רב"ז אורח חיים צו

ודאי זה אינו, דעיקר הטעם דאמרינן דבטוחן עכו"ם, דמאי, משום דחשוד להחליף, וכפי' הרע"ב. וכן פי' הר"ש והרמב"ם בפיהמ"ש. וכ"פ הרמב"ם בפי"א מהל' מעשר הל' י"ג ע"ש. [ועפי"ז יש להעיר גם על הרדב"ז בפי' על הרמב"ם (שנדפס בווילנא) בהל' ט"ו שם, שכתב כעין דברי הפר"ח עש"ה והבן]. אבל התי' הב' שכתב הפר"ח וז"ל: ובלא"ה נמי ל"ק הך משום שאף שהחטים הם מין א', מ"מ יש קצת שינוי במין עצמו, שא' כבד או לבן מחבירו וכו' ויש לו קצת הנאה בחליפין, וכיון שאין לו שום טורח בזה, מחליף אף על הנאה מועטת, לא שמכוין להכשיל ישראל, עכ"ל. זה תי' נכון וכ"מ בירושלמי סופ"ד דסנהדרין ה"ט. אר"י אפי' תינתא או חיטתא, לא דמיא לחבירתא, ופי' הפ"מ, אין תאנה וחטה של שדה ואילן זה דומין לשל אחר, עכ"ל. ותימה על הפר"ח, שלא הראה מקור לדבריו. ולא קשה מידי קושיית המהרי"ט ז"ל מהא דע"ז ל"ה ע"ב, חלב, למה ניחוש לה, אי משום איחלופי, טהור חיור, טמא ירוק וכו'. כיון דבטהור נמי איכא נסיובי, דלא קיימי, ליכא למיקם עלה דמילתא וכו', אע"ג דלית לי' רווחא בהאי פורתא שעירב. הרי מוכח דאע"ג דלית לי' רווחא, חיישינן לאיחלופי. והפר"ח שם השיב ע"ז ע"ש. ולפענ"ד בלא"ה לק"מ דהרי קיי"ל בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה, כיבמות מ"ז ע"ב, ע"ש בפירש"י ד"ה ומודיעין, שכתב וז"ל: דעכו"ם קפיד על דבר מועט וכו' עכ"ל. וכ"ה בע"ז ע"א ע"ב, ובכ"ד

ועפי"ז יש להעיר ג"כ על הרא"ש סי' ט' הנ"ל, שכתב וז"ל: אבל בלא הנאת העכו"ם, רק להכשיל את ישראל להאכילו דבר איסור, לא חיישינן, כדאמר לקמן בפ"ב דף ל"ד ע"א קיסתא דמורייסא סא בלומא, וקיסתא דחמרא, בד' לומי שרי, ולא חיישינן שמא ערב בו מעט יין להכשילו, עכ"ל. והמהרי"ט בשניות סי' ג' הנ"ל, פי' דברי הרא"ש, וכתב וז"ל: כלומר דבדבר מועט אין שם הפסד עכ"ל. וכ"פ הפלפלא חריפתא על הרא"ש שם אות ק', וז"ל: דבדבר מועט, לא קפיד ליוקרא וכו' עכ"ל. ולפי מה שכתבתי קשה, הא עכו"ם קפיד גם על דבר מועט, כפירש"י ביבמות הנ"ל. א"כ לדידיה גם דבר מועט הוי הפסד? והמהרי"ט שם כתב על דברי הרא"ש אלו. וז"ל: ולא נהירא, דיין במורייס, מין בשא"מ הוא, ולא מחסר אלא בנ"ט. ואיכא פסידא עכ"ל. והפר"ח כתב ע"ז, דאישתמיטתי' מש"כ הראשונים ז"ל, דבדברים של עכו"ם אין הולכים בהם אחר נ"ט, כדי שלא יפרוצו וכו' עכ"ל. ובמח"כ הפר"ח ז"ל אישתמיטתי' בזה שהמהרי"ט ז"ל באותה תשובה ג' הנ"ל באד"ה ולענין מה. הביא דברי הראשונים הנ"ל ע"ש. וקושיית הפר"ח לק"מ, דמאן לימא לן, דהרא"ש ס"ל כשיטת הראשונים הנ"ל. וכבר השיג הח"צ על הפר"ח, והאריך בזה ע"ש. ולא העיר כלל שהמהרי"ט גופי' הביא דברי הראשונים הנ"ל, ועכ"פ המעיין בהפר"ח והח"צ, יראה שדחו ראיות המהרי"ט, עפ"י הוכחות נכונות וברורות. ודעת המהרי"ט בד"ז, הוא נגד כל הפוסקים הראשונים וגדולי האחרונים ז"ל, וכמש"כ הש"ך סי' קי"ח סוסק"ח, דד"ז "מוסכם מכל הפוסקים" כאמור. וממילא לדחה מש"כ ה"ברכת משה" דיש להחמיר לחוש לדעת הסוברים דאף בדבר שאין לו הנאה חיישינן שיחליף ועפ"י מה שכתבתי לית כאן סוברים כלל, רק המהרי"ט הוא יחיד בד"ז. וכבר השיגו עליו, וכבר מלתי אמורה, דבעל השו"ת ברכת משה, הפריז על המדה להחמיר בד"ז, וכחא דהיתרא עדיף

(כג) וגדולה מזו נראה דבנידון דידן גם המהרי"ט מודה דאין לחוש כלל. דהרי כתב בב' התשו' הראשונות, ובשניות הנ"ל, דהא דחיישינן לאחלופי, אעפ"י שאין לו שום הנאה, לא שהוא טורח להכשיל את ישראל, אלא דאי מתרמי לי' בנקל, שיחליף מחליף. ועפי"ז הוא מיישב דברי התוס' בע"ז י"ב ע"א ד"ה ושדי הנ"ל, דמייתו ראי' מההוא ארבא דמורייסא וכו'. וקשה הא שאני התם דהיין ביוקר ומפסיד. אבל היכא דליכא פסידא, אימא דחיישינן וכתב המהרי"ט לתרץ וז"ל: דודאי לא אמרו התוס' דלא חיישינן אלא היכא דאיכא טירחא לזייף, דלא טרח ומהאי טעמא נמי לא טרח להפסיד ממון כדי להכשיל, ומייתי מההוא ארבא דמורייסא, דאין סברא שיפסיד, שיערב יין שהוא ביוקר רק כדי להכשיל, ה"נ לא טרח וכו' ע"ש. ונראה דהמהרי"ט ס"ל דטרחא הוי כמו פסידא. וכן הוכיח התב"ש בסי' א' סק"ג ע"ש. ויש להעיר מפירש"י בחומש ריש פרשת צו, אין צו, אלא לשון זירוז וכו', ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. ומקורו מהתו"כ. שם. והרמב"ן בפירושו שם כתב ע"ז, דמדרש זה, אינו על זו הצוואה, כי כאן אין בו חסרון כיס וכו' ע"ש. ומצאתי בפי' הטור עה"ת, שכתב וז"ל: וי"מ כיון שיש להם טורח לאהרן ובניו בצוואה זו, חשוב כמו חסרון כיס עכ"ל. [ועיין בבכור שור בקידושין כ"ט ע"א מש"כ על פירש"י בחומש הנ"ל ע"ש. ובמחכת"ה אישתמיטתי' דברי הרמב"ן והטור הנ"ל]. הרי מבואר דטירחא חשובה כמו פסידא דממון. ויש להעיר עוד מירושלמי רפ"ג דב"ק ה"א לענין שור שעלה על חבירו וכו', ובפ"מ שם ד"ה לא כל ממך ע"ש. דמוכח ג"כ דטירחא הוי כמו פסידא, וא"כ עפי"ז פשיטא דבנידון דידן לא חישינן לאיחלופי, אפי' לדעת המהרי"ט ז"ל, משום דהמחליף היה צריך לטרוח הרבה מאד, במילואי השקים של בעל הרחיים, המסומנים, ולתופרם מחדש, ולהיות הפתקאות של ההכשר במקום הראוי, והרי זו טירחא גדולה ומרובה, ואין סברא כלל, שיטריח כולי האי. והרי זה דומה למה שאמרו בירושלמי בפ"ג דדמאי ה"ד דמקשה, הכא את אמר דמאי, והכא את אמר ודאי, ומשני, כאן קופות בקופות וכו', והראב"ד בפי"א מהל' מעשר הל' ט"ו, פי' דברי הירושלמי אלו. דבקופה בקופות, מכיון שהוא צריך לכוון במילואים, קרוב הדבר שלא החליף, משום דודאי לא טרח לכוון במילואים, מאחר שהוא מתיירא, שמא לא יכוון במילואים, ע"ש בכ"מ, וגם המהרי"ט הביא מפי' הראב"ד, סמוכים לדבריו ע"ש. ועיין בח"י סי' תמ"ח סק"ד שצירף ג"כ דעת הראב"ד ז"ל לנידון דידי' ע"ש. והכא נמי בנידון דידן, ודאי לא טרחו להחליף, ולכוון במילואים, כאמור, וזה פשוט וברור

ועפ"י מה שכתבתי דטירחא גדולה, חשובה כמו פסידא, יש לחדש ולומר, באיסור דרבנן, דהיכא דאיכא טירחא גדולה כנ"ל, אע"ג דאית לי' הנאה בחליפין, אפ"ה לא חיישינן לאחלופי, עפי"ד הפרמ"ג באו"ח סי' ל"ב בא"א סקי"ג שהעיר, דגם היכא דחיישינן לאחלופי, כגון שנהנה בו, אמאי לא אמרינן דהוי ספק דרבנן להקל ותי' דכל שנהנה העכו"ם בחליפין, רגיל וקרוב לודאי שהחליף, ומש"ה באיסור דרבנן בלא חותם א' אסור. כביו"ד רס"י קי"ח, מיהו אם לא נהנה, קיי"ל דל"ח לאחלופי, עש"ה בפרמ"ג. וא"כ באיסור דרבנן, היכא דאית לי' לעכו"ם טרחא גדולה, אע"ג שנהנה בחליפין, מ"מ טירחא כזאת, ודאי הוי כמו פסידא, ואיני קרוב לודאי שהחליף, שוב הו"ל ספק דרבנן ולהקל. ועפ"ז בנ"ד, שכבר הוכחתי לדעת, דליכא רק חשש איסור דרבנן, שפיר יש להקל מטעם ספק דרבנן לקולא. [וכש"כ שיש להקל בנ"ד, עפ"י מה שכתבתי באותיות הקודמות, דאיכא ס"ס, שמא לא החליף. ואפי' את"ל שהחליף, שמא לא לתתו בדרך שנתחמץ, כאמור ומצאתי בשו"ת ס' חינוך בית יהודא סי' י"א, שמצרף ג"כ לס"ס ספק זה, שמא לא לתתו כל כך בדרך שנתחמץ ע"ש. וכ"כ הח"י בשמו בסי' תמ"ח סק"ד ע"ש]

(כד) וגם ה"ברכת משה" שם, בנידון שאלתו. בקמח שהובא ע"י עגלון עכו"ם, בלי חותם כתב, לסמוך להתיר בטב"ע. הנה, בזה כוון יפה, דיש לסמוך להקל בטב"ע ואע"ג דלהט"ז ביו"ד סי' ס"ג סק"א רק באיסור דרבנן סמכינן על טב"ע של כל אדם, אבל באיסור ד"ת, דוקא ת"ח נאמן בטב"ע ע"ש. כבר השיג עליו בנקה"כ, והוכיח דבמילתא דאיסורי, אפי' ע"ה יש לו טב"ע, אפי' באיסור ד"ת. וכ"מ בש"ך שם סק"ז ע"ש בפרמ"ג במ"ז