רב"ז אורח חיים פט

ד"ח נקרא קדוש, לכך שפיר אמר לרבא: לא שביק מר חיי לכל בריה, וזה נכון. אבל בגליון הש"ס בברכות ס"א ע"ב שם כתב, דבע"י ובילקוט הגירסא רבה. וא"כ רק אביי אזיל בזה לשיטתו ולא רבא *). וא"כ כיון שהוכחתי לדעת ממה ששנו חכמים בלשון המשנה, ומהבבלי, והירושלמי, שהכשר והמדקדק במצות נקרא "צנוע", עפי"ז אתי שפיר טפי זה שקראה ברתי' דכלבא שבוע לרע"ק "צנוע". כמש"כ התוס' כתובות ס"ב ע"ב ד"ה דהוה, דרע"ק גם קודם שלמד שומר מצות הי' ע"ש

(ד) ולא אכלה עטי מלהביא גוף דברי הירושלמי שרבותינו הקדמונים תמכו יסודותיהם עלי' (כנז' באות א'), ואדקדק בה עד מקום שידי מגעת, וממילא רווחא שמעתא, ודעת קדושים אמצא בס"ד! -- דהנה זה לשון הירושלמי פ"ג דמעשרות סוף ה"ב: "אית תנא תני שאין שבחו של ת"ח להיות אוכל בשוק. כהדא ר"א בר"ש הוה אכיל בשוקא, חמתיה ר"מ, א"ל בשוקא את אכיל, ובטל גרמיה'" [כלומר הפסיק א"ע מלאכול עוד

]:-- והנה לפום ריהטא נסתרה מלפנינו שבילי חכימאי דירושלמי, וגם עקבותיהם לא נודעו: א) דהאי "אית תנא תני" וכו' אהיכא קאי וכבר נלאו המפרשים לפרשה. ב) עוד יש לדקדק דלשון זה שאמרו "אית תנא תני". משמע דאיכא תנא אחרינא דפליג ע"ז, ומאן הוא? ג) דמלשונם שאמרו "שאין שבחו של ת"ח להיות אוכל בשוק", משמע דגנאי ודאי ליכא אלא שאין שבחו. מדלא חשבו בברכות מ"ג ע"ב אלא ששה דברים שהם גנאי לת"ח ע"ש. וא"כ קשה מהיכא תיסק אדעתין דשבח הוא להיות אוכל בשוק, שהוצרכו לומר שאין שבחו? ד) ועוד גם שינוי גירסאות מצינו כאן. דלפנינו בירושלמי הגי' דר"א בר"ש הוה אכיל בשוקא. ובתוס' והרא"ש ובהגמי"י הנ"ל מבואר דגירסתם הי' בירושלמי ר"ש ברב"י וכו'. ולכאורה לא איתפרש לן איזה גירסא עיקרית היא ועוד הרא"ש מסיים בלשון הירושלמי "ובלבד בשל גרמי' ". ולפנינו בירושלמי איתא בטל גרמי' " כנ"ל? ונראה דהגירסא שלפנינו "ובטל גרמיה" עיקרית היא, כמובן משטחיות לשון המעשה שבירושלמי

וכדי ליישב כל אלו הדקדוקים אקדים למש"כ הר"ש ז"ל בפ"ג דמעשרות מ"ד, על הא דתנן: והחרובין עד שלא כנסם לראש הגג, מוריד מהם לבהמה, פטור וכו'. וכתב הר"ש, דאוכלין על המוקצה בין במקומן, בין שלא במקומן, אפי' לרב כדפרשינן לעיל, אבל לעולם לאו דוקא לבהמה, וה"ה לאדם. והא דנקט בתמה כדמפרש בירושלמי לפי שאין דרך ת"ח לאכול בשוק, עכ"ל. ולשון הר"ש אין לו שחר להמעיין. ונראה שט"ס נפל בכאן. ודבריו יתפרשו עפימש"כ הר"ש ז"ל בעצמו בריש הפרק מ"א שם, שהביא להירושלמי בפ"ג דמעשרות ה"א, דרב ס"ל כרבי דא"ר יוסי בן שאול בשם רבי דאין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו, ועולא ס"ל כרבנן, דאוכלין על המוקצה בין על מקומו בין שלא על מקומו. מתיב ר' יוסי ב"ש לרבי, התנינן, החרובין עד שלא כנסן לראש הגג וכו', א"יל לא תתביני חרובין, חרובין מאכל בהמה הן. ופי' הר"ש, וכיון דיהיב לה לבהמה, ידעו דעדיין לא יבשו כל צרכן בראש הגג, דלאחר שיבשו כל צרכן אין להאכילן לבהמה. ולעולא ל"ק מתני' דחרובין, דדלמא בהמה לאו דוקא, דה"ה אדם. והא דנקט בהמה כדפי' בירושלמי לפי שאין דרך ת"ח לאכול בשוק, עכ"ל וא"כ עפי"ז יתפרש שפיר דברי הר"ש במ"ד הנ"ל, דשם פי' המשנה לעולא דס"ל דאוכלין על המוקצה בין במקומו בין שלא במקומו. וכתב, דאפי' לרב דס"ל דאין אוכלין אלא במקומו, אתי שפיר לשון המשנה דחרובין, כדפריש לעיל דמוריד מהם לבהמה דוקא, משום דחרובין מאכל בהמה הם כנז'. אבל לעולא לאו דוקא לבהמה, וה"ה לאדם. והא דנקט בהמה לפי שאין דרך ת"ח לאכול בשוק. וא"כ עפי"ז הא דכתב הר"ש "אבל לעולם לאו דוקא לבהמה". ט"ס הוא. וצ"ל: "אבל לעולא לאו דוקא לבהמה". וזה ברור

וא"כ עפי"ז נתיישב הב' דקדוקים הראשונים דהאי אית תנא תני' שבירושלמי, שפיר קאי על המשנה דחרובין הנ"ל. כלומר דלעולא אמרו כן, דלדידי' ע"כ לבהמה לאו דוקא, וה"ה לאדם, אלא משום שאין שבחו לאכול בשוק נקטו במתני' לשון בהמה. משא"כ רב תנא הוא דפליג וס"ל כרבי ולדידהו ע"כ דוקא נקטו המתני' לשון בהמה, משום דחרובין מאכל בהמה הם כנ"ל. ומצאתי בס' שנות אליהו להגר"א ז"ל שנראה שפי' גם הוא ז"ל דברי הירושלמי כן ע"ש. אבל אין לומר דגם בזה פליגי רב ועולא, דרב דס"ל כרבי, יסבור דגם ת"ח שרי לי' להיות אוכל בשוק. זה אינו, דא"כ יהיו דברי הרמב"ם ז"ל סותרים אהדדי. דבפ"ג מהל' מעשרות הי"ז פסק כרב וכרבי, כמש"כ הכ"מ שם. ובפ"ה מהל' דיעות ה"ב הנ"ל פסק דאין שבחו של ת"ח להיות אוכל בשוק כנ"ל אלא ודאי, דהכל מודים שאין שבחו של ת"ח להיות אוכל בשוק. והא דפסק הרמב"ם ז"ל כרב דס"ל כרבי, ולא כעולא דס"ל כרבנן בירושלמי שם. והלא אין הלכה כרבי מחביריו ל י"ל משום דלעולא ע"כ מתני' דקתני לבהמה לאו דוקא הוא, אלא ה"ה לאדם, כמש"כ הר"ש הנ"ל. אעפ"י שאין שבחו של ת"ח לאכול בשוק. מ"מ איסורא ודאי ליכא, ואם עבר לא מיקרי רשע. משא"כ לרב ע"כ הא דקתני מתני' לבהמה, דוקא הוא, דלאדם איכא איסורא, משום דאין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו, ואם עבר על דברי חכמים מיקרי רשע. וא"כ מתני' מסייע לרבי. ושפיר פסק הרמב"ם ז"ל כוותי', כמש"כ הכ"מ הנ"ל. ואזדא תמיהת המרה"פ על הירושלמי רפ"ג דמעשרות ד"ה המעביר, במה שתמה על הרע"ב והכ"מ שם עש"ה [ועיין ברע"ב שם מה שפי' על המשנה דחרובין, ובתפארת ישראל שם, ויש להאריך הרבה בדבריו. ועיין במרה"פ על הירושלמי מעשרות פ"ג ה"ב ד"ה והחרובין, שכתב על הרע"ב שלקח לו דרך לעצמו, ולא כדרך הר"ש ע"ש. ובאמת המעיין היטב בר"ש יראה שהרע"ב לא נטה כלל מדרך הר"ש ז"ל, עש"ה והבן]

וכיון שהוכחנו לדעת זאת, דהאי "אית תנא תני שאין שבחו של ת"ח להיות אוכל בשוק" אמתני' דחרובין קאי. וא"כ שפיר קמה וגם נצבה שיטת ר"ת (שהבאתי לעיל אות א' ב') דיש חילוק בין האוכל פת בשוק ובין האוכל פירות בשוק. וא"כ לשיטתייהו ע"כ האי דירושלמי בפירות מיירי. ולפי מה שכתבתי נתברר הדבר כשמלה מפורשה, דהירושלמי בפירות מיירי, שהרי אמתני' דחרובין קאי כנז'. וא"כ עפי"ז ע"כ צ"ל דגם האי מעשה שהביאו בירושלמי מר"ש ברב"י [ולפנינו ר"א בר"ש] דהוה אכיל בשוקא וחמתיה ר"מ וא"ל בשוקא את אכיל וכו' ג"כ בחרובין הי' המעשה, דאם-לא-כן, האיך מביאים בירושלמי ראיה מזה שאין שבחו של ת"ח להיות אוכל בשוק, גם פירות, דלמא המעשה בר"ש ברב"י הי' שאכל פת, ולהכי שפיר קא"ל ר"מ בשוקא את אכיל? אלא ודאי דקים להו דהמעשה בר"ש ברבי ור"מ הי' ג"כ בחרובין. ושפיר הביאו ראי' מזה שאין שבחו של ת"ח לאכול בשוק גם פירות -- והא דאכיל ר"ש