רב"ז אורח חיים פג

במטה ביום, אלא בעריסה. [אבל בברכות ח' ע"ב מבואר האי מעשה דר"פ באופן אחר, שהארמית אמרה לו שב וא"ל איני יושב וכו' ע"ש? וי"ל משום שראה ר"פ ברוה"ק שהיתה רוצה להעליל עליו, ע"ש בפירש"י ז"ל וצ"ע]

ולפענ"ד הי' נראה לכאורה עוד לומר דאין לנו להחמיר כל כך בתשובתה של האשה שמצאה אצלה ילד מת במטתה, דכיון שתקפה עליה שינתה אנוסה היא, כדאמרינן בברכות ד' ע"ב משום דאיכא אונס שינה, ע"ש בפירש"י שכתב משום אונס שינה התוקפתו וכו' ע"ש. הרי דשינה מקרי אונס. וכבר נודע אמז"ל דאונס רחמנא פטריה, כנדרים כ"ז ע"א מהא דכתיב "ולנערה לא תעשה דבר" וכו' ע"ש בפירש"י ד"ה וכ"ת שכתב, דחס רחמנא עלה. וכ"ה בב"ק כ"ח ע"ב ובע"ז נ"ד ע"א ע"ש בתוס' ד"ה מתקיף, ובתוס' יומא פ"ב ע"א ד"ה מה ודו"ק] ובהדיא אמרינן בסנהדרין ע"ו ע"ב דגבי רוצח לא עשו בו אונס כרצון ע"ש. והכי אמרינן בב"ק ל"ב ע"ב לענין הסותר את כותלו ביום לאשפה דאי לא שכיחי רבים אנוס הוא. ע"ש דאפי' מגלות פטור. וכ"מ בב"ק כ"ו ע"ב היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה, ועמד ונפלה דלענין גלות פטור ע"ש. וכ"כ התוס' להדיא בסנהדרין ע"ו ע"ב ד"ה רוצח ע"ש. וא"כ עפי"ז י"ל דה"ה נמי לענין ההורג נפש בשינה, כיון דאונס הוא מחמת שינה התוקפתו, אפי' בר גלות לא הוה. ואע"ג דתנן בב"ק כ"ו ע"א אדם מועד לעולם וכו' "בין ער בין ישן". ובסנהדרין ע"ב ע"א גרסו חכמים בלשון המשנה אדם מועד לעולם וכו' "בין באונס בין ברצון". ונראה דהגירסא "בין ער בין ישן" דב"ק, היינו הך דגרסו בסנהדרין "בין באונס בין ברצון", משום דישן אונס הוא. ועיין בנמוקי יוסף בב"ק על המשנה דאדם מועד לעולם וכו', כתב וז"ל, בין ישן, משום שוגג איצטריך, דלא תימא דלא מחייב שוגג אלא כשהוא ער אבל ישן אנוס הוא, קמ"ל דאפי' ישן נמי חייב עכ"ל. כלומר דאעפ"י דישן אונס הוא אפ"ה חייב. ותמהני על הנמוקי יוסף שלא הביא מסנהדרין ע"ב ע"א דגרסינן בהדיא "בין באונס בין ברצון"? מ"מ הא דאונס חייב, היינו דוקא לענין נזקין, כדתניא דבי חזקיה בב"ק כ"ו ע"ב מהא דאמר קרא פצע תחת פצע לחייבו על האונס כרצון וכו' ע"ש. וכ"ה בסנהדרין ע"ז ע"א דנזקין עשה בהן אונס כרצון, ע"ש בפירש"י שכתב וז"ל, נזקין עשה בו אונס כרצון, היכא דעביד בידים ואפי' ישן וכו' עכ' אבל לענין גלות פטור באונס, וה"ה בישן דפטור משום דהוי אונס כדבר האמור. ועפי"ז יש לתמוה גם על שו"ת צ"צ סי' ה' שכתב וז"ל, אבל אשתו שהיא לקחה הילד מתוך העריבה לתוך המטה, והניחה אותה במטה לישן הוה לה לאסוקי אדעתה שמא תתהפך היא עליו נקראת מועדת, דע"ז שנו במתניתין בכיצד הרגל, אדם מועד לעולם בין שוגג ובין מזיד, בין ער ובין ישן וכו' וצריכה כפרה עכ"ל. ולפענ"ד זה אינו דהא עיקר המשנה בכיצד הרגל הנ"ל לא נשנית אלא לענין נזקין דעשה בו אונס כרצון, ומש"ה אפי' ישן חייב. משא"כ לענין גלות, ישן פטור, משום דמיקרי אונס, דהא גבי רוצח לא עשה בו אונס כרצון כנ"ל. וא"צ כפרה, ודו"ק. אמנם כן, אפשר לומר דטעמייהו דהפוסקים הנ"ל דס"ל בנידון דידן דשינה לא הוי כאונס, עפ"י מה דאמרינן בב"ק ד' ע"א דישן דרכו להזיק כיון דכייף ופשיט אורחיה הוא ע"ש. וא"כ הכא נמי בנ"ד הוה לה לאסוקי אדעתה שמא תפשוט את רגליה על הילד, והדבר קרוב לפשיעה. ועוד הרבה אריכות דברים נשתיירו בקולמסי, ולא עת האסף פה

ובעיקר הדבר נ"ל כי אי אפשר לגזור כעת על אשה שתתענה הרבה תעניתים כי הדורות חלושים בעוה"ר, ועכ"פ תתענה במשך שנה זו בכל ער"ח אם אפשר לה. ומצאתי בשו"ת נטע שעשועים סי' י' שכתב וז"ל, מעודי כשאני מסדר תשובה לאשה שמצאה ילד מת אצלה אני רגיל להחמיר ולהקל כפי תואר הענין וכו' עכ"ל. וקבלתי מרבותי ז"ל נ"ע שהתשובה היותר נכונה בנד"ז היא שתגדל האשה הנעצבת ר"ל יתום בתוך ביתה. ולפענ"ד מקורם טהור מסנהדרין י"ט ע"ב דאז"ל שכל המגדל יתום בתוך ביתו מעה"כ כאלו ילדו. ועיין מגילה י"ג ע"א. ועי"ז חטאתה תכופר, כי היא מקיימת נפש תחת נפש. ועוד תוסיף להתענות בכל ער"ח משך שנה תמימה. וכ"ז תעלה לה לתשובה שלמה. ואסיים בברכה יה"ר שכל רעה אלינו לא תאונה, וב"ב נזכה לעלות לציון ברנה, אכי"ר: בצלאל זאב שאפראן סימן יז. לכבוד הרה"ג וכו' מוה"ר שמרי' אפעלבוים נ"י ראבד"ק הונטשעשט

ע"ד אשר שאל לדעת. אם אמת נכון הדבר שנמצא מאמר בירושלמי: "שאסור להזמין אורח על סעודת בשר טלה משום שקשה למעיים". ובכלל שאלוני לדעת, איזהו מקומן בחז"ל שמדובר בהם הבדל, בין בשר בהמה, לבשר כל? תשובה

הנה לא נמצא מאמר כזה בירושלמי, ואדרבה אנן איפכא שמעינן, מדברי גבר חכם בעוז החוקר האלהי המפורסם בעל "עקידת יצחק" ז"ל (סדר וירא שער י"ט) שכתב וז"ל, ואל הבקר רץ וגו'. והי' מנדבת לבו לשחוט בן בקר אחד לצורך ג' אנשים אשר יספיק להם "טלה" חלב וכו' עכ"ל. ולא חש כלל לומר שאסור להזמין אורחים על סעודת בשר טלה, משום שקשה למעיים? אלא ודאי דזה אינו. וכן מרן הרמב"ם ז"ל בהל' דעות פ"ד ה"ז, כתב: דבשר בהמה דקה, הוא יותר קל לאכול מבשר בהמה גסה ע"ש. אולם י"ל מברכות מ"ד ע"ב, דת"ר: כל קטן מקטין, ואר"ח אפי' גדיא בר זוזא. ולא אמרן אלא דלית בי' רבעא, ופירש"י: בר זוזא, כלומר שמן וטוב, ששוה זוז *) דלית בי' רבעא, שלא גדל עד רביעית שלו, כגון טלה, רביעית של איל. גדי כדי רביעית של שעיר גדול עכ"ל. וצ"ע. ועיין פסחים מ"ב ע"ב דאחד מהג' דברים שזוקפין את הקומה ומאירין את העינים, הוא בשר שמן דצפירתא דלא אפתח, ופירש"י: עז שלא ילדה. אבל מרן הר"ח ז"ל (בגליון הש"ס דפוס ווילנא) כתב בפי' הב' שם בשם י"א. דהיינו עופות צפרים. ועיין בנדרים מ"ט ע"ב שאמרו: למיכל בישרא דתורא עד תלתא פרסין ע"ש בפירש"י ב' פירושים. והמהרש"א בח"א שם כתב וז"ל, ולפי פי' הראשון בר"ן: בישרא דתורא הוא מחזיק הלב יותר עכ"ל ועיין בע"ז כ"ט ע"א שאמרו: דאחד מעשרה דברים שמחזירין את החולה לחליו. האוכל בשר שור. ועיין ברמב"ם פ"ד מהל' דעות ה"ט שכתב דבשר שורים גדולים הוא מן המאכלים הרעים, שאין ראוי לאדם לאכול מהם אלא מעט, ובימות הגשמים וכו' ע"ש ועיין עירובין כ"ט ע"ב דהאי מאן דאית לי' חולשא דליבא, לייתי בישרא דאטמא ימינא דדיכרא וכו' ע"ש. ועיין ב"מ פ"ו ע"ב שאמרו: מובחר שבבהמות שור וכו' ועיין בתדב"א פ"ב, וז"ל, "מה גדלו מעשיך ה' '', בא וראה כמה מיני בהמות ומיני חיות יש בעולם וכו' וכמה מיני דגים יש בים וכו' שמא טעמו של זה דומה לזה וכו' ע"ש. וי"ל מפירש"י ז"ל בחומש (ס' תולדות, כ"ז ט') שכתב: דטעם הגדי כטעם הצבי. וצ"ע --