רב"ז אורח חיים צח

ביניהם [ואני הבאתי יותר דעות הפוסקים בד"ז, ממה שהביא בתה"ד, כמבואר למעיין], וכתב וז"ל: דאפשר לומר, דלא פליגי. דהיכא דמתקלקל החותם בענין דניכר, דע"י אדם בכוונה נעשה, לא שרינן אלא ביוצא ונכנס. אבל היכא דלא מוכח מילתא דע"י אדם בכוונה נעשה, אלא ע"י טלטול, או ע"י בהמות ותינוקות, אמרינן שלא בכוונה נעשה ושרי אפי' אין יוצא ונכנס עכ"ל, ומצאתי בש"ג על הרי"ף פ"ב דע"ז, וז"ל: וכתב בעל אסופות, מעשה באחד ששלח יינו, והי' החותם מבצק, ונתקלקל החותם, והתירו את היין דתלינן בעכברים שמא אכלו את הבצק, וקלקלו את החותם, עכ"ל. וכן בס' או"ה שער כ"ב סי' י"א הביא דברי המרדכי פ"ב דע"ז הנ"ל שכתב דאם נתקלקל החותם מותר. וכתב ע"ז וז"ל: והכי נהגינן להתירו בדיעבד בכה"ג וכו', דבודאי ירא לזייף, ומעצמו נתקלקל, אם לא שנראה בו שאדם קלקלו, עכ"ל. הרי מבואר דהאו"ה ס"ל כהתה"ד ז"ל שהיה רבו כנודע. וכן פסק הרמ"א ביו"ד סי' ק"ל סעיף ח', וכתב, עמש"כ המחבר, חתמו בב' חותמות וכו' שמצאו סתור אסור. ודוקא אם רואים שנסתר בכוונה ע"י אדם, אבל במקום שיכולים לתלות שנסתר ונתקלקל מעצמו, או ע"י בהמה, או תינוקות, שלא בכוונה, מותר בדיעבד, עכ"ל הרמ"א ז"ל, ובש"ך שם סק"ה, הביא לדברי האו"ה ע"ש. וראיתי בשו"ת נוב"י מהד"ת חיו"ד סי' ע"ב, שכתב וז"ל: למה כתב רמ"א דוקא אם רואים שנסתר בכוונה ע"י אדם, הו"ל לכתוב רק שנסתר ע"י אדם. ולמה תלה הדבר בכוונה וכו'. אלא ודאי שמן הסתם, אין אנו אומרים שהעכו"ם קלקלו, כי הוא מרתת וכו' ע"ש. ובמחכת"ה אישתמיטתי' דברי האו"ה, שכתב להדיא הטעם, דאם לא נראה בו שאדם קלקלו, בודאי ירא לזייף, ועל כרחך שמעצמו נתקלקל

וגם מש"כ הנוב"י שם לתמוה על התה"ד, מדברי הר"ש בפ"ז דטהרות מ"ז הנ"ל שכתב, ויש לחלק דמפקיד ביד עכו"ם שאני, ולא חילק כלל בין נשבר בכוונה, או לא, וכו' ע"ש. ובמחכת"ה אישתמיט מהנוב"י ז"ל דברי תשו' הר"ש, המובא במרדכי בע"ז פ' ר' ישמעאל הנ"ל, שכתב ג"כ דהאי דינא דתוספתא דטהרות, לא דמי למפקיד, דצריך חותם כנ"ל. והר"ש ז"ל בטהרות אזיל לשיטתי'. אבל אין סתירה מדברי הר"ש, להתה"ד. דיש להעמיס בהר"ש, חילוקו של התה"ד. משום דהנפקד סתמא דמילתא קביל עלי' נטירותא, כמש"כ הש"ך בחו"מ סי' רצ"א סק"ח, וע"ש בנה"מ סק"ב, שכתב, דמקום שצריך שמירת בעלים, כשנותן לידו, הרי מוכח מעניינו, שכוונתו לשמירה ע"ש וא"כ פשיטא דלא מרתת כלל. ואחרי אשר ראינו החותם שנתקלקל ביד הנפקד, מוכחא מילתא בודאי, שבכוונה נשבר וקלקל את החותם. וזש"כ הר"ש ז"ל, דמפקיד שאני, עש"ה והבן. ועכ"פ אין כח בקושיית הנוב"י ז"ל לדחות הלכה פסוקה שפסקו התה"ד, והאו"ה, והש"ג בשם בעל אסופות, והרמ"א ז"ל וגם לסתור את המנהג שכתב האו"ה וז"ל: והכי נהגינן להתירו בדיעבד, כנזכר

עכ"פ מצינו למידן, דאם אין רואים שנשבר ונתקלקל החותם בכוונה ע"י אדם, כגון במקום שיכולים לתלות שנסתר ונתקלקל מעצמו. או ע"י סיבה שלא בכוונה, מותר, ואפי' באיסור דאורייתא. מטעם שכתב האו"ה והנוב"י בעצמו, דבודאי הוא מרתת וירא לזייף ולקלקל החותם, ומן הסתם אנו אומרים שנתקלקל מעצמו, או ע"י סבה שלא בכוונה, כאמור

ותימה על הלבוש ז"ל ביו"ד סי' ק"ל שכתב הטעם להתיר בד"ז, משום ספיקא דרבנן לקולא ע"ש. וקשה, הא עפ"י טעם האו"ה הנ"ל, יש להתיר אפי' באיסור דאורייתא. [וכה ראיתי בישועות יעקב יו"ד סי' ק"ל סק"ג שכתב ג"כ הטעם להתיר בד"ז משום ספק דרבנן לקולא ע"ש. ובמחכת"ה אישתמיטתי' כל הנ"ל]. ומצאתי במנח"י על התו"ח כלל ל"ב ס"ק ל"ה שכתב ג"כ שעפ"י טעם האו"ה יש להתיר אפי' באיסור דאורייתא ע"ש. ותמהני על הנו"ב ז"ל במהד"ק חיו"ד סי' ל"ח הנ"ל, שנראה מדבריו שהסכים לדעת השואל שכתב, דע"כ לא היקל התה"ד אלא באיסור דרבנן. ולפי מה שכתבתי זה אינו, כאמור

א"כ עפי"ז בנידון שאלתינו, גם בה"וואגאן" שנשברו ה"בלאמבען", אין לחוש כלל להחמיר, אפי' אם רואים שנעשים בכוונה ע"י אדם. כיון שרואים שהקמח הוא מה"סארטין" שנשלחו ובכה"ג ל"ח, אף שהחותם מקולקל. כמש"כ הרמ"א ביו"ד סי' קי"ח סעיף ב' ובש"ך שם סק"כ כנזכר. משום שלא נהנה העכו"ם אם החליפו. וכן מצאתי עוד במחצהש"ק על המג"א באו"ח סי' תקי"ז סק"ג שכתב כן ע"ש. וגם בלא"ה בנ"ד פשיטא שנתקלקל החותם ע"י ה"אנט סעמיטען" שונאי ישראל [כמו שראו בכאן על המסלה של "הבאהן" ב"וואגאן" א' של צוקער של פסח, הנשלח מ"ראמאן" ל"טראנסילוואניע", ששברו וקלקלו את החותם של הרב], או שנשבר ונתקלקל מעצמו ע"י טלטול הדרך, או ע"י סיבה אחרת. וזה פשוט וברור

(כו) וגם מש"כ כת"ה, ש"בוואגאן" א' נחסרו איזהו ק"ג מאיזה שקים. הנה גם בזה אין לחוש. דהרי נוכחנו לדעת מכמה מקומות בערי המדינה כשמביאים את השקים של קמח מלאים "לתנורי-אפיה", ואחר המשקל נמצאים איזהו שקים מהם חסרים כמה ק"ג קמח. והשומרים הנאמנים שמעמידים, מעידים, שבעת מילואי השקים נמצאים בהרחיים, גנבים ידועים, שגנבו מהקמח בערמה והשומרים אין רצונם למסור את הגנבים לבעלי הרחיים, מפני היראה...

! וגם בל"ז יש להתיר, עפי"ד תשו' מהר"ם ז"ל, מובא בב"ח יו"ד סוס"י קי"ח, שכתב וז"ל: הגבינות שגנבו מקצת, הנשארים מותרים. דגנבי משקל שקלי, מיהב לא יהבי, ולאחלופי לא חיישינן כה"ג. דהא בהניח מאתים ומצא מנה, אמר רבי מנה נטל ומנה הניח. ואפי' לרבנן דגבינות אינם קשורים זב"ז וכו' עכ"ל. ומקורו נובע מפסחים דף י' ע"א, וביצה דף י' ע"ב דשם פליגי רבי וחכמים, גבי הניח מאתים ומצא מנה, דרבי ס"ל מנה מונח ומנה מוטל. וחכ"א הכל חולין. ובתוס' פסחים י' ע"א ד"ה הניח, כתבו דהפלוגתא הנ"ל הוא רק בקשורים זב"ז. אבל כשאין קשורים, כ"ע מודו להקל ע"ש. וכ"כ הטור באו"ח סי' תל"ט. והיא דעת הי"א שבש"ע או"ח סי' תל"ט סעיף ג'. והפר"ח באו"ח שם, וביו"ד סי' ס"ג, פסק דדעת י"א אלו, עיקר להלכה. וכ"ה דעת הלבוש. וכ"פ הח"י בסי' תל"ט סק"י ע"ש. וכ"כ הש"ך ביו"ד סי' ס"ג סק"ח בשם הרב ז"ל בת"ח כלל ל"ב דהמנהג להקל בהניח עשר, ומצא תשע, והש"ך ז"ל כתב, דמיירי באינן קשורים ע"ש. [וגדולה מזו משמע באו"ה כלל כ"ב דין ו' דאפי' בקשורים מתיר. שהרי כתב, ואפי' הניח עשרה חתיכות, ומצא תשעה וכו' ואפי' חצי צלע שלמה, דשמא נגנב, עכ"ל. וכ"כ הש"ך בשמו שם. ועפי"ז צ"ע דברי התב"ש ז"ל בסי' ס"ג סק"כ שכתב בשם הש"ך דלא הקילו הת"ח והאו"ה כ"א במותרין, אבל לא בקשורין וכו' ע"ש. ובאמת הש"ך לא כתב כן אלא על הת"ח דלא קאמר דנוהגין להקל אלא באינן קשורים עכ"ל. אבל על האו"ה לא כתב הש"ך כלל דמיירי באינן קשורים וצ"ע]. ומצאתי בירושלמי פ"ד דמעשר שני ה"ו דהורה ר' בא ב"ז הלכה למעשה במעשר שני כרבי דס"ל מנה מונח, ומנה מוטל וכ"ה עוד בירושלמי ביצה פ"א ה"ה ע"ש. וכבר נודע מש"כ בהליכות אלי סי' תקל"ו דמעשה רב, עדיף טפי מסברת חכמים שהם רבים ע"ש. ובקיצור כללי התלמוד (הנדפס סביב מבוא התלמוד בסוף ברכות) כתב בשם י"ש, בשם סמ"ג, דשבקינן סתם מתני', ופסקינן כמעשה, משום דמעשה רב, עכ"ל וא"כ לפי המבואר בירושלמי פ"ד דמע"ש, ופ"א דביצה הנ"ל, המשנה דמע"ש אתיא כרבי. וא"כ קשה על כל הפוסקים שפסקו כחכמים, ושבקו מעשה רב, דעדיף מסברת חכמים, ומסתם משנה, וכש"כ הכא, דגם סתם משנה היא כרבי, ומסייעת למעשה רב? ועיין בפיהמ"ש להרמב"ם ז"ל סופ"ד דמע"ש, שפי' ג"כ המשנה