רב"ז אורח חיים פא

אלא בכ"ג, וא"כ גם הש"ץ המתפלל תפלת יוה"כ שהוא במקום עבודת יוה"כ, הרי הוא ככה"ג, וצריך שיהא נשוי אשה ככ"ג כנז'. וגדולה מזו מצאתי בזוה"ק ויקרא דף ה': דס"ל דכל כהן שאינו נשוי קרבניה לאו קרבן. וסיים בזה"ל, ממשמע דכתיב אדם כי יקריב, שאני הכא דלאו איהו אדם ולאו בכלל דאדם הוא (ועיין יבמות ס"ג) ושכינתא לא שריא עלוהי בגין דאיהו פגים ואקרי בע"מ וכו' ובגין כך כתיב אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. אדם דאשתכחו דכר ונוקבא, האי חזא לאקרבא קרבנא דא ולא אחר עכ"ל. וא"כ להזה"ק גם בשאר ימות השנה דהש"ץ הוא ככהן הדיוט צריך שיהא נשוי אשה, אולם מש"ס ופוסקים לא משמע הכי, רק בכ"ג ביוה"כ בעינן שיהא נשוי אשה, מגזירת הכתוב וכפר בעדו ובעד ביתו זו אשתו כנ"ל. וא"כ ה"ה בש"ץ ביוה"כ בעינן שיהא נשוי אשה. ומצאתי בפמ"ג או"ח סי' נ"ג בא"א סק"ו שכתב וז"ל, עי' בסי' תקפ"א ברה"ש ויוה"כ בעינן שיהא הש"ץ נשוי, ובן שלשים, דומיא דכ"ג שיש לו אשה, ומשמע בשאר ימות השנה אפילו אין נשוי, מ"מ נשוי קודם לבחור אפילו נתמלא זקנו, ואפי' בשאר ימות השנה עכ"ל. ובמח"כ לא העיר מכל האמור

(ג) אמנם כן יש לדקדק על מש"כ הכלבו הנ"ל דבעינן בש"ץ שיהיה דומיא דכ"ג שתהיה לו אשה לשמרו מן החטא. וקשה לכאורה מנין לו דבר זה, הא בכ"ג עיקר הטעם הוא מגזרת הכתוב "וכפר בעדו ובעד ביתו" זו אשתו כנ"ל, אבל לא מטעם לשמרו מן החטא? וי"ל דהכלבו הוכיח זאת מיומא ו' ע"א דפריך מביתו למה פירש וכו' ופירש"י מאשתו למה פירש, תבא אשתו עמו שם וכו' ע"ש בתוס' ד"ה מביתו, שפי' מביתו למה פירש, דהו"ל למימר שיפרישוהו למחילה אחת בהר הבית שלא נתקדשו המחילות ותוכל אשתו להיות אצלו ע"ש. ולכאורה קשה מאי כולי האי שמפרישין אותו מאשתו על ז' ימים? ולהכלבו הנ"ל אתי שפיר כיון דבעינן בכ"ג ביוה"כ שתהיה לו אשה לשמרו מהרהור חטא. הלכך ס"ד דבעינן נמי שתהיה אשתו עמו, ועי"ז יהיה יותר משתמר מן החטא, עיין בתוס' קידושין כ"ט ע"ב ד"ה הא, דלהר"ת גם מי שיש לו אשה אם יוצא חוץ למקומו אכתי איכא הרהור ע"ש. ועיין בקידושין פ"ב ע"א דלר"א אף מי שיש לו אשה ואינה שרויה אצלו לא ילמד סופרים. ומש"ה פריך שפיר מביתו למה פירש כנ"ל, וא"כ נהי דקיי"ל להלכה דמפרישין אותו מביתו כדמפרש בגמ' טעמא דמלתא ע"ש. אבל עכ"פ בעינן שיהא נשוי, לפי שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו, כיומא י"ח ע"ב וע"ש בתוס' ד"ה יחידי, שכתבו, כיון דשרי לאחר ז' פת בסלו קרינא ביה ע"ש. וכ"מ להדיא בכתובות ס"ג ע"ב, להנוסחא שלפנינו ע"ש. ועיין בהגהות הב"ח ביומא שם. וה"נ לענין כ"ג ביוה"כ כיון שיש לו אשה אע"ג שאינה שרויה אצלו, מ"מ יש לו פת בסלו קרינא ביה, והרי הוא נשמר מן החטא. והיינו טעמא דת"ק דר"א בקידושין פ"ב ע"א הנ"ל ע"ש. ועפי"ז י"ל קושית הר"ת בתוס' קידושין כ"ט ע"ב הנ"ל ודו"ק. וא"כ ה"ה בש"ץ ביוה"כ שהוא דומיא דכ"ג דבעינן נמי שיהא נשוי אשה ויהיה נשמר מן החטא, ואתי שפיר דברי הכלבו, וזה נכון

(ד) השתא הכא בנידון שאלתינו ממ"נ אינו ראוי להיות ש"ץ בימ"נ, מאחר שכת"ר קראוהו "עלם", נראה שעדיין לא בא למספר שניו, דהרי בעינן למצוה מן המבחר שיהיה בן שלשים, ועכ"פ לא פחות מבן כ"ה שנים כמש"כ הכלבו הנ"ל, וכ"כ בא"ר ס"ק ט"ו ע"ש. ואם הוא בן כ"ה שנה ועדיין לא נשא אשה חלילה לו להיות ש"ץ בימ"נ מטעם שאמרינן בקידושין כ"ט ע"ב דכל שעבר עליו עשרים שנה ולא נשה אשה כל ימיו בהרהור עבירה וכו' ע"ש, והרהורי עבירה קשה מעבירה כיומא כ"ט ע"א. ועיין בס' מורה נבוכים להרמב"ם ז"ל ח"ג פ"ח שכתב פירוש נפלא ע"ז, כי אם חוטא אדם בהרהור הרי הוא חוטא בשכלו שהוא חלק החשוב מסגולת האדם הנמשך אחר צורתו ואינו דומה מרי מעבד פחות למרידת שר גדול עש"ה. והרהור עבירה אסור מה"ת, כמבואר בתוס' ע"ז כ' ע"ב, עיין חולין ל"ז ע"ב שלא הרהרתי ביום, ובתוס' שם ד"ה שלא ע"ש. ובחי' הרמב"ן בחולין שם הקשה ביתר ביאור, דהא הרהור מה"ת דכתיב ונשמרת מכל דבר רע וכו' ע"ש. וכ"ה בב"י אה"ע סי' כ"א בשם הר' יונה ז"ל בזה"ל "ואסור מן התורה להרהר באשה אפילו פנויה שעל ההרהור עובר בלאו מה"ת ונשמרת מכל דבר רע". וכ"כ בב"ש אה"ע סי', כ"א סק"ב ע"ש. ונוראות נפלאתי על הפמ"ג בפתיחה כוללת לאו"ח חלק ה' אות ל"ד שכתב וז"ל, לא יהרהר אדם ביום וכו' י"ל מדרבנן ע"ש. ועיין בפמ"ג שם ח"ג אות ט"ו עש"ה. ובוש אני לאמר כי במח"כ אישתמיט מיניה כל הנ"ל. ועפי"ד הר' יונה הנ"ל אפשר ג"כ לפרש מ"ש ביומא הנ"ל הרהורי עבירה קשה מעבירה, ודו"ק היטב

(ה) ואלה מוסיף על הראשונים בנידון שאלתינו שהרווק הוא אבל ר"ל, וכבר כתב המהרי"ל ז"ל בתשו' סי' קכ"ח מובא גם במג"א סי' תקפ"א סק"ד דאבל תוך יב"ח אסור להתפלל בימ"נ אכן בדליכא חזן אחר שרי כ"כ המג"א בשם מהרי"ל. אמנם במהרי"ל גופיה בתשו' הנ"ל סיים וז"ל, אכן בדליכא חזן אחר ולא אפשר ראיתי שהתיר מ"ו הר"ג ז"ל, עכ"ל. ומלשונו משמע דהיכא דאפשר באיזה אופן למצוא אחר אע"פ שהאבל ר"ל עדיף מהאחר מ"מ יתפלל האחר, שהרי לא הזכיר המהרי"ל כלל דהיכא דליכא דעדיף מיניה שרי, כמש"כ בתשו' מהרי"ו סי' מ"ז מובא גם בד"מ סי' תקפ"א ע"ש. ש"מ דלא שמיע ליה כלומר לא ס"ל הכי. ויש להעיר על הש"ך ביו"ד סוס"י שע"ו ס"ק י"ד שהביא פסק המהרי"ל דבימ"נ אסור לאבל להתפלל. וכתב ע"ז בזה"ל, מיהו היכא דליכא דעדיף מיניה מותר כ"כ מהרי"ו, עכ"ל הש"ך. וכ"כ הט"ז באו"ח סי' תקפ"א. ובאמת המעיין במהרי"ל בתשו' יראה דלא ס"ל כמהרי"ו, ואדרבה עפי"ד המהרי"ל יש לדחות דברי המהרי"ו בזה שהביא ממהר"י מולין ז"ל די"ל דשא"ה שלא מצא אחר כלל עש"ה. כש"כ בנידון שאלתינו דאית גבי' תרתי לריעותא, שהוא רווק, וגם אבל ר"ל, כבר כתב בס' עדות ביוסף חי' או"ח שפסק הלכה למעשה שלא הניח בכה"ג לירד לפני התיבה, אעפ"י שהרווק היה ת"ח בקי בתלמוד, מ"מ כיון שהיה גם אבל ר"ל לא הניחו להתפלל בימ"נ, מטעם דתרי קולי לא מקילינן ע"ש. ודוגמא לזה מצינו בתוס' נדה ס"ז ע"ב ד"ה משום, וכ"ה בש"ע יו"ד סי' קצ"ט סעי' ז'. ועיין בט"ז יו"ד סוס"י צ"א דתרי קולי לא מקילינן אפי' בשביל הפ"מ ע"ש. ובמק"א הארכתי דהיכא דיש ביחד ב' פיסולי דלכתחלה, אף דכל אחד שרי בדיעבד, מ"מ בכה"ג גם בדיעבד אסור כמש"כ הלח"מ פ"ד מהל' יבום ה' ו"ז עש"ה ודו"ק: בצלאל זאב שאפראן סימן טו. לכבוד הרבני ר' פלוני נ"י מעיר פלונית

הן שמעתי תלונת ר' פב"פ נ"י וצעקתו בא עלי, היות כי השכיר את עצמו להתפלל "שחריתים" בימים נוראים הבע"ל בביהכ"נ דמחנ', ועשה תקיעת כף עם הגבאים של הביהכ"נ בפני כבודו וגם קבלו ממנו ערבון... וכאשר נסע משם הלכו ושכרו את כבודו במקומו

הנה אחת אשאל את כבודו, היתכן לעשות כן? והלא אחת מן המעלות המנויות בש"ץ, הוא שיהא ביתו ריקם מן העבירה כתענית ט"ז ע"ב, ובפירש"י שם ד"ה ביתו,