רב"ז אורח חיים צב

עפי"ד הרא"ש ז"ל בפ"ב דפסחים סי' כ"ה, שכתב וז"ל: דנתבקע לאו חמץ גמור הוא, אלא קרוב להחמיץ. מדקאמר ר' יוסי שורן בחומץ וכו'. וע"ש בקרבן נתנאל אות ע', שכתב וז"ל: ולפי מה שפירש"י אם רואה שנופחות שורן בחומץ אין ראי' דבנתבקעו ממש איכא למימר דהוי חמץ גמור ולא מהני צמיתת חומץ אלא היכי דעדיין לא נתבקעו וכו' עכ"ל. ובמחכת"ה של הגאון בעל ק"נ ז"ל, אישתמיטתי' התוספתא בפ"ג דפסחים ה"ד, והירושלמי בפ"ב דפסחים ה"ז הנ"ל, דמבואר שם להדיא דר' יוסי קאי, על חטים ושעורים שנתבקעו, וע"ז אמר, דבשורן בחומץ מותר. וכ"כ הפר"ח בסי' תס"ז, דהעיקר כדברי הרא"ש הנ"ל. ופלפלתי בזה הרבה בעזה"י, ולא עט האסף פה. [ועיין בתפארת ישראל על משניות, בפתיחתו לסדר מועד, הנקראת בשם "קופת הרוכלים" בכללא חמץ נוקשה. שכתב, שנראה מדברי הרמב"ם, דבגרעין א"א שיחמיץ לחימוץ גמור. והקשה ע"ז, מהא דאיתיבי' רב"ל לרבא, בההוא עובדא דארבא דטבעא בחישתא, מכלאים. והרי התם מדאוריתא, והכא דרבנן. ודחק לתרץ דההוא עובדא דארבא, מיירי בנתבקעו ממש. וכמש"כ הר"ן בפ"ב דפסחים ע"ש. ולדעת הלבוש הנ"ל, א"א לתרץ כן. וגם בל"ז הרמב"ם ז"ל לא שמיע לי' כלומר לא ס"ל כהר"ן, כמבואר למעיין. וכמש"כ הה"מ דההוא עובדא דארבא וכו', מיירי בשהו החטים במים, כנ"ל.]

(ז) השתא הכי, זכיתי להבין אמרי בינה, דעת רבותינו הקדמונים ז"ל, במש"כ הטור, בסי' תנ"ג, וז"ל: תשובה לגאון. ליקח קמח מן השוק בשעת הדחק מותר, ויוצאין בו, דלא מחזקינן איסור, עכ"ל. וכ"ה בתשו' הגאונים, שערי תשובה סי' צ"ה, ובסי' רצ"ב, בשם רב שר שלום גאון ז"ל, וכ"ה במחזור וויטרי סי' מ"א (צד 268). וכ"ה בש"ג על הרי"ף בפ"ב דפסחים. וכ"ה בתניא רבתי הל' פסח סי' מ"ה וכ"כ הכלבו ע"ש. וכ"פ בש"ע סי' תנ"ג סעי' ד', ובט"ז שם סק"ג כתב, דאפי' במקום שנהגו ללתות החטים, אימר לא לתתו בדרך שנתחמץ, אף שאין אנו בקיאין, עכ"ל והדבר מבואר מילתא בטעמא, עפי"ד התב"ש ז"ל בסי' ל"ז סק"ג שכתב דבדבר שאין הציבור יכולין לעמוד בו, סמכינן על בדיקתינו, אף שאין אנו בקיאין ע"ש. והכא נמי בנ"ד לא מחזקינן איסורא. וכ"כ בח"י סי' תנ"ג סקט"ז, דה"ק, דלא מחזקינן איסורא, שלותתין בדרך שנתחמץ. דהרי מדינא דש"ס מותר ללתות, אך שהגאונים גזרו ואסרו. ובשעת הדחק לא גזרו, עכ"ל, הן אמת דהמג"א בסק"ח, כתב בשם כמה גאונים ז"ל דבמדינתינו שרגילין לרחוץ החטים ושוהין אותם במים אסור ליקח קמח מן השוק דהוי ממש כדגן שנטבע במים. והביא ראי' מהת"ה שהביא הב"י בסי' תמ"ב דאנן מחזיקינן הסולת לחמץ גמור, מפני שלותתין בחטים ע"ש. וכן בשו"ת צ"צ סי' ל"ב החמיר בזה, והביא ג"כ ראי' מהת"ה הנ"ל. אבל הם מיירי, היכא ששהו החטים במים, עכ"פ שיעור מיל ויותר. עיין בשו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תקפ"ט שמבאר שם, ענין הלתיתה בזמנם, ששהו הרבה ע"ש. אבל בלא שהו שיעור מיל במים, אינו בא לידי חימוץ כלל. כמש"כ המג"א בסי' תס"ז סק"ד. ואני ביארתי הדבר מילתא בטעמא, כנ"ל. וכ"מ בש"ע הרב רש"ז ז"ל סי' תנ"ג סעי' י"ז דאם לא שהו שיעור מיל במים, מותר לקנות קמח מן השוק בשעה"ד ע"ש. וא"כ עפי"ז במדינתינו בזה"ז, שבעלי הרחיים הגדולים, אינם שוהים החטים במים, אלא זמן מועט ממש, קודם הטחינה, ותומ"י אחר הרחיצה, נוזלים החטים, ע"י כלים מכלים שונים, על האבנים, וטוחנין אותם מיד וכמש"כ הרמב"ם הנ"ל שפיר לא מחזיקינן איסורא כלל לומר שנתחמצו ח"ו. והרי גם הצ"צ בסי' ל"ב הנ"ל המחמיר בד"ז, סיים בסוף תשובתו שם, וכתב וז"ל: ועוד כיון דמזלפין את המים, סמוך ממש לטחינה, ולא מינח נייחו כלל במיא לא אתי לידי חימוץ, ועדיף זה מלתיתה. אע"ג דבלתיתה החמירו הגאונים, אפשר לומר דבזה לא החמירו, עכ"ל והיא ממש כמו שעושין בזה"ז במדינתינו בהרחיים הגדולים כנ"ל. וא"כ עפי"ז פשיטא, דבזה"ז בשעה"ד ח"ו מותר לקנות קמח מן השוק, הנעשה בהרחיים הגדולים במדינתינו, שנתברר לנו, שאין החטים שוהים במים, רק זמן מועט ממש. דהרי אפי' בשהו שיעור מיל, אינו חמץ ודאי, אלא ספק. כמש"כ המג"א בסי' תס"ז ס"ק י"ב. ולדעת הרמב"ם אינו אלא איסור דרבנן כנ"ל. וא"כ כש"כ, היכא דלא שהו שיעור מיל, דלא מחזקינן איסורא בשעה"ד עכ"פ, משום דהוי גזירה שאין הציבור יכולין לעמוד בה כנ"ל. וכמש"כ הח"י הנ"ל דבשעה"ד גם הגאונים ז"ל לא אסרו ד"ז. וזה פשוט וברור

(ח) וטרחתי והארכתי בכ"ז. בכדי להצדיק את הצדיק מעיקרא, הגאון בעל נחלת שבעה ז"ל, שפסק, דבשעה"ד מותר לטחון קמחא דפסחא בלי ניקור הרחיים. מטעם ס"ס, חדא, דשמא לא טחנו שום תבואה לתיתה, ואת"ל שטחנו שמא ביני וביני טחנו כמ"פ תבואה שאינה לתיתה ונתבטל החמץ בתבואה שאינה לתותה וכו' ע"ש וכמה אחרונים השיגו עליו. עיין בשערי תשובה סי' תנ"ג סקי"ז. ובס' במחצית השקל שם סק"ח השיג עליו, וכתב, דלדידן דלותתין כל התבואות, אזיל עיקר היתרו שמא טחנו תבואה שאינה לתיתה, ולא נשאר כ"א ההיתר שאינו מתכוין לבטל, והא כ' המג"א סי' תמ"ז בשם הרשב"א וכו' דאין להוסיף עליו עד שיהי' ס', אלא דוקא כשיש כבר ס'. א"כ איך נתיר לעשות התערובות לכתחלה וכו', לכן בזה"ז אין לסמוך על היתר זה, עכ"ל. ולפי מה שכתבתי, גם בזה"ז יש לסמוך על היתר זה בשעה"ד, אעפ"י שבמדינתינו רגילין לרחוץ החטים, מ"מ אינו אלא ספק חמץ, אפי' בשהו החטים במים קודם הטחינה שיעור מיל כנ"ל. ובאמת המעיין בתשו' נחלת שבעה בסי' י"ג, יראה מבואר שם להדיא דאפי' בודאי לתתו, ג"כ איכא ס"ס. שהרי כתב שם וז"ל: מ"מ הוי ס"ס, חדא שמא לא נתבקעו, אף אם הי' לתיתה. שהרי בימי התלמוד היו טוחנין תבואה לתיתה למצות. ואת"ל נתבקעו ונתחמצו, מ"מ מה שנטחן אח"כ, ונתערב בו מעט מן החטים הלתותים נתבטלו בס' קודם פסח, עכ"ל. ותימה על הגאון בעל מחצהש"ק ז"ל, שנראה דבמח"כ לא עיין היטב בתשו' נחלת שבעה בסי' י"ג. וגם במש"כ המחצהש"ק להשיג עליו, דאיך נתיר לעשות התערובות לכתחלה, הא לדעת הרשב"א אין להוסיף עליו עד שיהי' ס' וכו' כנ"ל. יש ליישב עפי"ד תשו' הרמ"ע ז"ל סי' כ"ז, מובא בפר"ח יו"ד סי' ק"ה ס"ק נ"ח, ובשעה"ד לא אמרו רבנן אין מבטלין איסור לכתחלה. ואפי' להפר"ח שהשיג על הרמ"ע, עפ"י דעת הראב"ד, המובא בר"ן פג"ה, דס"ל דאין מבטלין איסור לכתחלה, היא ד"ת. וא"כ לא שייך למימר דבשעה"ד לא אסרה תורה. מ"מ העלה שם, כיון דאין האיסור שם במלח, אלא משום מעמיד, שהוא מדרבנן ובכה"ג שאין הציבור יכולין לעמוד בלא מלח, אפשר דלא גזרו כולא האי, עש"ה, ובפמ"ג יו"ד סוס"י ק"ה בשפ"ד ע"ש. [ועיין בש"ך יו"ד סי' צ"ט סק"ז שכתב בדעת הרמ"ע ז"ל דס"ל דאין מבטלין איסור לכתחלה היא מדרבנן ולא קשה מידי קושית הפר"ח]. וא"כ הכא נמי בנ"ד שכבר הוכחנו, דאינו אלא איסור דרבנן. שפיר י"ל, דבשעה"ד שאין הציבור יכולין לעמוד בה, מותר לבטל לכתחלה. עכ"פ היתרו של הגאון בעל נחלת שבעה ז"ל אמת ויציב, כש"כ במדינתינו, בהרחיים הגדולים בזה"ז, שפיר יש לסמוך בשעה"ד ח"ו על ההיתר של הנ"ש ז"ל וזה ברור

(ט) ועתה נתנה ראש ונשובה לנידון שאלתינו דעפ"י מה שכתבתי, נכוחים הדברים, דבעל השו"ת ברכת משה בסי' ד'. במח"כ הפריז על המדה, להחמיר בנידון שאלתו, על קמח הבא ע"י מסלת הברזל, בלי חותם, ובלי סימן, שהסכים שם לדעת האוסר, מטעם חשש חילוף וכו' ע"ש. ולפענ"ד נראה ברור להכשיר בד"ז. מטעם ס"ס. חדא שמא לא החליפו כלל, ואפי' את"ל החליפו בקמח מן השוק. הלא גם בזה אין חשש חימוץ כלל, אפי' בזה"ז, דהרי בשעה"ד מותר לקנות קמח מן השוק, אפי' בזה"ז. ולהשו"ת נ"ש הנ"ל