רב"ז אורח חיים צה

של נכרי, בחותם א'. ולא ידענא אי משום דסבר לה כר"א, אי משום אימתא דבי נשיאה, ע"ש בפירש"י ד"ה אי משום אימתא וכו', שהיה הנכרי המביאו, ירא מן הנשיא שהיה שליט עפ"י המלכות וכו' עכ"ל. הרי משמע דגם היכא דאיכא אימת המלכות, מ"מ בעינן חותם א'. אמנם י"ל, דאין ראי' מסתם יינם, דעפ"י עיקר הדין צריך שני חותמות, כע"ז ל"ט ע"א. והרשב"א ז"ל הקשה ע"ז, שהרי סתם יינן אינן אלא דרבנן, ואמאי צריך ב' חותמות. ותי' דמשום חיבת ניסוך עליהם, טרחו ומזייפו אף בחותם א', לכך החמירו בו כשל תורה. וכ"כ הב"י יו"ד סי' קי"ח, והש"ך שם סק"ה בשמו ע"ש. וא"כ הכא נמי י"ל, דמשום חיבת ניסוך, טרחו ומזייפו אף דאיכא אימתא דבי נשיאה שהוא שליט עפ"י המלכות, ולכך החמיר ר"ח והצריך עכ"פ בד"ז חותם א', אבל בשארי איסורים, היכא דאיכא אימת מלכות, יש להתיר בלא חותם כלל, משום דלא מרע נפשייהו, כנזכר

עוד יש להעיר, דמכאן ראי' למש"כ הרשב"א בתשו' סי' תשס"א, דאפי' היכא שיש פסידא לעכו"ם, אפ"ה אין לסמוך עליו לכתחלה בלא חותם כלל, והוכיח ד"ז בכמה הוכחות נכונות עש"ה ומהאי טעמא לא התיר ר"ח לבית רבי להיות שותין יין בקרונות של נכרי לכתחלה בלא חותם כלל, אע"ג דאיכא אימת המלכות, והצריך עכ"פ חותם א' כאמור. אבל בדיעבד היכא דאיכא אימת המלכות, גם בלא חותם כלל אין לאסור. וסמכינן ע"ז דלא מרעי נפשייהו להחליף ולזייף, מפני אימת הממשלה, וכש"כ בזה"ז, במשרתי מסלת הברזל, אם מחליפין או מזייפין איזה דבר מה, נתפסים ממש כגנבים ונענשים. ופשיטא דלא מרעי נפשייהו כל כך. והיא כעין דאמרינן בע"ז ס"א ע"ב ההוא כרכא דהוה יתיב בי' חמרא דישראל, אשתכח עכו"ם דהוה קאי ביני דני. א"ר אם נתפס עליו כגנב, חמרא שרי, ע"ש בפירש"י ד"ה אם עכו"ם חלש הוא, ויש אימת שופטי העיר עליו וכו' עכ"ל וכ"ה בע"ז ע' ע"א, ובטוש"ע יו"ד סי' קכ"ח סעיף ד' וסעיף ה' ע"ש. ובנ"ד כל משרתי "מסלת-הברזל" חלשים הם לענין זה, שיראים מאימת הממשלה ושופטי העיר, שלא יתפסו ע"ז כגנבים, ולא מרעי נפשייהו להחליף ולזייף

ונראה, דהיינו נמי טעמא דתניא בתוספתא פ"ח דע"ז הלכה ג' וז"ל: פרווא שישראל ועכו"ם כונסין לתוכו יין, אעפ"י שחביות פתוחות, ועכו"ם יושב ומשמרן מותר, מפני שהוא בחזקת המשתמר. וכ"ה בירושלמי פ"ד דע"ז הלכה י"ב. וז"ל: תני, ישראל ועכו"ם שכנסו את יינן, בפרכיא של עיר, אפי' שומרים נכרים, אפי' חביות פתוחות מותרות. והפ"מ שם פי' לשון "פרכייא" שבירושלמי, ולשון "פרווא" או "פרדא" שבתוספתא, היינו מקום, שמביאים הסוחרים חביותיהם, ומעמידין שמה, למכרן בשוק, עכ"ל ונראה שהוא מקום מיוחד מטעם הממשלה, ומש"ה היין מותר, משום דהשומרים, לא מרעי נפשייהו, מפני אימת הממשלה. וז"ש בתוספתא, מפני שהוא בחזקת משתמר, כלומר מטעם הממשלה. ואפשר לומר דההוא כרכא, דהוה יתיב בי' חמרא, דע"ז ס"א ע"ב הנ"ל, הי' נמי כעין "פרווא" או "פרכייא" כנ"ל, וע"ש בתוס' ד"ה ההוא, ע"ש והבן. וא"כ הכא נמי "מסלת-הברזל" שהיא תחת דגל הממשלה, ודאי המשרתים לא מרעי נפשייהו, מפני אימת הממשלה והרי זה בחזקת משתמר, כדבר האמור. [והרי זה דומה לערכאות של עכו"ם, דלא מרעי נפשייהו. כגיטין י' ע"ב, וש"ע חו"מ סי' ס"ח סעיף א' ובסמ"ע סק"ג. וא"כ חזי לאיצטרופי גם זאת להיתר נכון

(כא) ומש"כ ה"ברכת משה", דיש להחמיר לחוש לדעת הסוברים דאף בדבר שאין לו הנאה, חיישינן שיחליף ע"ש. הנה לפענ"ד נראה ברור, דאין לחוש להחמיר, נגד כ' הפוסקים הראשונים וגדולי האחרונים ז"ל, כמו שאבאר בס"ד. ומקור ד"ז נובע מע"ז דף י"ב ע"א דאמרינן שם, מאי לא חשו להם חכמים אמר אביי משום בשר נבילה, לא אמרינן, דלמא מהדר אפי' ישראל לאחורי', ושדי עכו"ם נבילה בקדירה וכו'. ובתוס' שם ד"ה ושדי, כתבו וז"ל, פי' ר"י, שדי בשר כחישה שלו, ושקל בשר שמינה, כדי להרויח, אבל בחנם כדי להכשיל את ישראל לא חיישינן וכו'. וראי' מלקמן דף ל"ד ע"ב גבי' ההוא ארבא דמורייסא, דלא חייש לתערובת חמרא, כיון דקיסתא דמורייסא בלומא. פי' בזוזא וקיסתא דחמרא, בארבעה לומי, פי' בארבעה זוזי וכו' עכ"ל. וכ"כ הרא"ש בפ"א דע"ז סי' ט' ע"ש. וכ"כ הר"ן שם. וכן בטויו"ד סי' קי"ח כתב וז"ל, ול"ח שמא החליף להכשילו, אא"כ נהנה בחליפין. והב"י שם הביא מהפוסקים הנ"ל, וכתב, שכן כתב הסמ"ג. ובד"מ שם אות ח', כתב בשם הגש"ד, בשם ר"ח א"ז, וז"ל: דה"ה השולח לחבירו חתיכות בשר, וראה שהוא שמן, כראשון ששלח שמותר, כיון שהנכרי אין לו ריוח אם החליף לא חיישינן לחלופי, עכ"ל משמע דגם בשולח, לא חיישינן לחלופי, רק בדבר הנהנה בחליפין, עכ"ל הד"מ ז"ל. ואני מוסיף שכן הוא דעת רש"י ז"ל בע"ז כ"ט ע"ב לענין הא דאמרינן שם. חומץ שלנו ביד עכו"ם וכו' ואי משום איחלופי, כיון דאיכא חותם, לא טרח ומזייף. ופירש"י שם ד"ה אי משום איחלופי לצורכו, להחליפו ברע ממנו, עכ"ל. ומשמע דאם לית לי' הנאה לצורכו, אפי' חותם א' א"צ. וכ"מ מפירש"י בע"ז ל"ט ע"ב ד"ה חילתית, להחליף זב"ז, פורתא, הוא דמהני, ולא טרח ומזייף עכ"ל. הרי משמע ג"כ דבלא הנאה כלל, אפי' חותם, א' א"צ וכ"מ מפירש"י ע"ז ס"ד ע"ב ד"ה אבל, ובתוס' שם ד"ה אין, עש"ה והבן. ואין להקשות מפירש"י ע"ז י"ב ע"א ד"ה רבא אמר, שכתב וז"ל: דהתם לית הנאה לעכו"ם דנישדי נבילה לקדירה, "דמיסתפי" דאי חזי לי' ישראל, תבע לי' בדינא, עכ"ל. וקשה לכאורה, דפתח בטעמא, דלית ליה הנאה. וסיים בטעמא דמיסתפי וכו'. ומשמע לכאורה, דאי לאו טעמא דמיסתפי, חיישינן אע"ג דלית לי' הנאה כלל אמנם כבר הגיה הב"ח בגה"ש שם "ומיסתפי", כלומר דרש"י פי' ב' טעמים. א', משום דלית לי' הנאה. והב', משום דמיסתפי. וכ"כ הריטב"א שם בשם פירש"י, וז"ל, דשא"ה דלית לי' לנכרי הנאה ליתן נבילה בקדירתו של ישראל, ועוד דמירתת מיני' וכו' עכ"ל. ותמהני על מרן הב"י ז"ל שלא הביא דעת רש"י כלל, דס"ל ג"כ כהפוסקים הנ"ל. וכן פסקינן בש"ע יו"ד סי' קי"ח סעיף ו' דאם אינו נהנה בחליפין מותר בכ"ע וכו'. וכ"כ הש"ך שם סוסק"ח, דהוא מן הש"ס "ומוסכם מכל הפוסקים" דכל שאינו נהנה, מותר אפי' בלא חותם כלל ע"ש. וכ"כ עוד הש"ך שם בסי' קי"ח סקמ"א. וכ"כ עוד הש"ך ביו"ד סי' ר"א סקט"ז ע"ש. וכ"כ עוד הש"ך ביו"ד סי' רע"א סק"ו ע"ש. וכ"כ הט"ז באה"ע סי' י"ז סק"ה, ובב"ש שם סקל"ח עש"ה. וכ"כ המג"א או"ח סי' כ' סק"א, ע"ש במחצהש"ק. וכ"כ עוד המג"א באו"ח סי' תקי"ז סק"ג, [וע"ש במחצהש"ק] וכ"כ בשו"ת הרדב"ז ח"ד סוס"י אלף שע"א, דלא חיישינן שמא החליף, כיון שאין לו תועלת. ולא הביא שום ראיה לד"ז. ועל-כרחך מקורו טהור מכל הנ"ל

(כב) הן אמת דבשו"ת מהרי"ט בראשונות סי' י"ב, ובשניות סי' ג', שדי בי' נרגא בד"ז עש"ה. אבל כבר השיגו עליו הפר"ח ביו"ד סי' קי"ח סקל"ו, והח"צ בסי' ל"ט. הגם שמה שהשיב הפר"ח ז"ל על ראיית המהרי"ט ז"ל, מהא דתנן בפ"ג דדמאי משנה ד' המוליך חטים לטוחן עכו"ם, דמאי, משום דחיישינן שיחליף, ואע"ג דלית לי' הנאה כלל. וכתב ע"ז הפר"ח וז"ל: ואין זה כלום, דההיא דטוחן אינו מחליף בכוונה, אלא שאינו מדקדק, במביאים חטים לטוחן, ומתחלפים החטים מאליהם עכ"ל. במחכת"ה דבריו תמוהים מאד, דעל כרחך צריכין לפרש המשנה הנ"ל, שהעכו"ם חשוד להחליף מדעתו דאל"כ אלא דחיישינן שמא נתחלפו החטים מאליהם כמש"כ הפר"ח. קשה, אמאי תנן ברישא דמתני' המוליך חטים לטוחן כותי, או לטוחן ע"ה, בחזקתן למעשרות. ופי' הרע"ב דלא חשידי לאחלופי ולהפר"ח, אכתי יש לחוש שמא מאליהם נתחלפו. אלא