכהונה וכו'. וכן משמע במשנה יומא כ"ה ע"א, דהפייס השני הי' מי שוחט? ומי זורק? וכו'. ולא מצינו בשום מקום שהי' פייסות בישראלים, לומר, מי שוחט? וע"כ ודאי, משום דלכתחלה רק הכהנים היו שוחטים בקדשים. ומצאתי ב„בתפארת ישראל“ על משניות סדר קדשים (בפתיחה לסדר קדשים „תומר בקודש“ פ"א אות ב'), שחילק בד"ז, דדוקא בקרבנות צבור, לא הניתו ישראל לשחוט, ע"ש. ועפ"י דבריו י"ל על הרש"ש הנ"ל. בהגהות וחי' הרש"ש בפסחים ז' ע"ב, על פירש"י שם ד"ה פסח. כתב, דבכולי הש"ס מוכח דכהנים היו רגילים לשחוט ע"ש. ויש לפלפל בכ"ז הרבה

סוף דבר הכל נשמע, דשו"ב שידיו מרתתות, אסור לשחוט ולבדוק. ומוטל הדבר על השו"ב גופי' למשוך ידיו מלשחוט ולבדוק, בכדי שלא להכשיל את הרבים ח"ו. שלום רב לאוהבי תורתיך ואין למו מכשול בצלאל זאב שאפראן

סימן סז

כבוד הרה"ג וכו' מוה"ר אלטר שפירא נ"י האבד"ק וויקנא, כעת רב"ד בצרנוביץ

ע"ד אשר שאל לדעת בענין האווזות ובר אווזות המפוטמים, שזה כט"ז שנה שהי' אסיפת רבנים במחנ', ואסרו את העופות המפוטמים, אפי' ע"י בדיקת הוושט. וכעת קמו