רב"ז יורה דעה קצ

שתחגור בה צפורן, עכ"ל. ועפי"ז דברי הרמב"ם ז"ל אינם סותרים זא"ז וס"ל דשיעור פגימת סכין של שחיטה היא כחגירת צפורן, כאמור. וכן בנח"א שבאשכול סוס"י ח', מבאר כן דעת הרמב"ם ז"ל דס"ל כחג"צ ע"ש. וזכה לכוון לדעת המ"מ שבכת"י הנ"ל. וראיתי בס' דע"ת סי' י"ח אות ד' שכתב ג"כ מדנקט הרמב"ם לשון „תלם“, ממילא הוי כשיעור „חגירת צפורן“, והוכיח כן מכמה הוכחות. וגם הוסיף להוכיח מלשון רש"י בכורות ל"ז ע"א ד"ה פגימה, ומפיהמ"ש להרמב"ם שם, דפגימה אינה בלא חסרון. וכיון שי"ב חסרון מן הנמנע שלא תחגור בה הצפורן, ע"ש. ותמהני שלא הביא מגמ' מפורשת בזבחים נ"ט ע"א דאמרינן, מנין למזבח, שנפגם שכל הקדשים שנשחטו שם פסולין, שנאמר: „וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך“ וכו' כשהוא שלם, ולא כשהוא חסר (וכ"ה ברש"י חולין י"ז ע"ב ד"ה מזבח). וכן בזבחים ס' ע"א אמרינן, מזבח שנפגם אין אוכלין בגינו שירי מנחה, שנאמר: ואכלוה מצות אצל המזבח וכו' א א בזמן שהוא שלם, ולא בזמן שהוא חסר. הרי מפורש יוצא בש"ס דלשון פגם הוא חסרון, והיינו כחגירת צפורן. ועיין ברש"י זבחים פ"ח ע"א ד"ה נפגמו, כתב: פגימה גדולה שתיקון השחזתה ניכר, עכ"ל ועיין ביומא ע' ע"א דאמרו: משום פגמו של ראשון. ופירש"י שלא יאמרו חסר הוא, עכ"ל. הרי מבואר דלשון פגם הוא חסרון. והדע"ת במחכת"ה לא העיר בכ"ז. אולם בדעת הרמב"ם ס"ל ג"כ דשיעור פגימת סכין של שחיטה הוא כחג"צ, כאמור. וזכה ג"כ לכוון כדעת המ"מ מכת"י הנ"ל. ומצאתי בגליון הש"ס על הירושלמי בפ"ז דפסחים הי"א שכתב ג"כ לתרץ סתירת דברי הרמב"ם ז"ל. ופי' דמש"כ הרמב"ם בפ"א מהל' ביהב"ח הי"א: כל אבן שנפגמה כדי שתחגור בה צפורן כסכין של שחיטה וכו'. היינו כסכין שנפגמה ונפסל מכלי שרת וגונזין אותה, כהרמב"ם פ"א מהל' כלי המקדש הט"ו, עש"ה. וי"ל ע"ד בגוף דברי ר"ח בחולין י"ז ע"ב דאמר אף פגימת סכין, די"ל דר"ח מיירי נמי מסכין שנפגם ונפסל מכלי שרת. וא"כ הדרא קשיא לדוכתה ואידך, דעפי"ז ליכא לשנויי. בחולין לא קא מיירי, דהא גם ר"ח לא קאי לענין חולין, רק לענין כלי שרת? וי"ל עפי"ד התוס' בחולין ג' ע"א ד"ה כגון. עש"ה, ודו"ק. ומחוורתא לתרץ דברי הרמב"ם, דס"ל גם לענין פגימת סכין של שחיטה, שיעורו כחגירת צפורן. כ„המגיד משנה“ הנ"ל

(ג) בתשובת הרה"ג האבד"ק נאווסעליץ שליט"א, הסגיר כת"ה הגהותיו, וכתב בזה"ל: ולכן בחולין י"ז ע"א האי טבחא דלא סר סכיני' קמי' חכם, פירש"י בתענית כ' ע"ב: סר, לשון בדיקה הוא. וכן מפרש הרמב"ם (בפ"א מהל' שחיטה הכ"ו) כל טבח דלא בדק הסכין שלו לפני חכם וכו'. שהחכם רואה איך הטבח בודק לפניו סכינו, בישוב הדעת. ומדוקדק לשון הש"ס „קמי' חכם“, משמע הכי. דאי ס"ד שהחכם צריך לבדקו, הול"ל בלשון „לחכם“ (ולא קמי' חכם) וכו' עכ"ל. במחכת"ה אישתמיטתיה מה שפירש"י ז"ל בעירובין ס"ג ע"א על הא דאמר רבינא: סר סכינא בבבל, בדק סכין לטבח וכו', עכ"ל. וכן הרבינו חננאל ז"ל שם בגליון הש"ס (דפוס ווילנא) פי' ע"ז בזה"ל: בדק הסכין לטבח, כדגרסינן האי טבחא דלא סר סכיני' קמי' חכם וכו' עכ"ל וכן פירש"י בחולין ט' ע"א ד"ה כדי ביקור חכם, לבדוק הסכין שהטבח צריך להראות הסכין לחכם העיר וכו' עכ"ל. וכן הרבינו גרשום ז"ל, בגליון הש"ס שם כתב כדי ביקור וכו', שיבדוק אותו סכין חכם, עכ"ל וכן בביצה כ"ח ע"ב. דאיבע"ל מהו להראות סכין לחכם ביו"ט, פירש"י מהו להראות הטבח סכין לחכם ביו"ט לבדוק וכו' עכ"ל, וזה שפי' רש"י ז"ל במקומו בחולין י"ח, דלא סר סכינא, שלא הראה סכינו לחכם, עכ"ל. כלומר שהחכם צריך לראות את סכינו של הטבח ולבודקו כלשון הש"ס בחולין י' ע"ב, י"ז ע"ב, „להראות סכין לחכם“ מפני כבודו של חכם. וכן הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' יו"ט ה"ט כתב וז"ל: אסרו להראות סכין לחכם ביו"ט. שמא תהי' פגימה, ויאמר לו אסור לשחוט בה משום פגימתה, עכ"ל. ומבואר מלשונו הזהב דהחכם בודק סכין לטבח, ורואה פגימתה. ומש"כ הרמב"ם בפ"א מהל' שחיטה: טבח שלא בדק הסכין לפני חכם וכו' כנ"ל. כוונתו כמש"כ המהרש"ל ש"ל ז"ל ביש"ש פ"א דחולין מובא בתב"ש בשמ"ח סי' א' סעי' ח', שהשו"ב בא לפני חרם, וסכינו בידו. והחכם שואל אותו אם הסכין בדוק. והשיב בדוק הוא (כלומר שבודקו לפניו) ואח"כ בודק החכם את הסכין יע"ש. ויש להעמיס כ"ז בלשון הגמ' דלא סר סכינא קמי' חכם. וזה פשוט וברור

(ד) בתשו' כת"ה העיר במקור ד"ז מבכורות כ"ט ע"א דתנן דגם הנוטל שכר שקצבו חכמים, בין מתם, בין מבע"מ, מ"מ אין שוחטין ע"פ, אא"כ הי' מומחה, כאילא ביבנה א וכתב כת"ה וז"ל: נמצא דגם לחסיד גדול כאילא, התנו כל התנאים וכו' וכן בתשו' הרה"ג וכו' מאוסטראה שליט"א כתב וז"ל: ולקבל מיחידים עבור הוראה, התירו בבכורות רק לאילא ביבנה, שחסיד גדול היה וכו'. והביא בשם ספר תורת יקותיאל (שאינו תח"י) שמפני חשד יש להתיר בדיעבד היכא שהוא מומחה וכשר וכו' וכת"ה הגיה בדבריו

ובאמת זה הטעם שכתב כת"ה שהתירו לאילא ביבנה משום דחסיד היה. אינו מוזכר רק בפי' רש"י ז"ל בבכורות כ"ט ע"א ד"ה כאילא. וכך פי' הרע"ב ז"ל בפיהמ"ש. והתב"ש ז"ל סי' י"ח ס"ק ל"ו, ובבכור שור בבכורות כ"ט ע"א, הקשה לשאול בזה ותירץ בדוחק ע"ש. ובמחכת"ה אישתמיטתי' דברי הרמב"ן ז"ל בפ"ד מהל' בכורות, שכתב בטעמא דמתני' משום דאסור למשקל אגר הוראה „ומאן דשקל מיבטיל הוראה דילי'“ אא"כ היה „מומחה לרבים“ כאילא ביבנה, דהתירו לו אגרא. דכיון וכ"ע מייתי לדידי', וכל שעתא ושעתא בעי למחזי להו וכו' הו"ל אגר בטלה דמוכח ושרי למשקל וכו' – **(והרמב"ן שם כתב דלאו משום חשדא הוא, דאי משום חשדא, לאילא נמי אסור דלא פלגינן בחשדא בעלמא בשום דוכתא בין צורבא מרבנן, לאינש אחרינא וכו' ע"ש. וי"ל ע"ז מיבמות ע"ז ע"א לענין ת"ח שמורה הלכה ובא לאחר המעשה. דמשני שא"ה דשמואל וב"ר קיים. ופירש"י ומדעל"ג הוא ולא משקר. ע"ש בנמק"י ובחי' הריטב"א שהקשו דח"ו לא חיישינן לת"ח שישקר ע"ש [וי"ל מברכות מ"ג ע"ב ובפירש"י ד"ה ולא הוא, ובתוס' ד"ה הכי פ"ש. וי"ל דפליגו בד"ז הרי"ף ופירש"י ז"ל ע"ש, ודו"ק כי קצרתי]:)** יע"ש. וכן הרא"ש ז"ל בפ"ד מהל' בכורות סי' ה' כתב וז"ל: וכן אילא ביבנה שהתירו לו חכמים ליטול. לפי שהכל היו מביאין אליו בכוריהן וכו', עכ"ל. ומצאתי להרבינו גרשון ז"ל, בגליון הש"ס (דפוס ווילנא) בבכורות שם, שכתב ג"כ כאילא (ביבנה) שהתירו לו מפני טרחו, עכ"ל. וכל דבריו ז"ל דברי קבלה. וכן הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' בכירות ה"ז כתב: אא"כ היה „מומחה גדול“, וידעי בו חכמים שאין כמותו וכו', עכ"ל. והוא כלשון הרמב"ם ז"ל שכתב בלשונו „מומחה לרבים“. ונראה דרוב הפיסקים לא שמיע להו כלומר לא סבירא להו כטעמו של רש"י ז"ל ועפי"ז יש לתמוה על הטור ז"ל ביו"ד ס' שי"ב שכתב: אא"כ הוא מומחה וידו מוחזק וידוע לכל בכשר וכו' ע"ש ומלשונו משמע דס"ל כפירש"י ז"ל, והלא מלשון הרא"ש ז"ל מוכח דס"ל כטעמא דהרמב"ן ז"ל ושאר פוסקים ז"ל, וצ"ע. [ופי' לשון „מומחה לרבים“ עיין בסנהדרין ה' ע"א, וברא"ש שם סי' ב', ובנמק"י שם ריש פ"א, בשם רב שרירא גאון ז"ל, ע"ש דעיקר לשון מומחה מנוסה כשבת ס' ע"א לענין קמיע מומחה. וכן