רב"ז אורח חיים עח

עש"ה וצע"ג, ועיין תוס' מ"ק ה' ע"א ד"ה הא ובהגהות ר"ב רנשבורג וצ"ע ודו"ק וכן נראה מבואר דעת הרמב"ם בפי"ב מהל' עכו"ם הלכה י"ד, וז"ל: ובכלל אזהרה זו שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת, זה נוהג כמנהג זה, וזה נוהג כמנהג אחר, שדבר זה גורם למחלוקת גדולות, שנאמר לא תתגודדו לא תעשו אגודות עכ"ל. ומדכתב הרמב"ם שהוא בכלל האזהרה, מבואר דס"ל דהוא לאו גמור מן התורה ולא אסמכתא, וע"ש בכ"מ מש"כ לתרץ דלא הוה גדידה לאו שבכללות? משום דעיקר הלאו ידענו שהוא שלא נגדד עצמנו ולא שרבה הכתוב. גם שלא להעשות אגודות אגודות עכ"ל. ומדלא תירץ דהוי אסמכתא מבואר ג"כ דס"ל שהוא דבר תורה בלאו כנ"ל. וכ"כ התב"ש בסי' י"ג סק"ב בדעת הכ"מ ע"ש וכ"כ הפמ"ג באו"ח סי' תצ"ג סק"ו להוכיח מהכ"מ הנ"ל ולא הביא מהתב"ש

(ב) אמנם כן, ראה זה מפורש בספר המצות להרמב"ם לאוין מ"ה שכתב וז"ל: והנה אמרו שבכלל זה האזהרה מחלוק בתי העיר במנהגם, וחלוק הקבוצים, ואמר לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות. אבל גופיה דקרא הנה הוא כמו שאמרו לא תעשו חבורה על מת וזהו כמו דרש. וכן אמרו (סנהדרין ק"י) המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר לא יהיה כקורח וכעדתו, הוא ג"כ על צד הדין וכו' עכ"ל. ובשורש ח', כתב הרמב"ם להדיא דהא דאמרו כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, זהו על צד האסמכתא ע"ש ברמב"ן ובמג"א מש"כ בזה] והרי שמדמה הרמב"ם הך דלא תעשו אגודות להא דמחזיק במחלוקת וכו'. מוכח דס"ל דהוי ג"כ אסמכתא, וצע"ג שלא יהיו דברי מאור עינינו הרמב"ם ז"ל סיתראי ונושאי כליו לא הרגישו בזה. וראיתי ברא"ם עה"ת בפרשת ראה עה"פ דלא תתגודדו, כתב דהך דרשה דלא תעשו אגודות אגודות אינו אלא אסמכתא בעלמא ורק מדרבנן היא ע"ש. וכ"כ בס' יסל"מ, מובא ג"כ בספר "מנחת חינוך" מצוה תס"ז ע"ש. ותמהני מאד שלא העירו מכל הנ"ל, ומצאתי עוד בס' גור אריה להגאון מהר"ל מפראג ז"ל. בביאורו על פירש"י עה"ת בפסוק לא תתגודדו, השיג שם על הרא"ם ז"ל וכתב כי הך דרשה דלא תעשו אגודות מן התורה היא. והוציאו זאת מדקדוק לשון הכתוב שבא בבנין התפעל, ע"כ לא הוי אסמכתא והוא לאו גמור. עש"ה בדבריו וינעם לך. ותימה שלא הביא ג"כ מכל הנ"ל

(ג) ולפענ"ד נ"ל עוד להעיר בזה עפ"י מה שמצאתי בירושלמי פסחים פ"ד ה"א על המשנה דמקום שנהגו לעשות מלאכה בערב פסח וז"ל: רשב"ל שאל לרבי יוחנן ואינו אסור משום בל תתגודדו? א"ל בשעה שאלו עושין כב"ש ואלו עושין כב"ה, אבל במנהגא בעלמא משום חומרא שמחמירין על עצמן לא קרינן ביה לא תתגודדו [ע"ש שכ"פ הק"ע, וע"ש בפ"מ] וכו'. א"ל ר"ל לר' יוחנן הרי ר"ה ויוה"כ ביהודה. נהגו כרע"ק, ובגליל כריב"נ? א"ל שאני התם שאם עבר ועשה ביהודה כגליל, ובגליל כיהודה יצא [וכיון שאינו מעכב בדיעבד אין כאן משום לא תתגודדו והדר פריך: הרי פורים הרי אלו קורין בי"ד, ואלו קורין בט"ו כו'. א"ל ר"י מי שסדר את המשנה סמכה למקרא משפחה ומשפחה, מדינה ומדינה, ועיר ועיר [כלומר דכל שיש לו סמך מן המקרא לא שייך ביה אגודות, וע"ש בק"ע ובפ"מ ובמרה"פ]. והנה כמה הלכתא גבורתא איכא למשמע מהירשלמי הנזכר כמו שאבאר בס"ד. ראשית יש לדקדק בלשון הירושלמי דבכל מקום תני לישנא קלילא (כב"ק ו' ע"ב) וכאן נקט ר"ל בקושייתו: ואינו אסור "משום בל תתגודדו", ולא נקט כלשון הבבלי: איקרי כאן לא תתגודדו. ולמה הוסיף בירושלמי מלת "משום"? אולם יש לומר עפ"י מש"כ בפי' "תפארת ישראל" על המשניות בסוף פ"ח דברכות על מ"ש, בברכות ל"ג ע"א לענין ברכה שא"צ העובר משום לא תשא. וכתב: מדקאמרו מלת "משום" ולא אמרו עובר בלא תשא משמע ודאי דלאו ילפותא גמורה היא ורק מדרבנן ואסמכתא בעלמא היא. והגם שבנו ז"ל הקשה שם ע"ז והביא מפסחים ה' ע"ב וחולין ס"ז ע"א דנקטו לשון "משום" גם בלאוין גמורים? מ"מ פירש שם כוונת אביו ז"ל דאם אמרה הגמ' עובר בל"ת אז מוכרח דהוא לאו גמור, משא"כ באמר לשון "משום" אז תו אין מוכרח דהוא דאורייתא אלא נוכל לומר דהוא אסמכתא וכמו דאמרינן במכות ט"ז ע"ב דהמשהה נקביו עובר "משום" בל תשקצו, וביבמות ס"ד ע"ב אמרינן דשיתין סבי איעקרי מפירקא דר"ה. וכן אמרו שם במכות דמאן דשתי בקרנא דאומנא עובר "משום" בל תשקצו וכו'. אע"כ דלאו דבל תשקצו היא רק אסמכתא עכ"ל. הנה מה שהעיר ממכות ט"ז ע"ב ומיבמות ס"ד ע"ב. במח"כ אישתמיט מיניה דברי התה"ד סי' ט"ז והתב"ש סי' י"ז סק"ב ע"ש מש"כ בזה. וגם מ"ש מהאי מאן דשתי בקרנא דאומנא כו'. במח"כ אישתמיט מכולם מש"כ הריטב"א במכות ט"ז ע"ב שם, דכל המפרשים ז"ל כתבו שאינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, כאידך דההשהה נקביו עכ"ל. להתפא"י אפשר דהמפרשים הוכיחו זאת מדנקטו בזה מלת "משום" כנ"ל. וכעין זאת מצאתי בס' יבין שמועה שכתב בשם תלמידי הרשב"א דכל היכא שאמרו בש"ס "משום שנאמר" הוא דרבנן ע"ש ועיין נדרים פ"א ע"ב, ושם ט"ו ומצאתי בספר "ידות נדרים" בי"ש סק"ב, שכתב דצריך להגיה גם בדף ט"ו דצ"ל "משום שנאמר" מטעם זה ע"ש. השתא הכי שפיר אפשר לומר דמהאי טעמא דקדקו במערבא ונקטו בירושלמי "משום בל תתגודדו" משום דס"ל להירושלמי דאינו אלא אסמכתא בעלמא, ולהכי נקטו בזה מלת "משום" וא"כ יהיה ראי' מהירושלמי להרמב"ם בספר המצות. ולהרא"ם ולהיסל"מ ולהפוסקים הנ"ל דס"ל שהוא לאו גמיר מה"ת כאמור? ע"כ צ"ל דס"ל דאין הכרח ממלת "משום" להוכיח מזה דהוא אסמכתא, די"ל שהוא מה"ת, ומ"מ נקטו מלת "משום" גם בכה"ג כנזכר לעיל. עוד י"ל דס"ל דהלכה כבבלי נגד הירושלמי

(ד) עוד מצינו למידן מהירושלמי דבר חדש, דאפילו בשתי בתי דינין, ואפילו בשני מקומות, איכא משום לא תתגודדו, דהרי לא חילקו לתרץ בזה כל קושייתם. כמסקנת הש"ס בבלי ביבמות י"ד, וזה חידוש גדול ועפי"ד הירושלמי נלפענ"ד לתרץ דעת מאור עינינו הרמב"ם ז"ל בפ' י"ב מהל' עכו"ם הלכה י"ד הנ"ל דפסק שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת, זה נוהג במנהג זה וזה וכו' "משום לא תתגודדו", ע"ש בכ"מ ובלח"מ שתמהו עליו בזה שפסק כאביי נגד רבא. ותירוץ הכ"מ ז"ל דחוק מאד, וגם מש"כ שם בשם מהרו"כ ז"ל הוא דוחק גדול כמש"כ הלח"מ. ועיין בשו"ת הרדב"ז ח"ה סי' אלף שפ"ד מש"כ לתרץ דעת הרמב"ם ע"ש. וגם דבריו דחוקים קצת למעיין. אמנם מחוורתא לתרץ דעת הרמב"ם ז"ל דסמך עצמו על הירושלמי הנ"ל, כיון דבבבלי פליגו בזה אביי ורבא ביבמות י"ד ע"א אי בשתי בתי דינין בעיר אחת איכא משום לא תתגודדו, ס"ל להרמב"ם דלא שבקינן מאי דפשיטא להו בירושלמי משום מאי דפליגו אמוראי בבבלי, כעין מש"כ הש"ך יו"ד סי' קמ"ה סק"א דלא שבקינן מאי דפשיטא לירושלמי משום מאי דמספקא בש"ס דילן ע"ש. וכ"כ בברכ"י או"ח סי' צ' בשם דרך הקדש ע"ש. ולא ציין להש"ך הנ"ל, והכא נמי לא שביק הרמב"ם פשיטותא דהירושלמי דס"ל דאפילו בשתי בתי דינין בעיר אחת איכא משום לא תתגודדו שהרי לא חלקו בזה כלל בשביל מאי דפליג רבא על אביי וס"ל דבשתי בתי דינין בעיר אחת לית לן בה. ולהכי פסק הרמב"ם שפיר כאביי וכפשטות הירושלמי. משא"כ בשתי עיירות דאביי ורבא לא פליגו בזה ותרווייהו ס"ל דליכא משום לא תתגודדו, וגם סתמא דהש"ס ביבמות י"ד שם אמרו לתרץ הת"ש במקומו של ר"א היו כורתים עצים וכו' ואמרו האי מאי תיובתא מקומות מקומות שאני ע"ש. הרי דפשיטא להו בהש"ס דילן דבשני מקומות ליכא מאן דפליג ולכ"ע מותר וכמש"כ גם הלח"מ הנ"ל. ולהכי אע"ג דבירושלמי ס"ל