רב"ז יורה דעה קפח

**(זכר צדיק לברכה, אמר להם „נביא“ לישראל וכו' יע"ש. ושא נא עיניך וראה עוד בש"ס סוטה (מ"ח ע"ב): מאן נביאים ראשונים דוד ושלמה יע"ש. ולפי מסורת חז"ל תקן שלמה כמה תקנות בדת ישראל א') עירובי חצרות (שבת י"ד ע"ב, עירובין כ"א ע"ב), ב') נטילת ידים לקדשים (שם) ג') תקנה לעוברי דרכים וכו' [ב"ק פ"א ע"א. עי' רמב"ם הל' נזקי ממון פ"ח], ד') ברכת בונה ירושלים בברכת המזון תיקן שלמה לומר על הבית הגדול והקדוש (ברכות מ"ת ע"ב). ועינינו רואות בעליל כי שלמה היה ממתקני תקנות בישראל. בלי כל ספק היה נביא ג"כ. והוה כי כן מצאנו ראינו מבואר בתלמוד: „ערבה יסוד נביאים הוא“ (סוכה מ"ד ע"א) תקנת נביאים חגי זכריה ומלאכי, שהיו ממתקני תקנות ישראל (רש"י שם ד"ה יסוד). ובאמת רוח הקודש הופיעה בבית מדרשם של התרגום ורש"י ז"ל (המובא בפנים התשובה) שחשבו את שלמה בין נביאי ישראל. ומקורם טהור שואף וזורח בתלמוד סוטה מ"ח ע"ב ויומא ל"ז ע"א הנ"ל. ונוראות נפלאתי על שני המאורות הגדולים בשמי התלמוד הלא הם המהרש"א והגר"א ז"ל שלא העירו בזה להזכיר את המפורש בגמרא להדיא, כי המלך שלמה היה גם „נביא“ לבב חכמה! חנוך העניך שאפראן, רב בבאקארעשט.)** דברי קבלה כדברי תורה דמו. וכן הוא בש"ע או"ח סי' תרצ"ו סעיף ז'. ועיין בט"ז או"ח סי' תרפ"ז סק"ב שכתב כן בשם ר"י ור"ת ע"ש, וצ"ע. ועיין רש"י תענית ט"ו ע"א ד"ה ובקבלה, וצ"ע

עכ"פ מוכת דהא דכתיב „טובים השנים“ דברי תורה היא. וא"כ הוא הדין לענין שחיטה ובדיקה טובים השנים. וכ"כ הט"ז ביו"ד סוס"י רס"ד, דגם לענין מילה, צריכין שבכל מילה יהיו שם עוד מוהלים אחרים ע"ש. וממילא מוכת דה"ה לענין שחיטה ובדיקה כנ"ל. וכן מפורש יוצא מפה קדוש בעל התב"ש ז"ל, בשמ"ח סי' י"ח סעיף כ', שכתב וז"ל: וראיתי במקומות התרדים לדבר ה' ממנים שנים (שובי"ם) טובים השנים מן האחד, ואיש את רעהו יעזורו „ויזהירו“, עכ"ל. וראה בס' של"ה הקדוש (שער האותיות אות ז') שכתב דזהירות נקרא הנזהר בשעת מעשה לשמרה ולעשותה כדת שלא יעבור שום דבר מה שמוטל עליו וכו' ע"ש. וכן פירש"י ז"ל בחולין (ק"ז ע"ב ד"ה זריז) דזהיר' היינו שיודע להזהר בשעת מעשה, ע"ש ובפירש"י ע"ז כ' ע"ב ד"ה זהירות ע"ש. וכ"כ הב"ח על הטור או"ת סוס"י א' (ודברי הב"ח ז"ל סיתראי נינהו, למש"כ בעצמו על הטואו"ת רס"י ר"פ ע"ש וצ"ע). וזה שכתב התב"ש ז"ל בלשונו הקדוש: ואיש את רעהו יעזורו „ויזהירו“. כלומר האיש את רעהו יזהירו בשעת מעשה השחיטה והבדיקה לשמור ולעשות הכל כדת וכהלכה. וכזאת התורה מבואר להדיא במהרי"ק ז"ל (שורש נ"ז סוף ענף א') שכתב שהוא ממשיך ידו מאכילת בהמה גסה דשכיחין ביה טריפות, אם לא שהיו שני בודקין בשעת שחיטה ע"ש ועיין בפמ"ג יו"ד סי' י"ח בשפ"ד ס"ק כ"ט שכתב: בזה"ז בעוה"ר רבו המתפרצים ביותר ודאי טוב שיהיו שנים אצל שחיטה כי טובים השנים מאחד“ עכ"ל. וכן בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' נ"ח כתב שהוא הנהיג במדינות הסרים למשמעתו, שכל השוחטים יתקעו כפם בפועל ממש, שלא להכשיר שום בהמה שיש בה ריעותא עד שיצטרף אליו שוחט השני המומחה או המורה ע"ש. וכן בשו"ת דברי חיים להגה"ק מסאנץ ז"ל ח"א חיו"ד סי' י' כתב שהמנהג בכל המקומות בבדיקות הריאה ששני שובי"ם מחפשים בכל הצורך כל אחד בפני עצמו, יעו"ש עוד בסימן י"ב שכתב שהמנהג בכל תפוצות ישראל שיש שני שוחטים שאין אחד בלבד שוחט בלי תבירו שרואה סכינו, וכן מנהגנו פה, אף שת"ל השוחטים מומחים ויראי ה', אין שוחטים רק בצירוף שניהם. ויותר החמרנו עליהם, שאם אחד טרוד באיזה טירדא, צריך א' מהב"ד לילך עמו לבית השחיטה יע"ש ובמתכת"ה אישתמיט מינייהו כל הנ"ל. ועיין בספר דעת תורה להגאבד"ק ברעזאן ז"ל סי' י"ח ס"ק ל"ח שכתב וז"ל: והעיד לפני רב אחד שראה קלף ישן, ועליו חתומים מאה רבנים, ובראשם הב"י ז"ל, שתקנו שיבדקו תמיד שני שו"ב את הסכין ואת הריאה, ופורץ גדר ישכנו נח"ש, עכ"ל. ולפענ"ד נ"ל מקור נאמן לעדות זאת שהמאה רבנים ובראשם הב"י ז"ל גזרו על העובר על התקנה הנ"ל בגזירת נח"ש, דהיינו נידוי חרם שמתא. ולכאורה קשה מנ"ל להחמיר כל כך בתקנתם, הא כל העובר על החרם כעובר על חמשה חומשי תורה. כמפורש יוצא במדרש תנחומא פ' וישב סימן ב' ע"ש, ועפי"ז אתי שפיר מ"ש בסנהדרין מ"ד ע"א שעבר עכן על חמשה חומשי תורה, שנאמר חמשה גם יע"ש. משום דעבר על החרם דינו כעובר על חמשה חומשי תורה, כהמדרש תנחומא הנ"ל [ועפי"ז לא קשה מידי הערת המהרש"א ז"ל בחיאג"ד שם ד"ה חטא ישראל והבן]. ונראה דמקור מקומו טהור ונובע מתלמודא דמערבא, בירושלמי סוטה פ"ז ה"ד (מובא גם בתוס' סוטה ל"ז ע"ב ד"ה ר"ש) וז"ל: כתיב „ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת“. וכי יש תורה נופלת? וכו' ר"ש ב"ת אומר, זה הב"ד של מטה וכן הוא גירסת המהרש"א ז"ל וגירסת הרמב"ן ז"ל בפ' תבא ע"ש) דאמר ר"ה בר יהודה בשם שמואל דעל הדבר הזה קרע יאשיהו ואמר עלי להקים יע"ש. וכוונת הירושלמי מבואר דעל הב"ד של מטה מוטל הדבר לעשות גדר וסייג לד"ת בכדי שיוכלו העם להקים את התורה הזאת, ואם לאו תו"ש הרי זה בכלל „ארור אשר לא יקים“ ר"ל. וכבר אמרו חז"ל בשבועות ל"ו ע"א דארור בו נידוי בו קללה יע"ש וממילא מבואר דאם עשו תקנה לעשות גדר וסייג לד"ת כגון זאת להעמיד שני שובי"ם בבית המטבחים לבדיקת הסכין והריאה, כל העובר ע"ז הוא בכלל ארור אשר לא יקים את דברי התורה' ר"ל, ארור בו נידוי חרם שמתא ר"ל. ועפי"ז שפיר נאמנה עדותו של הרב הנ"ל שמרן הב"י ז"ל ועמו מאה רבנים ז"ל גזרו בגזירת נח"ש שדוקא שני שובי"ם ילכו יחדיו לבית המטבחים לשחוט ולבדוק, וחותמם אמת לאמתו וממילא מבואר דאף שנעשה התקנה הזאת (להעמיד שני שובי"ם בבית המטבחים) בלא חרם, מ"מ כיון דנעשה לגדר ולסייג להקים הדת כל העובר ע"ז הרי זה קם ב„ארור אשר לא יקים“ וגו' אשר בו נידוי וחרם ר"ל, כדבר האמור, וכ"כ בתשו' מהר"ם שיק חיו"ד סי' ה', דגם אם נעשה התקנה הנ"ל בלא חרם, דינו כאלו נעשה התקנה בחרם. ואם עבר השו"ב ושחט לבדו שחיטתו פסולה אתר ההתראה ע"ש

ועפ"י האמור יש לתמוה על השו"ת נו"ב מהד"ק חיו"ד סי' א' שנשאל שם בנידון הקהלה שעשו תקנה ע"י הרב בצירוף קציני הקהל והכריזו ששו"ב אחד לבדו לא ישחוט בלי חבירו והוכרז בפירוש שמה שישחוט אחד לבדו הוא טריפה. והשיב כיון שלא הכריזו בחרם וכו' יכולים להתיר עצמם ע"י ב"ד של שלשה יע"ש. ולפי מה שכתבתי זה ליתא, דאף שנעשה התקנה בלא חרם דינו כאלו נעשה בחרם כנ"ל. וכבר נודע דגדר לרבים וסייג לתורה אין יכולים להתיר. כמבואר בש"ע יו"ד סי' רכ"ח סעיף כ"ח. וכן בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' י"ג כתב ג"כ דכיון שנעשה התקנה הזאת לגדר וסייג לד"ת אפילו ב"ד הגדול אינו יכול לבטל את התקנה הזאת. והאריך בזה, וסיים דהשוחט המבטל דברי הרב מרא דאתרא ושוחט ובודק לבדו בעזות וגילוי פנים, קרוב הדבר