רב"ז אורח חיים פב

שאין חמס וגזל בביתו עכ"ל [ע"ש במהרש"א בח"א מה שכתב על מה שפרט בו גזל ע"ש וברשב"ם ב"ב קס"ה ד"ה רוב ע"ש]. צא ולמד מ"ש בתלמודא דמערבא בירושלמי ריש פרק ג' דקידושין, דרבנן קרו על מי שעושה חבילה עלוי דחבריה "למס מרעהו חסד ויראת שדי יעזוב" ע"ש בפי' "פני משה" שפי' עושה עלוי חבילה, שמטריח עצמו על החבילה לזכות בה מן ההפקר וקדם זה ונטלה שנקרא רשע, עיין שם. ולפענ"ד נראה דמטעם זה אמרו בבבלי קידושין נ"ט עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו נקרא רשע ע"ש. ובשו"ת מהרי"ט חלק א' בחי' על הרי"ף פרק ג' דקידושין, כתב על זה בזה"ל, לא איתפרש היכא אשכחן דנקרא רשע? נהי דעבריינא מקרי, דכל דעבר אדרבנן שרי למקרי עבריינא, אבל רשע מנ"ל? וכו' עכ"ל. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דהש"ס בבלי סמכו על הקרא ד"למס מרעהו חסד ויראת שדי יעזוב" כהירושלמי הנ"ל דמי שעוזב יראת שדי נקרא רשע [כפירש"י בקידושין ל"ג ע"ב ד"ה וטוב ע"ש]. ודברי תורה עניה במקום אחד ועשירה במקום אחר [כירושלמי ר"ה פ"ג ה"ה]. אולם גם במהרי"ט שם פי' יפה, על פי אמרם ז"ל בסנהדרין פ"א "ואת אשת רעהו לא טימא" שלא ירד לאומנות חבירו, עיין שם (במק"א פלפלתי הרבה בדברי המהרי"ט ז"ל ולא עט האסף פה]. ועיין בתוס' זבחים כ"ב ע"ב ד"ה משום, שכתבו דאפילו שב בשעת עבודה אין קרבנו ריח ניחוח, ואף-על-גב דהשתא לבו לשמים, מתחלה לא היה לבו לשמים עכ"ל, ועיין שם בחילופי גרסאות שנדפסו בסוף המס' שם, דלהכי בעינן בש"ץ שיהא פרקו נאה מנעוריו דיש לחלק בין מכפרין למתכפרין, עיין שם [ומכאן יש להעיר על מה שכתב בשו"ת הרא"ם סי' פ"ו והרש"ך ח"ב סי' ק"ו מובא בבאר היטב או"ח סי' נ"ג ס"ק ז' ע"ש וצ"ע]. ועיין ברמ"א או"ח סי' תקפ"א ובט"ז ס"ק ג' שם דאסור לש"ץ להתפלל בחזקה ע"ש. על כן אני מזהיר את כבודו אין צו אלא זירוז במקום שיש חסרון כיס לחבירו. שישתדל בהשתדלות נמרצה שהבעלי בתים מבית הכנסת יבואו לעמק השוה עם ר' פב"פ בפני הרב אב"ד דמחניכם, ובזה יקיים כבודו "כבד את ה' מהונך". אל תקרי מהונך אלא מגרונך [כפרש"י במשלי ג'-- ט']. ובירושלמי פרק א' דפאה הלכה א', מובא בתוס' קידושין ל"א ע"א ד"ה כבד, דרשו מהונך כמו מחונך, ובתוס' שם דמשמע ממה שחננך עיין שם. וברש"י משלי הנ"ל פי' מכל מה שחננך אפילו מקול ערב עכ"ל. ולפענ"ד יתכן לומר מלתא בטעמא שדרשו מהונך כמו מחונך מה שחננך בקול ערב, דאין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם, כפירש"י בחומש ר"פ ואתחנן, ובברכות ז' ע"א וחנותי את אשר אחון, אף-על-פי שאינו חנון. עיין בהג"ה שבתוס' ראש השנה י"ז ע"ב ד"ה שלש ע"ש. וקול ערב באיש ודאי מתנת חנם היא, דרק אשה קולה ערב ואין איש קולו ערב, כנדה ל"א ע"ב, על כן אם חננו ה' בקול ערב, יכבד לבוראו בקולו הערב, שהקול ברא לכבודו

ועל פי זה אתי שפיר מה שדרשו חז"ל בתענית ט"ז ע"ב, הא דכתיב "נתנה עלי בקולה", זה שליח צבור שאינו הגון, עיין בפירש"י. ולכאורה יפלא הא הפסוק נאמר בלשון נקבה והאיך יתכן למדרש את הפסוק הזה על ש"ץ? [וכבר הרגיש בזה הגאון תב"ש ז"ל ב"בכור שור" בחי' לתענית שם, עיין שם מה שכתב בזה מוסר השכל]. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר כיון שהוא ש"ץ שאינו הגון, הרי תשש כחו כנקיבה שקולה ערב קול באשה ערוה כברכות כ"ד ע"א ע"ש והבן

סוף דבר הכל נשמע, כי יאבה כבודו להשתדל בזה שהבעלי בתים ישוו את עצמם עם ר' פב"פ, כי החוב מוטל על כבודו להסיר מעל נפשו תלונת ר' פב"פ הנ"ל. ולבי נכון ובטוח שכבודו ישמע לקול דברי הנאמרים על פי דת תוה"ק ובגלל הדבר הזה יתברך מאלהי קדם מענה, וכל רעה עליו לא תאונה, כאמרם ז"ל (ברכות כ') "עין שלא רצתה לזון ממה שאינה שלו אין עין הרע שולטת בו". וכן אמר ריש לקיש (במדבר רבה פע"ח י"ב) "לא תסב מן בר אנש כלום, ולית את יהיב כלום". בצלאל זאב שאפראן. סימן טז כבוד הרה"ג וכו' מוה"ר ישראל בערגער (ז"ל) רב בבאקארעשט ולכבוד מחו' הרה"ג וכו' מוה"ר אפרים לנדא נ"י, רב בבאקארעשט

ע"ד שאלתם: אשה, אחת הי' לה ילד בן שני חדשים, ובכל לילה ולילה לקחה הילד למטתה כדי להניקו וכיו"ב, ופ"א הקיצה משנתה ומצאה גוסס ואח"כ שבחל"ח, ועתה האשה נעצבת ולבה עלי' דוי וצועקת ומילנת על נפשה ועל נפש הילד, וזאת אומרת כי היא היתה הסיבה למיתת הולד. שמסתמא כאשר תקפה עלי' שינתה שכבה עליו והמתתו. ע"כ היא שואלת ודורשת לסדר לה תשובה שלמה שהיא רוצה בה: תשובה

הנה כבר נודע לכל באי שערי תשובה מש"כ בשו"ת מהרי"ל סי' מ"ה, וז"ל, כי הגאונים פסקו, אשה שמצאה ילד מת שמחמירין לה, דהוי שוגג קרוב למזיד אך איני רשאי להחמיר על אשה שנתעברה להתענות, דיש נשים שהן מפסידין ההריון, עכ"ל וכן מצאתי בד"מ על הטור או"ח סי' תקס"ח אות ד' שכתב וז"ל, וכן בתשו' מו"ה חיים פלטיאל על נשים שמוצאות אצליהם ילדים מתים כתב שג' ימים וג' לילות חשובין כמ' ימים רצופין, עכ"ל. וכן בתשו' מ"ב סי' כ"ו כתב שכל שוכבת על בנה הוה כמו מזידה, דמאחר שידעה שהתינוק מונח אצלה, לא הוה לה לישן, בעוד שהתינוק מונח אצלה, והדבר קרוב לפשיעה, ע"ש. וכ"כ עוד בכמה שו"ת מגדולי הפוסקים, ורמזם המג"א באו"ח סי' תר"ג ע"ש. ותימא על המג"א שלא ציין להד"מ באו"ח סי' תקס"ח הנ"ל. ואני בעניי לא זכיתי להבין דברי הפוסקים הנ"ל דס"ל שכל שוכבת על בנה הוה כמו מזידה, דמאחר שידעה שהתינוק מונח אצלה לא הוה לה לישן, והא מבואר הוא בירושלמי מכות פ"ד ה"ד דבלילה דרך התינוק להנתן במטה ולא בעריסה, וביום דרך התינוק להנתן בעריסה ולא במטה. ע"ש בפי' "פני משה" שכתב להדיא דבלילה דרך הוא שהתינוק שוכב עם אמו במטה ע"ש, הרי מפורש יוצא מהירושלמי דרשאי אשה לישן בלילה בעוד שהתינוק מונח אצלה במטה ועיין "בציון ירושלים" בגליון הירושלמי שם שכתב וז"ל, מזה כתבתי בתשו' לענין אשה שמצאה ילד שלה מת בעריסה שחייבת לקבל תשובה עכ"ל. ומשמע מדבריו דאשה שמצאה ולד שלה מת במטתה בלילה אינה חייבת לקבל תשובה, משום שדרך התינוק להיות שוכב עם אמו במטה בלילה כאמור. ותמהני על הצי"ר שלא הביא להפוסקים הנ"ל שכתבו להיפוך ועפ"י הירושלמי הנ"ל יש להעיר על השו"ת חת"ס ח' חו"מ סי' קפ"ד יעו"ש ובמחכת"ה אישתמיטתי' הא דמבואר בירושלמי הנ"ל דביום דרך התינוק להנתן בעריסה ולא במטה. י"ל קצת בפירש"י ז"ל בפסחים קי"ב ע"ב ד"ה א"ד. וכן בפי' הרשב"ם ז"ל שם ד"ה וא"ד. שהעתיקו מעשה דר"פ שהארמית אמרה לו, שב על המטה וכן עשה וכו' ע"ש וכ"ה ברבינו חננאל ז"ל בגליון הש"ס שם, ועפי"ד הירושלמי הנ"ל שפיר עשה ר"פ שישב על המטה, משום שאין דרך התינוק להנתן