רב"ז יורה דעה קפד

**(הי' ראש טבחיא דציפורי, והוא העיד לפני רבי וכו' יע"ש, ובתוספתא רפ"ג דחולין שם הגירסא בן שילא הי' ראש שבעים בציפורי וכו' יע"ש. וגם ל לין של ציפורי ידועים בשם היו, כירושלמי שקלים פ"ז ה"ב: דאמר רבי לאו כל כמיניה לאסור מקולין ציפורי ע"ש. הרי דהני טבחי דציפורי ידועים ומפורסמים בשם היו:–)** עובדא הוה קמי' דר"י, וא"ל זיל אייתי ראיה דממחית לתרנגולים ואפטרך. ומשני: ל"ק כאן בחנם, כאן בשכר. וכ"ה ברמב"ם פ"י מהל' שכירות ה"ה, ובטור וש"ע חו"מ סי' ש"ו סעיף ד' וטעם ד"ז דטבח בחנם פטור ובשכר חייב, ביארו יפה רבותינו בעלי התוס' ז"ל, כאן, בד"ה אימא, ובב"ק כ"ז ע"ב ד"ה ושמואל, וב"מ פ"ב ע"ב ד"ה וסבר, וב"ב צ"ג ע"ב ד"ה חייב, וסנהדרין ע"ז ע"א באד"ה רוצח. עפ"י מה דאמרינן בב"מ צ"ד ע"ב, דאמרי במערבא דגניבה קרובה לאונס, ואבידה קרובה לפשיעה [וכ"ה בירושלמי פ"ת דשבועות ה"א. דגניבה קרובה לאונסין ואבידה אינה קרובה לאונסין יע"ש] ושומר שכר מיחייב בתרווייהו ואדם המזיק חייב בכעין אבידה, ופטור בכעין גניבה, שקרובה לאונס. ולהכי טבח אומן בחנם שקלקל פטור, דהוי אונס כעין גניבה, שקרובה לאונס, אע"ג דשומר שכר חייב עלי'. מ"מ טבח דעביד בחנם פטור. אבל טבח דעביד בשכר, חייב כשקלקל, מפני שהוא נושא שכר. וכמש"כ בחי' הרשב"א בב"ק צ"ט ע"ב, בד"ה ולענין פסק, וז"ל: דטבח אומן בשכר חייב, דלהכי יהבי לי' אגרא, כי היכי דלידוק טפי, עכ"ל. ובד"ה אר"פ, כתב וז"ל: גבי שחיטה תלוי באומנת ידים, שאפי' האומן הבקי כטבחא דציפורי יקלקל לעתים, אא"כ ישגיח ויכוין במלאכתו היטב, ולפיכך לאו אונס גמור חשבינן לי' עכ"ל. וכ"כ הה"מ בפ"י מהל' שכירות ה"ה, ובב"י חו"מ. סי' ש"ו, בשם הרשב"א ז"ל. וכוונתם למש"כ הרשב"א בחי' בב"ק הנ"ל ובס' דע"ת הל' שחיטה סי' א' סק"ו סבר דהה"מ והב"י כתבו כן בשם הרשב"א בתשו'. ובמחכת"ה אישתמיטתי' דברי הרשב"א בחי' הנ"ל] ומש"ה פסקינן שפיר דטבח אומן בככר שקלקל חייב, דלהכי יהבי לי' שכר, כדי שישגיח שלא יבא לשום מכשול כלל, אפי' למכשול הקרוב לאונס כנ"ל. והיינו טעמא שהגיה הגמ' בב"ק צ"ט ע"ב, בהא דתניא בברייתא: בהמה לטבח, וניבלה, חייב, מפני שהוא כ„נושא שכר“. דאימא מפני שהוא „נושא שכר“, כלומר דלא תאמר, שהוא כמו „שומר שכר“, אעפ"י שאינו שומר שכרו אלא שהוא „נושא שכר“ ממש, ולפיכך חייב, דלהכי יהבי לי' אגרא, כי היכי דלידוק טפי, וכשלא השגיח במלאכתו היטב חייב, כדבר האמור. וכ"ז אפשר להעמיס בפירש"י ז"ל ב"ק צ"ט ע"ב ד"ה דקעביד בשכר יע"ש

(ב) גם הלום ראיתי בהגהות הגאון יעב"ץ ז"ל (שנדפסו בש"ס ווילנא) בב"ק צ"ט ע"ב, שכתב על הא דאמרו בגמ': אימא מפני שהוא נושא שכר, וז"ל נ"ל שלא בא לשנות הגירסא, אלא יש ליישב הלשון השנוי בברייתא בב"מ ק"ט ע"ב דטבחא מותרה ועומד הוא, ומסלקינן לי' משום פסידא דלא הדר הוא וקשיא עלה, אם מיירי בחנם מה צריך סילוק, פשיטא מסולק ועומד הוא ל ואי בשכר והקדים לו דינר, מאי פסידא איכא. וצ"ל בשכר. ולא הקדים לו שכרו אלא שכיר הוא. ואעפ"י שאין שכירות משתלמת אלא בסופה, קמ"ל הכא, ה"ה כנושא שכר, כלומר כאלו כבר קבל שכירתו ומשלם. ואי לא מצי לשלומי מסלקינן לי' וכו', עכ"ל ובמחכת"ה כל דבריו בכאן אינם אלא דברי תימה. מה שכתב בריש דבריו: שלא בא הגמ' לשנות הגירסא. אישתמיטתי' כל דברי התוס' הנ"ל, ובתוס' ב"ב צ"ג ע"ב ד"ה חייב, כחבו להדיא שהגמ' מגיה, וקאמר, אימא מפני שהוא „נושא שכר“. ופירוש ההגה הזאת, מבוארת מדברי התוס' בכל המקומות הנ"ל. – וגם מש"כ ליישב הלשון השנוי בברייתא ב"מ ק"ט ע"ב וכו'. במחכת"ה לא עיין כרגע בגוף הגמ', דלשון זה לא שנוי כלל בברייתא רק הוא מימרא דרבא שם, ובב"ב כ"א ע"ב יע"ש. וגם מש"כ ליישב גוף המימרא דטבחא מותרה ועומד, ומסלקינן לי' משום פסידא דלא הדר. במחכת"ה אישתמיטתי דברי הה"מ על הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' שכירות ה"ז, מובא גם בב"י חו"מ סוס"י ש"ו. והמעיין שם יראה שכבר קדמו הראב"ד ז"ל להקשות קושיתו הנ"ל. ותירץ ע"ז: דאפי' בחנם קנסינן לי', ולא עביד לא בחנם, ולא בשכר, ואי נמי בשכר, פסידא טובא איכא. דאע"ג דמשלם דמי בהמה, דמי בשתו, דמי בושת אורחיו לא משלם וכו' עכ"ל [כב"ב צ"ג ע"ב]

(ג) והארכתי קצת לבאר ד"ז מילתא בטעמא, מפני שראיתי בשו"ת תועפות ראם, חחו"מ סי' ל"ג, שכתב וז"ל: בעיקר החילוק בין טבח אומן בשכר. ובין בחנם, לא ביארו לנו יפה הראשונים ז"ל טעם הדברים. ואם אומן שקלקל הוי כעין גניבה, והוא אונם, מה בכך דנוטל שכר. הרי באונס פטור? וכו' עכ"ל. ובמחכת"ה סמך אז על זכרונו הנעלה, ולא עיין כרגע בפנים, בדברי התוס' וחי' הרשב"א הנ"ל, שביארו יפה הטעם, דטבת אומן שקלקל הוי כעין גניבה שקרובה לאונס. אבל לא אונס גמור חשבינן לי'. ומש"ה בשכר חייב, דלהכי יהבי לי' אגרא, כי היכי דלידיק טפי. כדבר האמור. וראה בדברי התוס' בכל המקומות הנ"ל וישמע חכם ויוסף לקח, ביתר ביאור

– (ד) ועפ"י האמור יש לתמוה על מרן הסמ"ע ז"ל בחו"מ סי' ש"ו ס"ק י"ג שלא הביא כלל הטעם כעיקר שכתבו רבותינו בעלי התוס' הנ"ל. ותידש מדנפשי טעמא אחרינא. וז"ל: בחנם, אם הטבח מומחה פטיר, דכיון שהוא מומחה, ואינו רגיל לבוא מכשול זה לידו, אמרינן דמזל דבעל הבהמה גרם לו שבא מכשול זה לידו. אבל שוחטו בשכר חייב, דהו"ל להזהר טפי, עכ"ל. ובשו"ת תועפות ראם סי' ל"ג הנ"ל כתב להסביר הדבר יותר. דהרי הבעה"ב ודאי הפסיד, גם אם נתחייב להטבח לשלם לו דמי הבהמה, דמ"מ הפסיד דמי בשתו ודמי בושת אורחיו. אבל הטבח אם נפטר אותו מלשלם, לא הפסיד כלל. א"כ יותר יש לתלות במזל בעה"ב, וכ"ז בחנם. אבל בשכר, אעפ"י דנפטור אותו מלשלם, מ"מ שכרו ודאי הפסיד. וכמו בשומר שכר שנאבד באונסין, כב"מ נ"ח ע"א. וא"כ תו איתרע מזל הטבח, ממילא אין לנו לחלות במזל בעה"ב, יותר ממזל הטבח, ומשו"ה חייב. דעליו לברר דלאו מזלו גרם, אלא מזל הבעה"ב. וכמו שאמרו דצריך להביא ראי' שהוא אויין, הכא נמי צריך לברר דמזל בעה"ב גרם, ומשו"ה בשכר חייב, יעו"ש. והנה מלבד שלא נמצא רמז לטעם זה בדברי רבותינו הראשונים ז"ל, אלא גם גוף הסברא תמוה. דהרי הטבח אין לו הפסד כלל, רק מניעת הריוח שהפסיד שכרו. וכבר נודע מש"ס ופוסקים דמניעת הריוח לא חשיב הפסד. כמבואר במ"ק ב' ע"א, ג' ע"א, ובפירש"י שם ד"ה איברויי אילנא, ובירושלמי פ"ב דשביעית ה"ב, ובתוסיו"ט סיפ"ב דשביעית ד"ה ר"ש יע"ש. ובירושלמי מ"ק פ"ב ה"ג, דריב"ב אמר: אגרא, וקרנא, קרן הוא ז ובק"ע שם פי' בתמיה, וכי הריוח נמי קרן הוא וכו' יע"ש. ובקידושין ל"ב ע"א לענין כבוד, משל אב. ובחי' הרשב"א שם בדף ל"א ע"ב ד"ה ת"ר, כתב דגם דמא בן נתינה שהפסיד ס' ריבוא דינרי זהב בשביל כבוד אביו, אפ"ה לא חשיב פסידא אלא העברת ריוח בעלמא. וכדחזינא לענין חוה"מ, דהעברת רוח לא חשיב דבר האבד יעו"ש. וכן בתוס' זבחים ק"ד ע"א ד"ה מ"ד, כתבו: דליכא פסידא דכהנים, שעדיין לא זכו בעורו יעו"ש. וכן כתבו עוד הפיסקים בדוכתי טובא דמניעת הריוח לא חשיב הפסד. משא"כ בעה"ב, הו"ל הפסד גוף הבהמה,