רב"ז אורח חיים צ

ברב"י חרובין, אע"ג דמאכל בהמה הם, כירושלמי רפ"ג דמעשרות הנז', וברמב"ם בפ"ד מהל' דיעות הי"א דחרובין רעים לעולם ע"ש. וי"ל משום דסימנך עשירין מקמצין, כחולין מ"ו ע"א, ע"ש בפי' הב' שברש"י [וא"כ יהי' מזה קצת ראי' דהגירסא העיקרית בירושלמי ר"ש ברב"י ולא ר"א בר"ש] וא"ל הא גם ר' חנינא הי' די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת, כברכות י"ז ע"ב ותענית כ"ד ע"א וחולין פ"ו ע"א. י"ל כפירש"י בתענית שם דר"ח [ר"ל] חסר לחם הי', ומתגלגל הי' בחרובין ע"ש. [ויש לדייק עוד קצת במה שאמר ר"מ לר"ש ברב"י: "בשוקא את אכיל". כלומר, הלא נכד ר"ג "את" שהיה אוהב את הצנועין באכילתן, כברכות ח' ע"ב הנ"ל]

ועפ"י האמור יש ליישב מה שמצאתי בספר "פחד יצחק" (אות א' "אוכל") שכתב, שראה במק"א דבפירות שאוכל בשוק, הרי זה דומה למלך וכו' ע"ש. וקשה מאד, דהרי בירושלמי הנ"ל דאיירי בחרובין, ואפ"ה אין שבח לת"ח כנ"ל ולפי מה שכתבתי אתי שפיר, דאדרבה כיון דהירושלמי מיירי בחרובין, דמאכל בהמה הם, ורעים לעולם כנז', ודאי שאינם ראוים להעלות על שלחן מלכים, כש"כ לאכלם בשוק, דנראה ודאי כדרך רעבתנות לאכול "חרובין" בשוק. ולהכי שפיר אמרו בזה שאין שבחו של ת"ח להיות אוכל בשוק. משא"כ לאכול שאר פירות שהם טובים ויפים למאכל אדם שפיר י"ל דהרי זה דומה למלך. וא"כ אתי שפיר מה שמביא ה"פחד יצחק", ולאו סיתראי נינהו להירושלמי שלפנינו

ועוד יש ליישב דברי ה"פחד יצחק", דשאני שבחו של ת"ח שהוא גדול יותר במעלה, משבחו של מלך, כהוריות י"ג ע"א, ובירושלמי שם פ"ג ה"ה, ובתדב"א סא"ז פט"ז, דחכם קודם למלך. וכ"ה במד"ר ר"פ נשא. ורבנן אקרו מלכים, כגיטין ס"ב ע"א. מ"מ מעלות ת"ח גדולים יותר ממעלות מלכים, כמו ששנו חכמים בלשון המשנה באבות פ"ו מ"ה, ובמ"ד שם ששלחנך גדול משלחנם. וא"כ עפי"ז שפיר דייקו בירושלמי ואמרו "שאין שבחו של ת"ח וכו' כלומר אעפ"י שהאוכל פירות בשוק ה"ז דומה למלך, מ"מ לת"ח אין שבח בזה. ועפי"ז מיושב דקדוק הג' שדקדקתי בריש אמיר

איברא דכל מה שפלפלתי עד כה, הוא רק לפי מה שנמשכתי אחר פי' הר"ש והגר"א ז"ל דהאי "אית תנא תני" שבירושלמי קאי על המשנה דחרובין. אבל המפרש "פני משה" על הירושלמי שם דוחה פ' זה, ופירש. דהאי "אית תנא תני" שבירושלמי נשמט ממקומו. וקאי על המשנה שאח"ז שם: ואיזהו חצר שהיא חייבת במעשרות וכו' ר"נ אומר כל שאין אדם בוש מלאכול בתוכה. ועלה. הוא דאתא בירושלמי לפרש דאית תנא תני שאין שבחו של ת"ח להיות אוכל בשוק. וא"כ בחצר שהוא בוש לאכול בתוכה, נראה כאלו אוכל בשוק, וע"ש במרה"פ. וא"כ עפי"ז פשיטא דלא קשה מידי על מה שמביא ה"פחד יצחק" הנ"ל דהאוכל פירות בשוק ה"ז דומה למלך. ואינו סותר כלל למ"ש בירושלמי שלפנינו שאין שבחו של ת"ח להיות אוכל בשוק. משום דעפ"י פי' הפ"מ לא מיירי בפירות דוקא

הרי בררתי כל שיטות רבותינו הפוסקים הראשונים באר היטב. ועתה דעת לנבון נקל, איזה דרך ישכון אור פני מלך חיים. ובין תבין הפלפולא טבא שהי' בין הגה"ק מסאנץ ז"ל ושארי הרבנים הנ"ל, נ"ע בג"מ

(ח) ועוד הערה אחת קטנה נשארה בקולמסי בזה. במה שדקדקתי לעיל בלשון הירושלמי שאמרו "שאין שבחו של ת"ח להיות אוכל בשוק". מכלל דליכא גנאי בזה, מדלא חשבו בברכות מ"ג ע"ב אלא ששה דברים שהם גנאי לת"ח כנ"ל. וא"כ עפי"ז לכאורה יש לדקדק בזה גם על הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' דעות ה"ב שכתב "שהחכם לא יאכל בחנות ולא בשוק כדי שלא יתגנה בפני הבריות". ומשמע מלשונו דגם גנאי איכא בזה? אמנם כל מי שרגיל בלשון הירושלמי, עיניו יראו, ולבבו יבין דלא קשה מידי. משום דכן דרכן של חכמי ירושלמי לתפוס לשון נקיה וקלה. וכיוצא בזה מצינו. דבברכות מ"ג ע"ב אמרו ש"גנאי" לת"ח שיצא מבושם לשוק ובירושלמי פ"ח דברכות ה"ה, לא נקטו לשון גנאי, אלא "שאין שבחו" של ת"ח להיות יוצא מבושם. וכן הוא במס' דא"ז פ"ו. והכא נמי, אעפ"י דבאמת גנאי הוא לת"ח להיות אוכל בשוק. שפיר נקטו בירושלמי בלשון "שאין שבחו". וא"כ אתי שפיר גם לשון הרמב"ם ז"ל וטעמו לשבח. וזה ברור: בצלאל זאב שאפראן סימן כב כבוד הרה"ג וכו' מוה"ר דוב ברענער שליט"א ראבד"ק טשערנאוויטץ

ע"ד המקרה לא טהור, שנזדמנה, שבאו למחנ' ב' "וואגאן" קמח פסח. וב"וואגאן" אחד נשברה ה"בלאמבע" ממנו. וב"וואגאן" השני, לא היה לו רק ה"בלאמבע" מה"באהן" בלא חותם, ועל השקים יש עליהם פתקאות של ה"הכשר":

תשובה

(א) הנה כבר מלתי אמורה, בתשובתי הקצרה, שלפענ"ד יש להקל בנד"ז ולאשר היה אז בעש"ק, סמוך לשעה שאין הלבלר יוצא בקולמסו, לא יכולתי לבאר באר היטב טעמי ונימוקי. אולם עתה אבאר בעזה"י חו"ד בכחא דהיתרא דעדיף. ומוכרח אני להאריך קצת. הגם דטריחא לי מילתא טובא, לחולשת כחי, כי עדיין לא חזרתי לאיתני. אמנם אשען על כח תוה"ק שה' ישלח דברו וירפאני, אכי"ר

פתח דברי אעיר במקור ד"ז. והיא כעין הקדמה. ביתר ביאור חו"ד, ולדחות במחכת"ה דברי השו"ת "ברכת משה' בד"ז. מקור מקום ד"ז טהור ונודע מפסחים דף מ' ע"א ת"ר אין לותתין שעורה בפסח, ואם לתת, נתבקעו אסורות. לא נתבקעו מותרות, וכו', עד הדר אמר רבא מותר ללתות, דתניא יוצאין בפת נקיה, וא"א לנקיה בלא לתיתה וכו', הדר אמר רבא מצוה ללתות, שנאמר "ושמרתם את המצות", אי לא דבעי לתיתה שימור למאי וכו' ואפ"ה לא הדר בי' רבא דאמר להנהו דמהפכי כיפי כי מהפכיתו הפיכו לשם מצוה אלמא קסבר שמור מעיקרא מתחלתו ועד סופו בעינן וכו' ההוא ארבא דחיטי, דטבעא בחישתא, שריא רבא לזבוני לנכרים. והרי"ף ז"ל שם כתב וז"ל: והאידנא שדרו ממתיבתא, דאין אנו בקיאין ללתות, הילכך לא שרי לן למילתת, עכ"ל. וכ"כ הרא"ש. והרמב"ם בפ"ה מהל' חמץ ומצה ה"ז כתב וז"ל: החטים מותר לבלול אותן במים, כדי להסיר סובן, וטוחנין אותן מיד, כדרך שטוחנין את הסולת וכבר נהגו כל ישראל וכו' שלא יבללו החטים במים, גזירה שמא ישהו ויחמיצו, עכ"ל. ועיין במהרש"א שם שהקשה אמאי לא פריך הש"ס על הא דאמר רבא מותר ללתות, והלא אמר שמואל דחיטין של מנחות, אין לותתין אותם ע"ש. וכש"כ שקשה קושיא זו להמסקנא דאמר רבא מצוה ללתות. אם לא שנימא, דרבא פליג על שמואל. וכ"כ הפנ"י שם. ולפענ"ד יש ליישב קושיא זו, דהרי להמסקנא אמר רבא מצוה ללתות, שנאמר "ושמרתם את המצות", אי לא דבעי לתיתה, שימור למאי וכו'. א"כ לפמש"כ הט"ז ביו"ד סי' קי"ז סק"א, דאין כח ביד חכמים לאסור דבר שפירשה התורה בפירוש להיתר. וכ"כ הט"ז באו"ח סי' תקפ"ח סק"ה. וכ"כ עוד בט"ז חו"מ סי' ב' ע"ש. וכ"ה בתוס' ב"מ ס"ד ע"ב ד"ה ולא ישכור ע"ש, ובתוס' ב"מ ע' ע"ב ד"ה תשיך. ועיין בפרמ"ג או"ח בפתיחה כוללת ח"א אות ט"ו