רב"ז אורח חיים צא

ע"ש [וכבר, יצאו בעלי תריסין גדולי האחרונים ז"ל שפלפלו בכלל זה. ועיין בפתח"ת יו"ד סי' קי"ז סק"ג, ובשו"ת טוטו"ד סי' כ"ב, ובשי"ט סי' קפ"ט תשו' ב', ובישי"ע יו"ד סי' צ"ח, ובשו"ת חת"ס יו"ד סי' ע"ג, ובס' מנ"ח מצוה רפ"ז אות ג' ע"ש, ועוד תשו' האחרונים ז"ל, כנודע לכל באי שערי תשובה]. ואני בעניי הבאתי סמוכים לדברי הט"ז, מתלמודא דמערבא, ירושלמי מפורש בסוטה פ"ג סוף הלכה ז', דפריך שם, ותהא נשים כהנת בכלל הגזירה להיות אסורות לטמא למתים. ומשני, נמצאת מדחה פרשות טמאות. ובפי' הק"ע דבפירוש כתיב "בני אהרן" ולא בנות אהרן. והפ"מ פי', דהא כתיב, הכהנים, ולא הכהנות ע"ש. הרי מבואר כהט"ז הנ"ל. וא"כ הכא נמי, כיון דהתורה אמרה "ושמרתם את המצות" ואי לא דבעי לתיתה, שימור למאי. הרי התירה התורה בפירוש ללתות, ושוב אין כח ביד חכמים לגזור שלא ללתות. משא"כ במנחות שפיר גזרו חכמים שלא ללתות, משום דליתא בזריזין, ולא במקום זריזין. כפסחים ל"ו ע"א. וכ"פ הרמב"ם בפי"ב מהל' מעה"ק ה"כ

(ב) אמנם כן יש להעיר בדעת הרמב"ם ז"ל שפסק דמותר ללתות. וכ"כ הה"מ בפ"ה מהל' חומ"צ ה"ז. ולכאורה קשה, דהרי רבא הדר בי' ואמר מצוה ללתות? שוב מצאתי בשו"ת נוב"י מהד"ת חאו"ח סי' ע"ט, שהשואל שם העיר בזה. ותירוץ הנוב"י ז"ל במחכת"ה הוא דוחק גדול, כמבואר למעיין. וגם מש"כ שם, דלהמסקנא דמצוה ללתות, לא פליג רבא על שמואל וכו' ע"ש. הרי הבאתי מהפנ"י ז"ל שכתב דלהמסקנא דרבא ס"ל מצוה ללתות. כש"כ דפליג על שמואל ע"ש. ואני בעניי תירצתי ד"ז יפה כנ"ל בעזה"י ע"כ נלפענ"ד לתרץ דעת הרמב"ם ז"ל שפסק מותר ללתות, ולא מצוה. משום דקשיא לי' קושית התוס' שם ד"ה כי, שהקשו, כיון דס"ל דבעי שימור בשעת היפוך, וא"כ היכי מוכח דמצוה ללתות, דילמא לאו מצוה היא, אלא דצריך שימור מתחלתו ועד סופו. ולא ניחא לי' בתי' התוס' שם ומש"ה פי' מה דסיים הש"ס, ואפ"ה לא הדר בי' רבא וכו'. כפירש"י ז"ל שם ד"ה ואפ"ה. וז"ל: לא הדר בי' ממאי דאמר בעינן שימור קודם לישה, עכ"ל. כלומר דרק לא הדר בי' ממאי דאמר, בעינן שימור, קודם לישה. אבל ממה דאמר מצוה ללתות, שפיר הדר בי'. וממילא לא קשה מידי קושית התוס'. וכ"כ בצל"ח שם לפרש דברי רש"י ז"ל, ועפי"ז אתי שפיר פסק הרמב"ם ז"ל דרק "מותר ללתות" ולא "מצוה". משום דלפי המסקנא, הדר בי' מהא דאמר "מצוה ללתות". ודו"ק כי זה נכון

(ג) ועפי"ז יש להעיר על הגהות מיימוני על הרמב"ם שם אות ו'. שכתב וז"ל: אבל חיטי דשרירן קיי"ל כרבא דאמר מצוה ללתות וכו' עכ"ל. וכ"כ המרדכי בפ"ב דפסחים סי' הקס"ט, בשם הרא"ם ע"ש. ונראה דס"ל כתי' התוס' ד"ה כי הנ"ל. ותימה על בעל הגהות מיימוני ז"ל שהביא להרא"ם לסייע לדעת הרמב"ם. והרי הרמב"ם ז"ל לא ס"ל כלל ד"מצוה ללתות"

? וגם מש"כ בהגמי"י לסייע לדעת הרמב"ם, ממש"כ הרא"ם ז"ל לחלק בין זילופה מועטת, לשרייה מרובה וכו' ע"ש. וכ"ה במרדכי בפ"ב דפסחים סי' תקס"ט וכ"ה בפסקי ר"מ רקאנטי סי' קס"א בשם הרא"ם הנ"ל. וכ"ה בס' היראים סי' ק"ה ע"ש ונראה דהרא"ם ז"ל ס"ל כהי"מ שהביא הה"מ שהלתיתה מים מועטים, שאינם באים לידי חימוץ בהם. אבל הרי הה"מ ז"ל כתב, דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל כהי"מ. וסיים דדברי הרמב"ם עיקר, עכ"ל. וא"כ דברי הגמי"י צ"ע

(ד) ובעיקר פי' לתיתה, נראה דהרמב"ם ז"ל פי', דהיינו שבוללים החטים במים, כדי להסיר הסובין, וטוחנין אותם מיד וכ"כ הב"י בסי' תנ"ג. אבל בעל הערוך ז"ל, ערך לתת. פי' לשון שרייה, עכ"ל. ומצאתי בח"י סי' תנ"ג סקי"ח שהביא פי' הרמב"ם ופי' הערוך ז"ל, ותמהני שלא הביא לסייע לדעת הערוך ז"ל, ממ"ש בתוספתא פ"ג דפסחים הל' ד'. השורה חטים ושעורים במים והחמיצו הרי אלו אסורות, ר' יוסי אומר השורה שעורים במים ונתבקעו הרי אלו אסורות, ובחומץ בין כך וב"כ מותר. וכ"ה בירושלמי סופ"ב דפסחים ה"ז ע"ש. והיינו הך ברייתא המובאת בש"ס בבלי בפסחים מ' ע"א דת"ר אין לותתין שעורין, ואם לתת, נתבקעו אסורות וכו', ר' יוסי אומר שורן בחומץ וכו' כנ"ל. הרי מבואר דמה שקראו בבבלי לתיתה, קראו בירושלמי "שורה", וכן בתוספתא. וכן הרבינו חננאל ז"ל בגליון הש"ס שם, כתב ע"ז שאמרו: וא"א לפת נקיה בלא לתיתה, כלומר אם אין שורין את החטים, לא יצא מהם סולת, עכ"ל. וכ"מ מפירש"י ז"ל בפסחים ל"ו ע"א ד"ה לתיתה, וז"ל: לשורן במים מעט, ולכותשן במכתשת להסיר מורסנן כדי שתהא סולתן נקיה, עכ"ל. [וכן בס' היראים סי' ק"ה כתב, דלתיתה, היינו אחר שמזלפין מים כותשין במכתשת ע"ש ועיין בפיהמ"ש להרמב"ם בפ"ו דמכשירין משנה ב', וז"ל: הקמח שנבללו חטיו קודם הטחינה וסלתות הוא אשר יוסרו סוביו בהכרח, ואז יעשו סולת וכו' עכ"ל. והיא כעין דברי הרא"ש בפ"ב דפסחים סי' כ"ז שכתב, לתיתה, דעסיק בהו בחיטי וכו' עכ"ל. כלומר שכותשן במכתשת, כפירש"י הנ"ל. וזש"כ הרמב"ם: אשר יוסרו סוביו בהכרח. וי"ל דפי' הרמב"ם והערוך ופירש"י ז"ל הכל היא שפה אחת ודברים אחדים והבן. ותמהני על הח"י שלא העיר בכ"ז

(ה) וכ"ז מיירי שבוללין את החטים במים, ולא שהו במים, אלא שטוחנין אותן מיד, כמש"כ הרמב"ם ז"ל. אבל אם שהו במים, ודאי מחמיצין הן, כדמוכח בההוא ארבא דטבעא בחישתא הנ"ל. וכ"כ הה"מ על הרמב"ם בפ"ה מהל' חמומ"צ ה"ז הנ"ל. וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' ק"ב, וז"ל: לתיתה תעיד. שלותתין, ואפי' לכתחלה, ואין אומרים כיון שבאו במים החמיצו וכו', ואינו דומה לארבא דטבעא בחישתא, שהכל טבע במים, וכל שטובע במים, מן הסתם שוהה בו ויש בו כדי להחמיץ עכ"ל. וכ"מ בהרא"ש פ"ב דפסחים סי' כ"ז הנ"ל, שכתב בעובדא דההיא ארבא דטבעא בחישתא, כיון דמינח נייחו, אתי לידי חימוץ, עכ"ל, וע"כ ודאי משום דשהו במים כנ"ל. אבל זה דוקא, היכי דשהו שיעור מיל במים, אבל בלא שהו עדיין שיעור מיל, לא החמיצו עדיין. כמו שהוכיח המג"א בסי' תס"ז סק"ד, מהת"ה סי' קכ"ז, והאגור ז"ל. ובאמת היא מילתא דמסתברא, משום דלא גרע חטים (ושעורים) שלימים, מעיסה כה"ג, בלא שהה שיעור מיל, לא נתחמץ כפסחים מ"ו ע"א. ובטוש"ע או"ח סי' תנ"ט סעיף ב'. וכיון דעיסה לא נתחמצה קודם שיעור מיל, כש"כ חטים שלימים. וכמש"כ הרא"ש פ"ב דפסחים סי' כ"ה, וז"ל: ודבר ידוע שהחטה שהיא דבר קשה, אינו ממהרת להחמיץ כמו העיסה, וכיון שהעיסה לא החמיצה, כש"כ החטה, עכ"ל. ואפי' אם שהו החטים במים שיעור מיל, מ"מ עדיין אינן חמץ ודאי, אלא ספק חמץ כמש"כ המג"א בסי' תס"ז סקי"ב ע"ש. ולדעת הרמב"ם ז"ל אינו אלא איסור דרבנן. כמש"כ הרמב"ם בפ"ה מהל' חומ"צ ה"ח, שאין הדגן שנבלל ולא נתבקע חמץ גמור של תורה, ע"ש בלח"מ וכ"כ הפר"ח בסי' תס"ז בדעת הרמב"ם ז"ל, אם שהו במים ולא נתבקעו, אינו אלא איסור דרבנן וכ"מ משו"ת מהרי"ט ח"ב בדיני הספקות סי' ב', שהקשה על הרמב"ם, מההוא ארבא דטבעא בחישתא, שחשו דילמא הדרא ומזבנה לישראל, ואמאי נימא דהוי ספק דרבנן ולקולא וכו' ע"ש הרי מבואר דס"ל בדעת הרמב"ם דאפי' בשהו החטים במים שיעור מיל ויותר, כמו בההוא ארבא דטבעא בחישתא, מ"מ לא הוי אלא איסור דרבנן. ועיין בח"י סי' תס"ז סק"ז

(ו) וגדולה מזו כתב הלבוש ז"ל בסי' תס"ז סעיף ט', גם בתבשיל שנמצא חטים ושעורים, אפי' נתבקעו ממש, לא הוה חמץ גמור מה"ת, כ"א חמץ גמור מדרבנן וכו' עש"ה. הן אמת דמכל הפוסקים משמע דס"ל דנתבקעו הוי חמץ גמור מה"ת, כמש"כ האחרונים ז"ל כנודע. ואני בחידושי להלכות פסח, הארכתי לפרש דבריו, ד"לבושיה כתלג חיור".