רב"ז אורח חיים פד

ועיין בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' פ"ז באד"ה: הנה לכאורה, כתב: "שהחוש מעיד, שטעם בשר עז, אינו דומה לטעמו של בשר שור' וכו'. ושם באד"ה: הנה אב"א גמרא, כתב: "דאין ספק דדג טמא, אינו שוה בטעם להדג טהור' וכו' ע"ש. ועיין בש"ך יו"ד סי' ק"ז סק"א ובפמ"ג שם בשפ"ד, ובפמ"ג בשער התערובות ח"א פ"ב, ובחלק הג' פ"ד, ובפמ"ג או"ח סי' תקי"ג במ"ז סק"ב. ובאיזה מקומות הנ"ל מפקפק הפמ"ג ז"ל בד"ז. ומהחת"ס ז"ל במחכת"ה אישתמיט מיני' כ"ז. ויש להעיר עוד מפירש"י ז"ל בחומש בראשית (א' - י') שכתב: אינו דומה טעם דג העולה מן הים בעכו, לדג העולה מן הים באספמיא עכ"ל. הרי מבואר שאף מין אחד אינו שוה בטעם. מכש"כ ב' מינים, וטמא וטהור, וצ"ע. והרבה יש לפלפל בכ"ז ולא עט האסף פה

שוב נזכרתי שיש להעיר קצת ממד"ר סו"פ פנחס, דשם איתא בזה"ל: למדך התורה דרך ארץ מן הקרבנות, שאם ילך לאכסניא, יום ראשון מקבלו יפה, ומאכילו עופות. ב"א מאכילו בשר. ג', מאכילו דגים וכו' ע"ש. ולא פי' המדרש כלל לומר: איזה בשר מאכילו ביום שני, אם בשר בהמה דקה, או בשר בהמה גסה. אבל בפירש"י ז"ל בחומש סדר פינחס (כ"ט ל"ו) הביא בשם מדרש תנחומא, וז"ל, למדה תורה דרך ארץ, שמי שיש לו אכסניא יום ראשון מאכילו פטומות, למחר מאכילו דגים, למחר מאכילו בשר בהמה וכו' ע"ש. הרי דאיכא שינוי בין המד"ר למדרש תנחומא, דלהמד"ר "ביום שני" מאכילו "בשר בהמה", ולהמדרש תנחומא "ביום שלישי" מאכילו "בשר בהמה", ועיין בתוס' חולין פ"ד ע"א ד"ה עשרה, שהביאו ג"כ בשם המדרש, דביום השלישי מאכילו בשר כפירש"י ז"ל, וי"ל

וראיתי בהגהות מהר"ץ חיות ז"ל (על הש"ס שנדפס בווילנא) על התוס' חולין פ"ד שם ד"ה עשרה הנ"ל, כתב וז"ל: מדרש זה הוא מאותן המדרשים אשר היו לעיני הקדמונים ז"ל, ונאבדו מאתנו, כי חפשתי ולא מצאתי רמז לדברי המדרש הללו במדרשות שלפנינו, עכ"ל. ובמחכת"ה אישתמיטתי' דברי המד"ר בסו"פ פינחס, ופירש"י ז"ל בחומש סו"פ פינחס הנ"ל בשם המדרש תנחומא. ובמדרש תנחומא שלפנינו בסו"פ פנחס שם איתא שביום השלישי מאכילו גבינה. ולא הזכיר כלל שביום השלישי מאכילו בשר בהמה כפירש"י הנ"ל וצ"ע: בצלאל זאב שאפראן סימן יח. כבוד אדמו"ר הרב הצדיק המפורסם וכו' כקש"ת מוה"ר אברהם יהושע העשל פריעדמאן שליט"א חוב"ק גאלאץ

עתה באתי בתשובה מאהבה, ע"ד אשר שאל כהדר"ק לדעת, אם ביתו בית תפלה, שהוא בשכירות אצלו. יש לו דין קדושת בית הכנסת! תשובה

הן חזיתי ב"העתקה" שהרבנים נ"י, ציינו להש"ע או"ח סי' קנ"א סעיף י"ב. ומשם הוכיחו לדעת, דכל שלא נבנה מתחלה לביהכ"נ, אין לו דין ביהכ"נ ואנכי הרואה דאין ראי' משם דהרי המג"א שם בס"ק י"ז כתב, דכיון שלא נבנה מתחלה לביהכ"נ, מהני בי' תנאי ע"ש ובשו"ת חת"ס חאו"ח סי' ל' כתב על המג"א, וז"ל: ומשמע עכ"פ תנאי בעי, אבל בלא תנאי לא ע"ש. וכן המחצהש"ק במקומו שם על המג"א כתב ג"כ ודוקא ע"י תנאי, אבל בלא התנה, אפי' ע"ג אסור. ואפי' לא"ר, החולק שם על המג"א ומתיר להשתמש ע"ג, אפי' בלא תנאי. מ"מ סיים המחצהש"ק דלהתיר בתוכו, אפי' ע"י תנאי, לא שמענו ע"ש. אמנם כן, עיקר ד"ז מפורש יוצא בש"ע או"ח סי' קנ"ד סעיף ב', וז"ל: "השוכרים בית ומתפללים בו, אין לו דין ביהכ"נ". ומקור הש"ע, טהור, ממהר"י בן חביב, מובא בב"י שם, שכתב להדיא, שכיון שהוא בשכירות, אין בו קדושה. והרי זו כרחובה של עיר, שאין בה משום קדושה, דאקראי בעלמא היא. וה"ה בביהכ"נ שהם בשכירות חודש, או שנה, אין בהם קדושה ע"ש ואע"ג דלכאורה משמע מלשון מהר"י בן חביב ז"ל, דרק כששוכרין על חודש או שנה הוה עראי, משא"כ כששוכרין על זמן רב, אכתי י"ל דקדושה יש בו. מ"מ כתב הפמ"ג באו"ח סי' קנ"ד במ"ז סק"א, דבלבוש משמע, כל שאין הגוף קנוי להם, אפי' לזמן רב, הוי כעראי עכ"ל. ולפענ"ד י"ל מילתא בטעמא, משום דהשוכר אינו יכול להקדיש את הבית לשם קדושת ביהכ"נ כדמוכח להדיא בערכין כ"א ע"א דפריך בפשיטות, הקדישו הדר בו, היכי מצי מקדיש לי' "איש כי יקדיש ביתו" אמר רחמנא, מה ביתו ברשותו, אף כל ברשותו ואע"ג דבתוס' שם ד"ה ה"ק, כתבו וז"ל: הכא משמע דאין השוכר יכול להקדיש, מדפריך הדר בו, היכי מצי מקדיש לי' וכו'. וקשה, דבתוספתא תניא, אם הקדישו שוכר מקודשת. וי"ל ה"נ השוכר מצי מקדיש לי' כל זמן שהוא ברשותו. וה"ה דמצי אסר לי' לכ"ע כל ימי שכירתו. והא דפריך וכו' ע"ש. וכן הרדב"ז ז"ל (בחי' על הרמב"ם כת"י שנדפסו בווילנא) בהל' ערכין פ"ו הל' ל', הביא ג"כ להתוספתא, דאם הקדישו שוכר מקודשת ע"ש. מ"מ ראה זה מצאתי ביש"ש פ"ה דב"ק סי' ל"ד, כתב להדיא וז"ל: ואם הקדיש השוכר. נ"ל דלא קדיש כלל. אעפ"י שבתוספתא קתני, שהשוכר יכול להקדיש. מ"מ תלמודא דידן עיקרי וכו'. אף שנמצא בתוס', שמשוים התלמודא והתוספתא וכו' [כנ"ל] מ"מ נ"ל דשנוייא דחיקא. כי תלמודא סתמא קאמר. היכי מצי מקדיש לי'? וגם לפי טעמא שכ' לעיל שההקדש חל על גוף הדבר וא"כ בכאן אין לשוכר מידי בגוף הדבר, אלא ההנאה, ואין חל עליו ההקדש כלל, אם לא שמתנה ומפרש, אותה ההנאה שיש לי בבית, יהי' הקדש, דהיינו כפי שויו של טובת ההנאה שיש לו על הבית וכו' וזהו שפיר יכול להקדיש וכו'. אפשר כה"ג נוכל לפרש התוספתא דאיירי בכה"ג, אבל הקדיש סתמא לא וכו'. וכל זה נ"ל הלכה למעשה, עכ"ל היש"ש. ואעפ"י שבתשו' להרמב"ן ז"ל סי' רמ"ב, מובא בב"י יו"ד סי' רכ"א, ובש"ך שם סקמ"ו, כתב דהשוכר יכול לאסור. והש"ך ז"ל כתב דהוא תוספתא ערוכה, הביאוה התוס' בערכין כ"א ע"א ע"ש ומצאתי בשיטמ"ק כתובות דף נ"ט ע"א שכתב שהרמב"ן ז"ל מסופק בד"ז אם שוכר ובעל משכונא, יוכל לאסור בקונמות וכו' ע"ש. ונראה דהרמב"ן ז"ל בתשו' חזר מספיקו, ופשיטא לי' דהשוכר יוכל לאסור. ותימה על הש"ך ז"ל שלא העיר בזה]. מ"מ בזה גם המהרש"ל ז"ל ביש"ש מודה. שהרי כתב שם להדיא, וז"ל: ואם אוסר השוכר. נ"ל דשפיר יכול לאסור אפי' על המשכיר, כל ימי שכירותו. דקונם חל על ההנאה. וההנאה שלו היא, עכ"ל. אבל אם הקדיש השוכר, ס"ל להמהרש"ל ביש"ש בהדיא, דלא קדיש כלל, כנזכר. ותמהני על הש"ך ז"ל שכתב שהוא תוספתא ערוכה. ובמחכת"ה אישתמיטתיה דברי המהרש"ל ביש"ש הנ"ל, שמפרש להתוספתא באופן אחר, כדבר האמור

ומצאתי בשו"ת חת"ס חאו"ח סי' ל"ב, שנראה דעתו דס"ל, דביהכ"נ שכורה, כל זמן משך השכירות, יש בו קדושה משום דשכירות ליומא, ממכר היא. והעיר מתוס' ערכין כ"א ע"א ד"ה ה"ק, מ"ש מהתוספתא הקדישו שוכר מקודשת. ותמהני מאד שבמחכ"ת לא זכר שר החת"ס דברי המהרש"ל ביש"ש הנ"ל, שפסק הלכה למעשה, דאם הקדיש השוכר לא קדיש כאמור. וגם במחכת"ה