רב"ז יורה דעה קפו

טבת אומן בשכר שקלקל חייב מטעם שומר שכר, אע"ג דלא משך מטעם שהקדים לו שכרו. וכסף עביד קנין. כמו לגבי פועל. ונראה דזה שאמר ר"ז בב"ק צ"ט ע"ב הרוצה שיתחייב לו טבח, יקדים לו דינר. כלומר דאם הקדים לו דינר, חייב אע"ג דלא משך, משום דכסף עביד קנין. וכן ראיתי לגאון קדמון הלא הוא הרמ"ה ז"ל, מובא באספ"ז, בב"ק צ"ט ע"ב (שרמזתי עליו לעיל באות ד') שכתב להדיא: דאי הקדים לו דינר, משתעבד אע"ג דלא משך. ומטעם זה איצטריך ר' זירא הקדמת דינר גבי טבת וכו' ע"ש. עכ"פ מצינו למידין, דאיכא פלוגתא דרבוותא בזה, ה"ה רבותינו הראש נים ז"ל. ולדעת הנמק"י גם בשומר שכר בעינן משיכה וכ"מ מהירושלמי פ"ח דשבועות ה"א הנ"ל דר' יוחנן ס"ל להדיא הכי, כאמור. – ולשיטה זו צ"ל טעמא אחרינא, בהא דקיי"ל טבת אומן בשכר שקלקל חייב, אע"ג דלא משך, משים דמשעה שהתחיל לזבוח, נגמר הקנין, וכמו דקיי"ל דשכירות פועלים נקנה בהתחלת מלאכה. כב"מ ע"ו ע"ב, ובנמק"י שם על הרי"ף סי' תס"ו, דף מ"ו ע"ב. וכמש"כ המחא"פ הל' שומרים סוס"י ז' שם, דמשעה שהתחיל לשמר נגמר הקנין. יעיין במחא"פ הל' שכירות פועלים סי' ד' וסי' ה' ובש"ך חו"מ סי' של"ג ס"ק י"ד יעו"ש

שוב ראיתי בס' דעת תורה הל' שחיטה סי' א' סק"ה שהביא וברי האספ"ז בב"ק צ"ט ע"א בשם רמ"ה מסרקסטה, שנראה לו, בהאי דינא דטבח אומן שקלקל, אם הקדים לפסוק לו שכרו, הו"ל כהקדים לו שכרו. ואח"ז הביא בשם הרמ"ה, דאם הקדים לו שכרו משתעבד, אע"ג דלא משך (כנ"ל). ומטעם זה כתב הדע"ת, דהא דמוכח מהטור תו"מ סי' ש"ו דגם בלא הקדים שכרו חייב, ע"כ מיירי במשך או הגביה וכו' ע"ש. ובמחכת"ה אישתמיטתי' הירושלמי והנמק"י והמחא"פ והנתהמ"ש הנ"ל. ומחוורתא לומר, דהיינו טעמא דטבת אומן בשכר שקלקל חייב, אע"ג דלא משך. הוא משום דמשעה שהתחיל לזבוח, נגמר הקנין, כאמור. ואתי שפיר הכל. ועפי"ז א"ש מה שפסק בשו"ת עט"ח סי' א', בפשיטות, דשו"ב אומן, הממונה מהקהל, שקלקל חייב לשלם ע"ש [ות"ל ביארתי הלכה זו מילתא בטעמא, והאחרונים ז"ל קצרו במקום שהיו להם להאריך]

(ז) וגדולה מזו פסק התב"ש בסוס"י כ"ד בשמ"ח סעי' כ"ו, דטבח השוחט בשכר, אעפ"י שהיא אומן, וקלקל השחיטה באחת מהחומרות דנהיגי השתא, אעפ"י שמדאורייתא היתר גמור, מ"מ כיון שמפורש בשחיטות לאסור, חייב לשלם, עכ"ל. ובמראה מקים ציין שם לד"ז, בשם הדרישה, בדיני שהיה, בשם תה"ד. וכן בתב"ש סי' ד' ס"ק י"ז הביא בקצרה להתה"ד סי' קפ"ו דכל היכא דהו"ל לאסוקי אדעתי', שנחמיר חייב לשלם. וכן בתב"ש סי' י"ח ס"ק כ"ד הביא להתה"ד יעו"ש. ותמהני על התב"ש ז"ל בשמ"ח הנ"ל, שלא הביא להרמ"א חו"מ סי' ש"ו סעי' ה', שהביא להתה"ד, בשם יש מי שחולק. והש"ך סק"י פסק כהתה"ד. וכן המהרש"ל ביש"ש פ"ט דב"ק סי' כ"ג הביא להתה"ד הנ"ל, ופסק כן יעו"ש הגם שבקצה"ח שם סק"י כתב: דאם עשה קלקול בשוגג, בשהיה כל דהוא, דהו"ל היזק שאינו ניכר, דפטור בשוגג וכו' יעו"ש. – אבל קשה על הקצה"ח ממש"כ התוס' ב"ק ק' ד"ה טמא, לענין טימא את הטהור, דאית לי' לחיוב אע"ג דשוגג הוא, מטעמא דאמרינן בגיטין נ"ג ע"ב. מטעמא דמחייב התם במזיד, למ"ד היזק שאין ניכר לא שמי' היזק. כדי שלא יהא כאו"א הולך ומטמא טהרותיו של חבירו. ה"נ חייב, כדי שידקדק בדין יפה, עכ"ל. וא"כ הכא נמי יש לחייב להשו"ב שקלקל, גם בשוגג, גם בהיזק שאינו ניכר, כדי שידקדק יפה בזביתתו

איברא שיש ליישב דברי הקצה"ח, עפי"ד היש"ש פ"ט דב"ק סי' כ"ה, לענין מסכך גפנו בשדה חבירו. וז"ל: אין להקשות, ה"נ הו"ל היזק שאינו ניכר, וקנסוהו כמו במטמא. מטעם שלא יהא כאו"א הולך ומטמא טהרותיו של חבירו, דהכא ליכא למיחש, כיון שבעל הכרם נמי מפסיד. עכ"ל. וכ"כ בס' שער המלך על הרמב"ם פ"ו מהל' חובל ומזיק ה"ג, בסו"ד שם, דכל היכא דמטי לי' היזקא למזיק, לא שייך למימר, שלא יהא כ"א הולך ומזיק יעו"ש. ובכא נמי לענין שו"ב בשכר, שקלקל בשחיטתו, דהרי זה אבד שכרו, וגם הכרכשתות שנוטל, ע"כ לא שייך לחייבו מטעם כדי שידקדק בזביחתו דהרי זה בודאי ידקדק, דהא מטי לי' פסידא אע"ג דאין כאן להשו"ב רק מניעת הריות דלא חשיב הפסד. כמו שכתבתי לעיל באות ד'. ח"מ פשיטא דגם ריוח לא ירצה השו"ב להפסיד. ע"כ פשיטא שדקדק יפה בזביחתו

גם הלום ראיתי להנתהמ"ש שם במשה"א סק"ח שהשיג על הקצה"ח, וכתב דהוי היזק הניכר, דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקנו, ואפי' הוא מחומרת הגאונים, כאיסור רבנן דמי. והוי כמתיז ראשו בסייף. ועוד דדמי לדיין, שאסר את המותר, דחייב לשלם, מטעם כדי שידקדק היטב. הכא נמי כן הוא בשוחט יעו"ש. ועפ"י מה שכתבתי י"ל דאין לדמות שוחט בשכר לדיין, מטעם דהשו"ב ודאי מדקדק יפה בזביחתו, כדי שלא יפסיד הריוח, כאמור. אבל מ"מ יש לחייב להשו"ב לשלם, מטעם הראשון שכתב הנתהמ"ש, דגם באיסור דרבנן, וחומרת הגאונים, הוי היזק הניכר, כאמור

ומש"כ בשו"ת שואל ומשיב מהד"ג ח"ב סי' י"ח, דבזה"ז שהקהל ממנים ומקבלים את השו"ב, ומשועבדים זל"ז, הוי כשמירה בבעלים, דפטור אפי' מפשיעה יעו"ש. במחכת"ה דבריו תמוהים. הכי הבעה"ב משועבדים הם לשו"ב לשחוט דוקא אצלו? הלא אם רק ישלמו לו מעות שבוע או מעות חדש שהתחייבו לו, ויהיה שב ואל תעשה, ורוצים דוקא לשחוט במקום אחר, הכי יכיל השו"ב למחות להם? או אם רוצים הבעה"ב שלא לאכול בשר כלל, הכי יכול לכופם שישחטו דוקא ואינו דומה כלל דין השו"ב, להאי דינא דבש"ע חו"מ סי' שמ"ו סעי' י"ג, לענין הרב עם התלמידים, וכן הש"ץ עם הקהל. כמו שעלה על דעת השו"מ. דשאני התם, דמשועבדים זל"ז. יעו"ש והבן. ומצאתי בדע"ת הל' שחיטה סי' א' סק"ה, שתמה ג"כ על השו"מ וכתב דלדבריו יהי' כל פועל ושכיר פטורים מכל פשיעה, מטעם שמירה בבעלים. ולא יתכן לומר כן וכו' ע"ש

ומה שכתב כת"ר בשם ספר „קול שמחה“ (ולא ראיתי ספר זה מעולם), שהביא בשם ס' בית שאול, שאירע לשו"ב שקלקל בשחיטה. והגאון ר"א מסאבין הורה שפטור מלשלם, כדי שלא יירא השו"ב לומר שקלקל. וכן הורה הגאון ר' יעקב צבי ז"ל מפארסאוו ג"כ מטעם זה, עכ"ל. הנה לכאורה יש להביא ראי' לסברא זאת מגיטין נ"ג ע"א, דמה טעם אמרו בשוגג פטור, כדי שיודיעו, ופרש"י שם ד"ה כדי שיודיעו, שטימא או דימע, דאי מחייבת לי', לא אתו מודע להו לבעלים, ואכלי איסורא, עכ"ל. אולם זה ליתא. כמש"כ התוס' בב"ק ק' ע"א ד"ה טימא, לענין טיהר את הטמא, ועירבו. עם פירותיו ליכא למיחש, שמא אח"כ לא יודיענו שהן טמאים, דכיון שדיין זה חכם ובעל הוראה, ודאי יודיענו, עכ"ל. וכ"כ התוס' סנהדרין ל"ג ע"ב ד"ה שעירבן, דגבי חכם בעל הוראה אין לפטור, מטעם כדי שיודיענו, דכי נמי מחייבת לי' מודע לי' [ועיין בתוס' גיטין נ"ג ע"א ד"ה שלא יע"ש]. והכא נמי מצינו טבח חכם, כחולין ט' ע"א, וברש"י שם כתב: שהשוחט ת"ת ואין מופלא בעיר ממנו יעו"ש. וא"כ פשיטא דגם בשוחט ליכא למיחש, שמא אח"כ לא יודיענו [וגם בנתהמ"ש סי' ש"ו סק"ח כתב: דהשוחט דמי לדין]. וא"כ כי נמי מחייבינן לי' לשלם יודיע, כדי שלא להכשיל אחרים באיסור אכילה וכן כתב רב עמרם גאון ז"ל דהשו"ב צריך להיות בן תורה, וגם צריך להיות ירא ה' מרבים כמש"כ הרא"ש בפ"א דתולין, והטוש"ע יו"ד ס' י"ח סעי' י"ז דהשובי"ם צריכים להיות זהירים וזריזים וכו'. ע"כ ליכא למיחש שלא יודיעו. שוב מצאתי ביא"פ הל' שחיטה סי' א' שכתב ג"כ דלמיחש מ בעי שמא מחמת שיתחייב לשלם, או משום כיסופא, לא יודיע כלל שנתנבלה בשחיטה, ולכך הניחו