רב"ז יורה דעה קצא

הר"ח ז"ל שם בגליון הש"ס סנהדרין ה' ע"א כתב ג"כ דפי' מומחה מנוסה ועיין ברש"י עירובין נ"ח ע"ב ד"ה ה"ג אין מודדין אלא מומחה בקי במדידה, עכ"ל. וע"ש ברא"ש פ"ה דעירובין סי' ז', שהוכיח מהירושלמי כגירסת רש"י ז"ל. ועיין ברבינו יהונתן על הרי"ף שם, מש"כ בשם י"מ. ועיין בטואו"ח סי' שצ"ט ובב"י שם מש"כ בזה, ע"ש בש"ע סעי' ז'. ועיין בפי' הרע"ב על המשנה שם, ובתוסיו"ט ובתוס' חדשים, עש"ה. ויש לפלפל בדבריהם. ועיין במנחות מ"ב ע"ב ברש"י ד"ה ואינה, ובתוס' ד"ה ואין ע"ש. ועיין בע"ז מ' ע"א לענין קירבי דגים, אין נקחין אלא מן המומחה. והר"ן ז"ל שם כתב: נראה מדברי רש"י ז"ל דמומחה היינו בקי בהן ואחרים פי'. מאי מומחה נאמן וכו' ע"ש. וכן הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' מאכא"ס ה"כ, פי' דמומחה היינו אדם שהוחזק בכשרות. וכן הוא דעת הרמב"ן ז"ל, מובא בתה"א דף ס"ד. ועיין בט"ז יו"ד סי' פ"ג סק"ט וס"ק י"א. ובפר"ת שם סקכ"א, ובפ"ת שם סק"ט. עש"ה. וצ"ע בכ"ז] – שוב עיינתי בדרישה על הטויו"ד סי' שי"ב אות ב' ואות ג' בסופו, שפי' מדנפשי' דמומחה ר"ל מנוסה. והביא ראי' מאו"ח ה"ש לענין קמיע ע"ש. ובמחכת"ה אישתמיטתי' כל הנ"ל. וכן בסוף אות ג' מחלק שם בין לשון „מומחה לרבים“ ובין סתם „מומחה“. ובמחכת"ה אישתמיט לי' בענין זה דברי הרמב"ן בבכורות הנ"ל שכחב להדיא בד"ז לשון מומחה לרבים [ואפשר לפרש לשון המשנה „כאילא ביבנה“. עפ"י מ"ש בעירובין ס"ה ע"ב א"ר אילעאי בג' דברים אדם ניכר בכוסו ובכיסו ובכעסו. ופירש"י ד"ה בכיסי, כשנושא ונותן עם בני אום אם באמונה הוא עושה, עכ"ל, ולפי גירסת ספר יוחסין ר' אילא אמר כן, דאדם ניכר בכיסו (עיין סדר הדורות אות א' „אילא“). ועפי"ז אתי שפיר מ"ש „כאילא“, ר"ל כר' אילא דס"ל דאדם ניכר בכיסו אם הוא נו"נ באמונה. ואם הוא מוחזק שהוא נו"נ באמונה, שוחטין על פיו, והבן] והרבה יש לדבר בזה

(ה) מה שכתב כת"ה בזה"ל: וכן מדויק לשון רבים „עדותיו“, ולא נקט עדותו. משמע אפי' העדות שהעיד מכבר וכו', עכ"ל. הנה, בדקדוקו זה כבר קדמוהו הר"ן בסופ"ב דקידושין והרשב"א והריטב"א בחי' שם. ועיין בברכי יוסף חו"מ סי' ט' אות ט"ז, ואות י"ז, מש"כ בענין זה באריכות, ומובא בקצרה בפ"ת חו"מ סי' ט' סק"י יע"ש, – ומה שכתב כת"ה וז"ל: ובכמה פעמים נקרא חשוד וכו'. – יעיין בתב"ש סי' ב' סק"ו שכתב וז"ל: דפשוט הוא דנעשה חשוד אפי' בפעם אחד, דלישנא דחשוד הכי' הוה וכו' ע"ש. ותמהני על הברכ"י והפ"ת שלא רמזו להתב"ש עיין ברא"ש פ"ג דסנהדרין סי' י"ג לענין חשוד על העריות ע"ש וצ"ע]. ומה שהביא כת"ה דברי המעדני יו"ט שתמה על הרא"ש סופ"ד דבכורות, וכתב דאפשר להתברר שלא נטל שכר כשיש עדים לפנינו שלא זזה ידם מידו וכו'. ועל שכר מאוחר לא שמענו שקנסו. וכת"ה תמה על תמיהתו, דבחשוד מה מהני שלא זזה ידם וכו'. – יעיין במראה הפנים על הירושלמי פ"א דסנהדרין ה"א ד"ה כאי מתני', שכחב להדיא דהרמב"ן והרא"ש פליגי בסברא אם יכולין אנו לסמוך על העדים שאמרו לא זזה יד נו מתוך ידו. דלדעת הרמב"ן אעפ"י שהוא חשוד בפעם אחרת בכל כה"ג סמכינן אהני עדים, ודין הזה לא בטל, עכ"ל. ועפי"ז צדקו דברי המעדני יו"ט

(ו) ומה שכתב כת"ה דדין „דיין“ גרע טפי מעדות. וציין להכנה"ג סי' כ"ח בהגב"י אות קל"ה, שבעדות עלה ונסתפק לענין נוטל שכר, אם כל העדות שהעיד בטלים. ובדיין פשיטא לי' שכל דיניו בטלין, עכ"ל. – יעיין בס' ברכ"י סי' ט' אות ט"ז, שהביא בשם ס' עז"נ ושאר אחרונים שתמהו על הכנה"ג. שהרי הר"ן קרי בתיל, דעדות ודין כי הדדי נינהו ע"ש. ועיין בהגהות מל"מ על הרמב"ם פכ"ג מהל' סנהדרין ה"ה שתמה על השבו"י וכתב ולא ידעתי מנ"ל לחלק בין עד לדיין. ועיין במל"מ פ"ה מהל' עדות ה"ד, ובברכ"י סי' ט' אות כ' שכתב ג"כ דעד ודיין דינם שוין ע"ש. ועיין במרה"פ על הירושלמי רפ"א דסנהדרין ד"ה אמר הב, כתב וז"ל: למדנו מכאן דדין עד כמו דין הדיין וכו' עכ"ל. ומצאתי בשו"ת מהריב"ל ח"ג סי' צ"ז שכתב דעדות ודיינות הכל אחד, דאם החזירו המעות שקבלו, דינו, ועדותו כשר ע"ש. וכ"ה ברמ"א חו"מ סי' ל"ד סעי' י"ת. ומצאתי בשו"ת מהרי"ט ח"ב חו"מ סי' ע"ט שפסק ג"כ כן. והביא להמהריב"ל הנ"ל. וגם הביא להשו"ת מהרשד"ם תו"מ סי' פ' ע"ש. ועיין בכנה"ג סי' ט' אות ט"ו שהביא ג"כ דברי המהריב"ל והרמ"א הנ"ל דשניהם שוין ע"ש. ולפענ"ד מבואר כן ממה ששנו חכמים בלשון המשנה נדה מ"ט ע"ב כל הכשר לדון כשר להעיד. ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון. והרמב"ם בפט"ו מהל' עדות ה"ו, פורט ותושב שם כל הכשר להעיד ואינו כשר לדון ע"ש. וממילא מוכת, דכל שאר הפסולים לדון, פסולים להעיד. וכ"ה בש"ע חו"מ סי' ל"ג סעי' א'. ונכלל בזה הנוטל שכר, שדינו ועדותו בטל. וזה פשוט וברור. ועפי"ז אתי שפיר דלא קשה מידי קושית הגהות „חשק שלמה“ בבכורות כ"ט ע"א שם (שנדפסו בווילנא) ע"ז שהשמיט הרמב"ם ז"ל ד"ז דנוטל שכר להעיד דעדותו בטל. וכבר קדמו בזה בשו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תק"ז שכתב שחפש בכל הלכות עדות, ולא מצא ד"ז, ע"ש מש"כ לחדש דבר אשר לא שערו הראשונים ז"ל, עש"ה. וכן מצאתי בס' שאילת שלים ולהגאון ר' ישעי' פיק ז"ל) על השאילתות פ' דברים, שכתב מצוה ליתן טעם על השמטות הרמב"ם והטור ד"ז ע"ש. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר, דלא קשה מידי, דד"ז נכלל בכל הפסול לדון פסול להעיד. כדבר האמור. וזה פש ט וברור

(ז) ובגוף דברי המעדיו"ט שהביא כת"ה לענין שכר מאוחר. וגם הרה"ג וכו' מוהר"י יפה מבעלץ שליט"א, הביא מהברכ"י שכתב דהמעדיו"ט איירי היכא, דמקמי דינא, לא הזכיר משכר כלל, ומש"ה כתב דלא קנסוהו לבטל דינו וכו' ע"ש. ולפענ"ד יש להעיר מהירושלמי החדש על מס' בכורות פ"ד ה"ד, על הא דתנן הנוטל שכר לדון דיניו בטלין. פריך וז"ל: תני. אבל נותן לדיין שכר דינו וכו' איתא תמי (בתמיה) דיניו בטלין ואתמר הכי (כלומר כיון דאפי' דיניו בטלין, איך מותר לתת לו שכר?). ונראה דכוונת הירושלמי על התוספתא דפ"ג דבכורות. דתניא שם. אבל נותן לדיין שכר וכו'. אעפ"י שאמרו מכוער לדיין ליטל שכר וכו', ע"ש ובפי' מנחת בכורים. ולהברכ"י הנ"ל, קשה, דהו"ל להירושלמי לתרץ הברייתא, דמיירי דקודם שרן את הדין, לא הזכיר כלל משכר, ודן את הדין מסתמא, ומש"ה אמרו אבל נותן לדיין שכר, אעפ"י שמכוער אלא ודאי דאין חילוק. ועיין כתובות ק"ה ע"א דפריך ג"כ על הברייתא דתניא מכוער הדיין שנוטל שכר וכו', ה"ד אילימא אגר דינא וכו' הא תנן הנוטל שכר לדון דיניו בטלין וכו' ע"ש. ולהברכ"י קשה ג"כ כנ"ל. אלא ודאי דאין שום חילוק בד"ז. ודו"ק

וראיתי ב„חכמת שלמה“ [שבגליון הש"ך חו"מ] שכתב הא דנוטל שכר לדון דיניו בטלין, דוקא אם דן ע"י כפיה, אבל אם באו מעצמם לדיין וידעו שהוא רגיל בכך לקבל שכר, ובפרט אם נתנו לו השכר קודם שאמר להם הפס"ד דסברו וקבלו ע"ז לא גרע מאם קיבלו עליהם קרוב או פסול דמהני. אף דפסולי מדאורייתא. הכא דאין הפסול דאורייתא רק דרבנן, בודאי דינו דין שלא ע"י כפיה. כנלענ"ד ברור. עכ"ל. ובמחכת"ה שגה בזה הרבה. דלדבריו בטלת „מה אני בחנם“, כמש"כ בהגהות מל"מ פכ"ג מהל' סנהדרין ה"ה ע"ש. וגם אישתמיט מיני' הסוגיא דכתובות ק"ה ע"א, ותוספתא דפ"ג דבכורות הנ"ל. וגם מפורש יוצא מפה קדוש הסמ"ע חו"מ סי' רע"ב ס"ק י"ז שכתב וז"ל: מה שהוא עליו לעשות משום מצוה, כגון פריקה ודין, ולימוד תורה וכיו"ב, דאסור לקבל עלי' שכר, אף אם ירצו ליתן לו. עכ"ל: