רב"ז יורה דעה קפט

לומר ששחיטתו פסולה יע"ש. ותמהני על הגאון בעל חת"ס ז"ל שלא העיר מכל הנ"ל

סוף דבר הכל נשמע, שבודאי מוטל על כת"ר לעמוד בפרץ ולגדור גדר שדוקא שני שוחטים ישחטו ויבדקו בבית המטבחים כד"ת, כי לא יתכן לומר בנד"ז הואיל ואשתריא אישתרי, כיבמות ז' ע"ב וקידושין כ"א ע"ב, כיון דמעולם לא אישתרא בדתוה"ק, ואי אפשר להתיר את הדבר האסור לכל מצד גזירת נח"ש, כדבר האמור. ולהשומעים ינעם ותבא עליהם ברכת טוב, אין טוב אלא תורה, אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד אמן כן יהי רצון

בצלאל זאב שאפראן

סימן סה

כבוד הרה"ג וכו' מוה"ר הילל פוסק שליט"א רב בטטרבונאר (בסרביא)

הנני להשיבו ע"ד שאלתו בההוא טבחא, שלא ירא אלקים, לשאול מידי דאיתא בשאלה מהרב ומו"צ דמתא, ומורה הרע"ה לעצמו. ועבירה גוררת עבירה, שנוטל שכר גדול מן הכשרות לבד, דמים תרתי משמע, כסף ובשר. ועוד הוא מוסיף חטא על פשע, ועוסק במסחר וקנין עם הקצבים ב„עורות“, וגם בעורות סוסים. וכיו"ב. וכת"ה האריך לבאר ד"ז, הן כל יקר ראתה עינו, דברי פי חכם חן. וגם העתיק לי כמה תשובות מרבנים גדולים ומובהקים וכו' שליט"א

אמנם כן, אין ביהמ"ד בלא חידוש ולפענ"ד עוד יש להעיר בד"ז, שהגיס לבו בהוראה, ואינו שואל כענין שום שאלה מהרב מרא דאתרא

(א) כי הנה הדבר ברור, שאין רשות לשום אדם להורות, באתר דאית גבר. כברכות ס"ג ע"א: באתר דאית גבר תמן לא תהוי גבר וכו' בששניהם שוין. ע"ש בפירש"י, ובמהרש"א בחיאג"ד ז"ל שכתב וז"ל: דאתא לדיוקא, כדאמר אביי, באתרא דאית גבר להורות וכו' ע"ש. ויתכן לפרש לשון „גבר“, עפ"י הגמ' בסנהדרין צ"ג ע"ב גבור שיודע להשיב ע"ש. ועיין בערוך (ערך גבר א'). אולם תמהני על המהרש"א ז"ל, שבמחכת"ה אישתמיטתי' דברי התיס' סוטה כ"ב ע"א ד"ה בשוין. ולדעת הר"ח ז"ל, הא דברכות ס"ג ע"א, לא מיירי לענין הוראה כלל. ע"ש דעת הר"י ז"ל. אמנם בשו"ב שעפ"י עיקר הדין צריך להיות כפוף תחת הרב מרא דאתרי', פשיטא דאסור להורות שום הוראה, ואפי' אם השו"ב הוא מובהק ביותר ויש לו מעידים גדולים. כמש"כ בדעת קדושים סי' י"ח ס"ק כ"ד וז"ל: משמע משאחז"ל טבחא דלא סר סכינו קמי' חכם וכו', הוא משום כבוד הרב באתרי'. ולא שייך בכך נטי' ע"י שהשו"ב מובהק ביותר ע"י מעידים גדולים. ואף אם הרב באתרי' כוונתו משום טו"ה ממון, ולא משום כבוד, כיון דמ"מ אינו מוחל וכו' רק תקחז"ל בכך דצ"ל להיות השו"ב טפל להרב מצד שהסמך על השו"ב רק פ"י שיודע להיות מסתפק ושואל וכו', עכ"ל. וי"ל מפירש"י ז"ל בחולין ט' ע"א ד"ה טבת חכם, שהשוחט ת"ח ואין מופלא ממנו בעיר, עכ"ל. הרי מפורש יוצא מפירש"י ז"ל, דגם אם השו"ב ת"ת ומובהק ביותר, אפ"ה כל שיש רב מופלא ממנו בעיר, צריך השו"ב להראות לו סכינו, מפני כבודו של החכם, כאמור. ומצאתי בהרדב"ז מכת"י שבגליון הרמב"ם דפוס ווילנא, בפ"א מהל' שחיטה הל' כ"ו, שכתב לתרץ דעת הרמב"ם ז"ל בהוספת טעמו דשני מיני טבחים יש וכו'. ויש טבחים אתרים שיודעים הדין מעיקרו מן הגמ' ומן הפוסקים, מדרך עיונו, וטבת כיו"ב א"צ להראות סכינו לחכם אלא משום כבודו של חכם וכו', עכ"ל. ומצאתי במגיד משנה מכת"י שבגליון הרמב"ם (דפוס ווילנא) שם, שכתב בשם הראב"ד ז"ל שהטעם שהצריכו בזאת המצוה לחכם יותר ממצות אחרות, כגון עשיית ציצית ותפילין, מפני שצריך לפנות המחשבה היטב בשעת הבדיקה, כדי שירגיש בפגימה וכו'. ומפני שצריך עיון גדול, והוי כמו הוראה חששו לזה משום כבודו של חכם וכו'. ויראה שלזה נתכוין רבינו וכו'] עכ"ל. הרי מבואר דעת המ"מ ז"ל בטעם שהצריכו חכמים להראות סכין לחכם, הוא משום דהוי כמו הוראה, שצריך עיון גדול. וממילא מוכח דכש"כ בהוראת או"ה גופי', שאסור לשו"ב להורות משום כבודו של חכם. ועפי"ד המ"מ הנ"ל, יש להעיר בדברי הרב ז"ל בש"ע סי' י"ח בקו"א אות ט'. עש"ה והבן. ועפי"ז שפיר כתב בשו"ת נ"ש סי' ט"ו דאם הורה השו"ב מידי דאיתא בשאלה לחכם העיר, אין למחול הנידוי, אפי' אם השו"ב הורה כדת של תורה מ"מ אין ביד החכם למחול הנידוי שחייב ע"ש. וגם עפי"ז יפה כתב בשו"ת אהל יוסף הספרדי יו"ד סי' ב', מובא בעקרי הד"ט סי' א' אות ל"ה בקצרה, שכ' דד"ז דטבחא דלא סר סכינא לחכם משמתינן לי', לאו דוקא בסכין, אלא גם לענין בדה"ר ושאר עניני הוראה, אם הורה בלי שאלת חכם ע"ש. וצאו וראו כי רות הקודש הופיע בבית מדרשם, דלדעת ה„מגיד משנה“ מכת"י הנ"ל, אתי שפיר מלתא בטעמא דכל עיקר שהצריכו חכמים להראות סכין לחכם, הוא משום שצריך עיון גדול, והוי כמו הוראה. וא"כ ממילא מוכח מכח כש"כ, דאסור לטבח להורות שארי הוראות האמורות, שצריכים עיון גדול להוראתם, ואין להם שום שייכות לשחיטות ובדיקות הסכין שהוא רגיל בהן. ואם עבר השו"ב והורה הוראות, בלא שאלת פי הרב מרא דאתרא, שחיטתו

אסורה

(ב) מה שכתב בתשובת הרה"ג וכו' מוהרי"ק נ"י מסאטמאר, לתרץ דעת הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' שחיטה הכ"ו שכתב הטעם שמנדין לטבחא דלא סר סכינו קמי' חכם, לפי שיסמוך ע"ע פ"א, ותהי' פגומה. והלא בגמ' חולין י' ע"ב מפורש יוצא, דלא אמרו להראות סכין לחכם, אלא מפני כבודו של חכם? וכתב דודאי לרב חסדא דס"ל בחולין י"ת ע"א דשיעור פגומה כחגירת צפורן, ופגימה גדולה כזו גם עם הארץ יכול להבחין ולהרגיש. וא"כ לר"ח הא דצריכין להראות סכין לחכם, הוא רק מפני כבודו, אמנם הרמב"ם ולהלכתא דקיי"ל דהפגימה אפי' כל שהוא גם כחוט השערה, זה אינו מרגיש רק חכם ובקי. ולהכי שפיר כתב הרמב"ם הטעם לפי שיסמוך ע"ע פ"א כנ"ל. והש"ס דחולין אזלא שם אליבא דר"ח, ע"כ שפיר אמרו דהוי רק משום כבודו של חכם. ע"כ תו"ד. ותמהני במש"כ בפשיטות בדעת הרמב"ם דס"ל דשיעור פגימת סכין של שחיטה כ"ש אפי' כחוט השערה, והלא הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' בית הבחירה הל' י"א כתב וז"ל: כל אבן שנפגמה כדי שיחגור בה הצפורן, כסכין של שחיטה, הרי זו פסולה, עכ"ל. הרי מבואר דהרמב"ם ז"ל ס"ל דפגימת סכין של שחיטה, הוא כדי חגירת צפורן. ואע"ג דהרמב"ם פ"א מהל' שחיטה הי"ד כתב: ולא יהי' בה פגם וכו' ואפי' אם הי' התלם קטן ביותר שחיטתו פסולה, עכ"ל. ולא הזכיר כלל חגירת צפורן. ומשמע דס"ל דשיעור הפגימה כ"ש. וכ"כ הטור ביו"ד סי' י"ח בשמו. וכבר העיר בפר"ת סי' י"ח סק"ה בסתירת דברי הרמב"ם. ומש"כ הפר"ת לתרץ דברי הרמב"ם שלא יסתרו דבריו זא"ז ע"ש, השיג עליו התב"ש סי' י"ת סק"ה, סק"ו, ע"ש מש"כ בביאור דברי הרמב"ם ז"ל. אמנם ראה זה מצאתי ב„מגיד משנה“ מכת"י (שבגליון הרמב"ם דפיס ווילנא) בפ"א מהל' שחיטה שם שבסוה"ד סיים וז"ל: ולפי זה הדרן אפשר ג"כ לפרש בדברי רבינו שתלם קטן ביותר, היינו