רב"ז אורח חיים עז

של חול וכו' יעו"ש *). ויש להוכיח דמנעלים בכלל מלבוש, מהא דתנן בשבת ק"כ ע"א ולובש כל מה שיכול ללבוש וכו' ר"י אומר שמנה עשר כלים. ובגמ' שם, חשיב בין השמנה עשר כלים, שני מנעלים. וכ"ה בירושלמי פט"ז דשבת ה"ה וכן מצאתי בשבו"י ח"א סי' כ"ד, שהביא תשו' הרשב"א והרא"ש ז"ל, מפורש, שמנעלים בכלל מלבוש יעוי"ש. וכ"כ בס' כרם שלמה. ולכאורה יש להעיר ע"ז מלשון הכתוב יהושע ט' ה') "ונעלות בלות וגו' ושמלות בלות עליהם". וכן (שם בפסוק י"ג] "ואלה שלמותינו ונעלינו" וגו' וכן (בדה"י ב' כ"ח ט"ו) כתיב: "וילבשום וינעלום". הרי מבואר מלה"כ דמנעל אין בכלל מלבוש? אולם י"ל דלשון תורה לעצמה, ולשון חכמים לעצמן. כע"ז נ"ח ע"ב וחולין קל"ז ע"ב, וראה בתוס' קידושין ל"ז ע"ב ד"ה ממחרת, דאמרינן ג"כ לשון נביאים לחוד, ולשון חכמים לחוד יעו"ש. וראה בשו"ת שער אפרים סי' קכ"ד שעלה ונסתפק במי שקבל להלביש חברו, אם מנעלים בכלל מלבוש, יעו"ש מש"כ בזה ובמחכת"ה לא העיר מכל הנ"ל, וא"כ עפי"ז ממילא מוכח דהא דאמרינן שלא יהא מלבוש של שבת כמלבוש של חול, היינו נמי דצריכים להחליף גם מנעלים אחרים לכבוד שבת, דמנעלים בכלל מלבוש

אמנם ד"ז מבואר בירושלמי שבת פ"ו ה"ב. דשם איתא: דלאו אורחיה דבר נש מיהוי ליה תרין סנדלין, חד לחולא, וחד לשבתא. והק"ע שם פי' בניחותא. דלאו אורחיה דבר נש שיתקן לו שני זוגות מנעלים אחד לחול ואחד לשבת. אבל הפ"מ שם פי' לשון הירושלמי בלשון בתמיה. וכי לאו אורחיה דבר נש שיהיו להו תרין סנדלין, חד זוג לחול וחד זוג לשבת? עכ"ל. ולפי' הפ"מ מוכח דצריכין להחליף מנעלים אחרים לכבוד שבת. וי"ל מהא דתנן בכתובות ס"ד ע"ב דנותן לה מנעלים ממועד למועד. ופירש"י שם ד"ה ממועד, מנעלים חדשים כל שלשת רגלים. ובכתובות ס"ה ע"ב אמרינן: דתנא במקום הרים קאי, דלא סגיא בלא תלתא זוגי מסאני, ואגב אורחיה קמ"ל דניתבינהו ניהלה במועד, כי היכי דניהוי לה שמחה בגוייהו. **) וא"כ הרי מוכח דלהש"ס דילן א"צ להחליף מנעלים אחרים לכבוד שבת. ומצאתי בתוי"ר שרמז לד"ז. ובמחכת"ה לא העיר מכל האמור.-- (והנה בשבת קי"ד ע"א ארחב"א אר"י: מנין לשינוי בגדים מה"ת, שנאמר: ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים. ובמהרש"א בח"א שם כתב: דלענין שינוי בגדי שבת מייתי לן וכו' יעו"ש ולכאורה קשה הלא לעיל בדף קי"ג ע"א למדו זאת מקרא ד"וכבדתו", שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול כנזכר. ואם יש לנו ללמוד מפסוק הנאמר בתורה, למה לי עוד ללמוד זאת מקרא דדברי קבלה ומצאתי "בעין יעקב" שכתב: דמהאי קרא ד"ולבש בגדים אחרים" ליכא ראיה גמורה, כי י"ל קדושת כהונה לגבוה שאני, עכ"ל. ועפי"ז אתי שפיר, דבשבת קי"ג ע"א למדו זאת מקרא ד"וכבדתו" דנאמר מפורש לענין שבת. והיינו טעמא דמרן הרמב"ם ז"ל בפ"ל מהל' שבת ה"א שכתב, דכבוד וענג שבת מפורשין ע"י הנביאים והם מדברי סופרים, ובהלכה ג' כתב. דמכבוד שבת הוא שלא יהיה מלבוש החול כמלבוש השבת יעו"ש. משום דס"ל דעיקר הלימוד בד"ז הוא מדברי קבלה מקרא ד"וכבדתו" הנ"ל. וכמש"כ המ"מ שם. ואע"ג דדברי קבלה כדברי תורה דמיא, כר"ה י"ט ע"א. אפ"ה קרא הרמב"ם לכבוד וענג שבת "מדברי סופרים". משום דאזיל לטעמיה, דס"ל דכל דבר שאינו מפורש בתורה קרינן ליה דברי סופרים. וכמש"כ הכ"מ בפ"א מהל' אישות יעו"ש ובכ"ד]

ועפי"ז נראה דא"צ להחליף מנעלים אחרים לכבוד שבת, וכדמוכח מש"ס כתובות ס"ה ע"ב. והאי תנא מסייע לן לפרש להירושלמי הנ"ל בניחותא כפי' הק"ע, דלא אורחיה דבר נש שיתקן לו שני זוגות מנעלים אחד לחול ואחד לשבת, כאמור: בצלאל זאב שאפראן סימן יג. לכבוד מחו' הרה"ג וכו' מוה"ר אפרים לנדא נ"י רב בבאקארעשט

ע"ד שאלתו, בענין עיר אחת גדולה, אשר נוהגין בה לעשות נשואין בר"ח אייר. אם רשאין לנהוג זהירות שלא לסדר קידושין בר"ח אייר, מטעם שאין להעמיד יסוד כל כך על מנהגי עיר כזו. ואם איכא בזה חשש לא תתגודדו, כעין מש"כ הרמ"א או"ח סי' תצ"ג סעי' ג' תשובה

הנה צאינה וראינה כל הסוגיא דלא תתגודדו, ומקומו טהור שואף וזורח ביבמות י"ג ע"ב וי"ד ע"א. וניתי ונחזה לבאר: א) אם האי דרשה דלא תתגודדו, לא תעשו אגודות, דרשה גמורה היא. או דלמא דרבנן. ואסמכתא בעלמא היא ב) אי בדבר שיש לתלות שאינו מתכוין לאיסורא, איכא משום לא תתגודדו? ג) אי במנהגא, איכא משום לא תתגודדו? ד) אי בשתי בתי דינין בעיר אחת, ליכא למיחש למידי ואפילו איסורא דרבנן ליכא? (א) והנה מפשט הסוגיא דא"ל ר"ל לר' יוחנן איקרי כאן לא תתגודדו. משמע דלאו גמור מן התורה היא. וגם מדפריך הש"ס אח"ז: האי מבעי ליה לגופיה כו'. והדר פריך: ואימא כוליה להכי הוא דאתא (עש"ה ובפרש"י)? ומשני: ש"מ תרתי. מוכח להדיא שהיא מן התורה, ולא הוי אסמכתא. כמש"כ כה"ג רבותינו בעלי התוס'. עיין בתוס' עירובין כ"ג ע"ב ד"ה פשטוה, ותוס' סוכה ט' ע"א ד"ה מנין דמדפריך והא קרא להכי הוא דאתא, משמע דדרשה גמורה היא ולא אסמכתא ע"ש. ועיין תוס' כתובות מ"ז ע"א ד"ה דמסר, ותוס' מ"ק ח' ע"ב ד"ה בחגך ע"ש, וברא"ש חולין פרק ג"ה סי' ל"א, וכ"ה בתוס' ע"ז ס"ז ע"א ד"ה אר"י ע"ש [וצ"ע בתוס' ב"ב קמ"ז ע"א ד"ה מנין,