רב"ז אורח חיים עד

בחשאב"ס התיר לכתחילה. משא"כ בשאין שום חשש חולי כהדין עובדא דבתרי' דהאי בר נש, דהוית מהלכת עמו "בשוקא'" כדרך כל הבריאים, לא מצא לה רחב"א שום צד היתר, להתיר לה לשתות מים. ושפיר אמר לה אביה בפני רחב"א "אורכין ציבחר" ב' פעמים. וא"כ עפי"ז שפיר הביא הירושלמי גם הדין עובדא שניה דרחב"א, להורות דדוקא לגבר חלש התירו לשתות מים, אבל לא לכל הצמא למים. ומיושב קושיית השי"ק שם שהקשה מה קמ"ל בזה ע"ש

(ב) אם אמנם שעל גוף דברי השו"ת הלק"ט יש לפקפק, במש"כ "דמים לית בהו אבידת הנפש". שהרי בפירש"י ביומא ע"ד ע"ב ד"ה ואם, כתב דעינוי שהוא אבידת הנפש, בתוך חלל הגוף מיירי. ובלשון הירושלמי רפ"ח הנ"ל נקטו: "דבר שהוא עינוי בבית נפש". והק"ע שם הגיה בירושלמי כבבבלי, וא"כ הלא גם מים הם באים לתוך חלל הגוף? ועוד יש להוכיח לכאורה איפכא מהלק"ט, מיומא ע"ז ע"א דילפו שם דרחיצה איקרי עינוי, מדכתיב מים קרים על נפש עיפה. ופריך ודלמא משתיה כו' ע"ש. הרי דגם עינוי משתיית מים איקרי עינוי. וע"כ שיש בו ג"כ אבידת הנפש, שהרי גבי עינוי כתיב והאבדתי את הנפש, כיומא ע"ד ע"ב הנז'. אבל לזה י"ל דהרי רחיצה ודאי לית בה איבוד נפש, כמש"כ הר"ן בנדרים פ' ע"ב ד"ה כי ע"ש. ואפ"ה למדו מקראי דאיקרי עינוי. וע"כ דגם המ"ד דבעינן עינוי שיש בה אבידת הנפש, היינו לחייב עלי' כרת. ועפי"ז שפיר פריך "ודלמא משתיה", כלומר דגם אם נימא דמים לית בהו אבידת הנפש, מ"מ עינוי איקרי. וגם לפי מה שכתבו חכמי הטבעיים, דמים שתי איכיות יש בה, קור ולח. והשותה מים לצמאו. אינו אלא מדיח ומקרר ומלחלח החיך והגרון ושאר כלי האכילה. וא"כ השותה מים אינו אלא כרוחץ. ואין חילוק בין רחיצה לשתיה, אלא דרחיצה היא על הגוף, ושתיה המים באים בתוך הגוף. ועפי"ז שפיר פריך "ודלמא משתיה" כלומר דגם השותה מים אינו אלא כרוחץ. וע"ז שפיר משני "מי כחיב בנפש עיפה, על נפש עיפה כתיב". וא"כ לפי המבואר דעת כמה פוסקים דרחיצה ושאר עינוים, אינם אלא מדבריהם. עיין בתוס' ישנים ר"פ יוה"כ, וברא"ש ובר"ן שם, וברמב"ם פ"א מהל' שביתת עשור, ה"ה, ובטור וב"י, ובמרה"פ על הירושלמי ר"פ יוה"כ ד"ה ולמה שהאריכו בזה, ואם נימא דגם השותה מים דמי לרחיצה, הרי מבואר ברמ"א או"ח סי' תרי"ג סעי' ע' דהחולה רוחץ כדרכו אעפ"י שאינו מסוכן

(ג) ועוד יש לפקפק על ההלק"ט, דנראה מפשט לשון הגמרא, שאמרו, דעינוי שיש בו אבידת נפש, זה אכילה ושתיה. גם על שתיית מים קאי. שהרי גם עינוי ממים, היא סכנת הנפש. והתוס' ישנים ביומא שם, נראה דגרסו: "איזה דבר שיש בו איבוד נשמה" כו' ע"ש. וא"כ הכא נמי בעינוי ממים, איכא סכנה ואיבוד נשמה. כאשר אנו רואים בחוש. יעיין ב"אור החיים" הקדוש עה"ת (סדר חיי שרה) עה"פ: "ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב" ופירש עפ"י אמז"ל שיש להקדים מזון לבהמתו וזה דוקא באכילה ואין סכנה או צער. משא"כ בשתיה דאיכא סכנה או צער, אדם קודם עש"ה. וכ"כ עוד הפעם בסדר חקת עה"פ והשקית את העדה ואת בעירם ע"ש [ועיין במג"א סי' קס"ז ס"ק י"ח, בשם הס"ח, דלשתות אדם קודם. כדאשכחן ברבקה. וע"ש ביד אפרים, שכתב, שצ"ע דטפי הו"ל לאתויי ראי' מ"והשקית את העדה ואת בעירם" ע"ש ובא"ר אות י', ובפמ"ג בא"א שם. מש"כ על פירש"י בפ' חקת ע"ש. ובמח"כ אישתמיט מינייהו ה"ספר חסידים" בעצמו בסי' תקל"א, שבאמת הביא שתי הראיות מרבקה, ומ"והשקית את העדה ואת בעירם". ובחנם כתב ה"יד אפרים" על המג"א בשם ס"ח דצ"ע דטפי הו"ל לאתויי מפ' חקת. ובמח"כ לא עיין בס"ח בעצמו] -- ומ"מ אפשר דעיקר טעם ספיקו של ההלק"ט הוא משום ד"מים לא זייני". וכ"מ להדיא בעירובין ל"א ע"א, ובברכות ל"ה ע"ב. דמים ומלח לא זייני ע"ש. וזה ששנו בלשון המשנה יומא ס"ז ע"א הרי מזון והרי מים". וכ"כ כל חכמי הטבעיים. וכ"ה בט"ז או"ח סי' ר"ה סק"ה דמים לית לי' טעמא, כי אם מה שקבל מאחרים ע"ש. ודלא כהתפארת ישראל, שהשיג על ספיקו של הלק"ט וכתב, דכל שראויין לשתייה, אף "דלא זיין טובא" חייב ע"ש. ולפי מה שכתבתי זה אינו, ד"מים לא זייני כלל וכלל", כיון דלית בהו שום טעמא, כהט"ז הנז'. ועפי"ד הט"ז אתי שפיר ג"כ מה שהקשה הפמ"ג באו"ח סי' קפ"ב על הא שכתב המחבר בסעי' ג' שם דמים פגומים, פסולים למזוג בהם כוס של ברכה. והפמ"ג בא"א סק"ח שם, הקשה נימא קמא קמא בטל וכו' ע"ש ולכאורה אין זה קושיא, דמים ביין אינו בטל ברוב. דאין טעמן שוה. ועפי"ד הט"ז הנז' דמים לית בי' טעם של עצמו רק מה שמקבל מאחרים. וא"כ שפיר הקשה הפמ"ג דנימא קמא קמא בטל, דשפיר בטל ברוב, כיון דלית בי' טעמא. אבל נזכרתי שהיא גמרא מפורשת בע"ז ע"ג ע"א דיין במים בנו"ט והגמ' שם מוקי, דמיירי דקא נפיל חמרא דהיתירא למיא דאיסורא ע"ש. הרי להדיא דגם במים איכא טעמא. וחפשתי ומצאתי להגאון מלבוב ז"ל בספרו שו"ת בית יצחק חאו"ח סי' ב' אות ד' שתמה על הט"ז בזה. וכתב די"ל עפימש"כ הט"ז ביו"ד סי' ק' דאף דבגיד ליכא טעם, בנימוח צריך ס' מדרבנן, ולהכי גם במים בעי' ס' אע"ג דלא יהב טעמא. או שנאמר דטעם קליש יש. וחידש שם דבמים לא אמרינן גבי' חוזר וניעור ע"ש באריכות. והגאון מלבוב ז"ל לא העיר כלל מקושיית הפמ"ג באו"ח הנז'. עכ"פ מבואר, דמים לית בי' טעם גמור. ולפי מה שכתבתי לא זייני כלל וכלל. וא"כ שפיר נסתפק ההלק"ט לומר דהשותה מים ביוה"כ פטור. והשתא הכא הדרא פשטותא דידי, להוכיח מהירושלמי יומא, דבחולה שאין בו סכנה התירו לכתחלה לשתות מים ביוה"כ

(ד) ולא עוד אלא אפילו לאכול מכל מיני מאכל פחות מכשיעור כדיני', מותר לך. כי לפענ"ד נ"ל להמציא בזה דבר חדש. דהנה מצאתי בספר החינוך מצוה שי"ג, שכתב וז"ל, ולפיכך מי שהוא חולה, אעפ"י שאין בו סכנה גמורה, אם יהי' חלוש הרבה, ראוי להאכילו ולהשקותו מעט מכשיעור שאמרו וכו' ע"ש. הרי מבואר דעת החינוך. לחלק בין כשיעור דאין מאכילין אלא במקום סכנה. אבל פחות מכשיעור מאכילין אעפ"י שאין סכנה. הגם שבס' מנחת חינוך אות ה' שם, כתב וז"ל, באמת לא ראיתי חילוק זה בשום מקום, דודאי אין שום איסור תורה הותר באין סכנה, אף איסור דרבנן בדרך אכילה דעת הראשונים דאסורים לחשאב"ם, ער"נ בפסחים כ"ו. ועיו"ד סי' קנ"ה מבואר ג"כ כן. וכאן לא אמרו הפוסקים ד"ז אלא באופן זה שיש סכנה, ויכול לצאת מידי סכנה בפחות משיעור מחויבים אנתנו לדקדק בזה כמבואר כו'. אבל במקום שאין סכנה כמו שאסור לאכול שיעור, כן אסור לאכול ח"ש, דח"ש אסור מה"ת, וז"פ עכ"ל ולפענ"ד נ"ל ליישב דברי הספר החינוך, כי ראוים המה למי שאמרם דהא כל עיקר טעמא דידן דס"ל כר"י דח"ש אסור מה"ת, הוא משום דחזי לאיצטרופי, כיומא ע"ד ע"א. וכבר אסברה לן הגאון ח"צ ז"ל בתשובותיו בסי' פ"ו, דהוא משום דאחשביה לאכילה, כשאכל ח"ש. וכתב דהיינו דוקא בעושה מעשה שמחשיבו לאותו ח"ש. משא"כ אם אינו עושה דבר שמראה בו שמחשיבו לא אמרינן בי' חזי לאיצטרופי ע"ש ובחוו"ד סי' ק"ד סק"א, ובהגהות א"ב שם וא"כ עפ"י טעם זה נראה דדוקא אדם בריא האוכל ח"ש, הוה כעושה מעשה שמראה בו שמחשיבו, שהרי אחשבי' באכילתו, ולהכי אסיר מה"ת. משא"כ בחשאב"ס האוכל פחות מכשיעור, משום שהוא חלש הרבה, ודאי דאינו מראה באכילתו זאת כעושה מעשה שמחשיבו, שהרי אינו אוכל ח"ש זה לתיאבון, אלא מחלתו דותקחו, וההכרח יאלצהו