רב"ז אורח חיים עה

לאכול עכ"פ ח"ש. וא"כ י"ל דגם ר"י מודה דמותר ח"ש מה"ת עכ"פ לחשאב"ס. ועפי"ז שפיר כתב החינוך דחשאב"ס שרי לי' ביוה"כ לאכול פחות מכשיעור. אע"ג דקיי"ל דח"ש אסור מה"ת. מ"מ בחשאב"ס ליכא איסורא דאורייתא בח"ש

(ה) ואי"ל דאכתי קשה דהא גם ר"ל דס"ל ביומא שם דח"ש מותר מה"ת. וע"כ משום דלא ס"ל לטעמא דחזי לאיצטרופי, שהוא מטעמא דאחשבי'. ואפ"ה מודה ר"ל שאסור מדרבנן, כיומא ע"ג ע"ב, וא"כ קשה גם לדידן אפי' אם נימא דבחשאב"ס ליכא איסורא דאורייתא בח"ש, משום דלא שייך גבי' טעמא דאחשבי', אבל מ"מ איסורא דרבנן איכא, והרי מבואר ברמ"א יו"ד סי' קנ"ה סעיף ג' דאע"ג דאיה"נ מדרבנן מותר לחשאב"ס להתרפאות בהם, מ"מ לא יאכל ולא ישתה האיסור ע"ש. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא על הס' החינוך שהתיר להאכיל לחשאב"ס פחות מכשיעור? אבל מ"מ י"ל דס"ל להחינוך כהסברא שמצאתי בפמ"ג או"ח סי' שכ"ח בא"א ס"ק י"א דכל שאין איסורו מחמת עצמו, רשאי החשאב"ס גם לאכול ממנו. והפמ"ג הקשה ע"ז מסתם יינם ע"ש ובפמ"ג בא"א ס"ק ט"ו, ובא"א סק"מ (ועיין בפמ"ג או"ח סי' קנ"ח בא"א סק"ח עש"ה וצ"ע] אבל הגאון רעק"א ז"ל בתשובותיו סי' ה' (מובא בפ"ת יו"ד סי' קנ"ה סק"ז) צידד לומר דהיכא דהמאכל בעצמותו היתר, אלא דיומא קא גרים, כגון פירות מוקצה בשבת, שרי לחשאב"ס לאכול. וכ"כ בפשיטות ה"ישועות יעקב" או"ח סוס"י ש"ט ע"ש. ובמח"כ לא ראה שכבר קדמוהו רבנן בסברא זאת, וא"כ עפי"ז שפיר כתב החינוך דשרי לי' לחשאב"ס ביוה"כ גם לאכול פחות מכשיעור, כיון דהמאכל בעצמותו היתר, אלא דיומא קא גרים לי' דאיסור יוה"כ רביע עלי' בכה"ג לא אסרו לחשאב"ס גם לאכול איסור דרבנן

(ו) אבל אכתי יש להעיר דהרי הרא"ה בבדק הבית בית ג' שער ז' כתב להדיא דמוקצה אסור לחשאב"ס ע"ש הרי דלא ס"ל כסברת הג' רעק"א והישי"ע והפמ"ג בסי' שכ"ח בא"א ס"ק י"א הנז' ובמח"כ אישתמיט מינייהו דברי הרא"ה אלו (כבר הערותי בזה בתשובה לענין שתיית מאלקין הנעשין ע"י גוים). וא"כ לכאורה דברי הרא"ה הם כסותרים אהדדי למש"כ בס' החינוך הנז', שהרי גם ס' החינוך מיוחס להרא"ה ז"ל וי"ל דיהי' מזה ראיה למה שכתבו איזה מחברים דהספר החינוך אינו מהרא"ה, אלא מקדמון אחד מפורסם אשר לא חתם שמו. וא"כ פליגי בזה הרא"ה והחינוך. וכיון שהאחרונים הנ"ל לא ס"ל כהרא"ה. והס' החינוך הוא תנא דמסייע להו, י"ל דהכי נקטינן ועפי"ז יש לפקפק ג"כ על מש"כ הפמ"ג באו"ח סוס"י תרי"ח במ"ז, דמסתברא בחשאב"ס אף דברים שפטור ואסור מדרבנן אין לו ליתן לאכול ולשתות עכ"ל. ותימה למה כתב זה מסברא דנפשי', ולא הביא מהרמ"א יו"ד סי' קנ"ה סעי' ג' הנז' ולהאחרונים הנ"ל כיון דהמאכל בעצמותו היתר אלא דיומא קא גרים, י"ל דלחשאב"ס ליכא איסורא בזה. אבל י"ל דהפמ"ג אזיל בזה לשיטתו, שפקפק על סברא כזו בסי' שכ"ח בא"א ס"ק י"א הנ"ל. אבל עכ"פ הו"ל להביא מכ"ז. הרי ביארתי לך דברי הספר החינוך כי נכונים המה. וראוי הוא לסמוך עליו, אפי' שלא בשעת הדחק

(ז) וליתר שאת אמינא לך עוד סניף אחד שחזי קצת לאיצטרופי בזה דהיינו שתדור את עצמך קודם יוה"כ בנדר מכל מיני מאכל. ואי"ה כשיגיע יוה"כ, לא יוכל איסור אכילה ביוה"כ לחול על איסור נדר. דאין איסור חל על איסור. כי אנא עובדא ידענא, ששמעתי מפי מגידי אמת לאמר שהי' מעשה בווילנא בימי הגאון ר' ישראל סלאנטר ז"ל שהי' אז חולאת ר"ל ביוה"כ, והיו יראים להתענות, וצוה שינדרו א"ע בנדר כמו שכתבתי.-- הגם שיש לפקפק על היתירא דא, דהרי גם בכל מקום דאמרינן אאחע"א, אפ"ה עבר על ב' איסורים כיבמות ל"ב ע"ב, ל"ג ע"ב, דמעלה אני עליו כאלו עשה ב' ואינו חייב אלא אחת. מאי נפק"מ לקברו בין רשעים גמורים ע"ש. וכ"כ הפמ"ג יו"ד סי' ס"ב בשפ"ד סק"א ובסק"ג ע"ש. וכ"ה בפמ"ג יו"ד בפתיחה להל' בב"ח בסוד"ה עוד אדבר, דלהאי תירוצא אאחע"א למלקות ולחטאת. משא"כ לקברו בין רשעים גמורים, ודאי דעבר ב' איסורים ע"ש. וכ"ה עוד בפמ"ג או"ח בפתיחה להל' פסח ח"ב אות ט"ז באד"ה תשובה. ע"ש שתמה בזה על הש"ך יו"ד סי' רל"ח סק"ה. וכ"כ בשו"ת נו"ב מהד"ק חאו"ח סוס"י ל"ה ע"ש [וכבר הארכתי בזה בתשובה להרב מעיר מוינעשט] אבל י"ל דמ"מ הנודר א"ע כנזכר, ירויח לפטור א"ע עכ"פ מאיסור כרת וחטאת. ויש להעיר בזה מיומא ע"ג ע"ב בריש הפרק במשנה יוה"כ אסור באכילה ובשתיה. ופריך הש"ס אסור, ענוש כרת הוא. ומשני דלא נצרכה אלא לח"ש וכו' ע"ש. ולפי מה שכתבתי קשה דהו"ל לשנויי דמיירי נמי בשיעור שלם. אלא דמיירי מתני' בכה"ג היכא דהודר א"ע בנדר קודם יוה"כ מכל מיני מאכל, ושוב לא אתי יוה"כ וחייל עלי', מטעם אאחע"א, ועכ"פ איפקע מיני' איסור כרת, ולהכי שנו חכמים בלשון המשנה יוה"כ אסור וכו' וי"ל. ולא באתי אלא להעיר, ואכמ"ל *)

(ח) ובהיותי בזה הי' נ"ל לומר, דמי שהותר לו לאכול ביוה"כ מפני הסכנה. אז גם לאחר שאמרו לו הרופאים שעברה הסכנה, אפ"ה מותר לו לאכול עוד בו ביום עכ"פ פחות מכשיעור כדיני'. לפימש"כ התוס' בחולין ט"ו ע"ב ד"ה כגון שהי' לו חולה והבריא, דלא הוי מוקצה, כיון שרגילות הוא שחוזר לחוליו ע"ש. ועיין בתענית י' ע"א הרי שהי' מתענה על החולה ונתרפא וכו' הרי זה מתענה ומשלים, ובר"ן שם בשם הראב"ד הקשה מ"ש מתענית גשמים שמפסיקין אם ירדו גשמים קודם חצות? ותירץ דשאני הכא דכל שעה צריך לרחמים שלא תחזור, ע"ש בשה"ג שכתב ג"כ כן בשם הראב"ד. וע"כ משום דשכיח הוא שיחזור לחליו כהתוס' הנז'. וא"כ עפי"ז הכא נמי ביוה"כ אעפ"י שאמרו לו הרופאים. שהסכנה עברה ממנו, אפ"ה שרי לי' לאכול בו ביום עכ"פ פחות מכשיעור כדיני', מטעם שרגילות הוא שחוזר לחוליו, ולהכי דיני' כמו חשיב"ס

(ט) ואין להקשות דהא מבואר מהרשב"א בחי' לקידושין כ"א ע"ב איפכא, שכתב וז"ל, מי שאחזו בולמוס שמאכילין אותו עד שיאורו עיניו, ומשם ואילך באיסורי' קאי עכ"ל. הרי לכאורה מבואר דלאחר שהבריא הוא חוזר לאיסורו הראשון זה אינו. די"ל דשאני מי שאחזו בולמוס, שהוא חולי האוחז מחמת רעבון, וכשמראיתו חוזרת, בידוע שנתרפא. כפירש"י ביומא פ"ג ע"א. ובש"ס שם דמניין היו יודעין שהאירו עיניו, משיבחין בין טוב לרע, ובטעמא, ע"ש. וא"כ כיון שמראיתו חוזרת, ועינו מבחין בין טוב לרע, הוא בריא אולם ככל הבריאים, וכאלו לא הי' חולה כלל מימיו. ולהכי שפיר כתב הרשב"א דמשם ואילך באיסורי' קאי. משא"כ שאר חולה שיב"ס, ודאי הרגילות הוא שחוזר לחוליו כהתוס' הנ"ל הגם