רב"ז אורח חיים עג

ובט"ז סק"ד ובש"ך סק"ה, ובפמ"ג במ"ז סק"ד שכתבו דבכ"ש שאין היס"ב, אף הש"ך כט"ז ס"ל, דא"צ אלא הדחה, ואפילו באין הפ"מ עש"ה

ואני מוסיף עוד סברא להתיר, עפ"י מש"כ בספר "חמודי דניאל" הלכות תערובות [ב'] סי' א' לענין נפל איסור חם לתוך היתר חם דכ"ר. וכתב וז"ל, נראה דאינו נאסר תיכף אם סילק תומ"י אא"כ שהה קצת כמ"ש בסי' צ"ב סעי' ב' אם ניער וכיסה מיד מותר. אע"ג דנפלה הטיפה על החתיכה ע"ש. ומה לי ניער וכיסה. או שסילק את האיסור, עכ"ל. וכ"כ עוד בסי' ל"ד עש"ה. ועיין בס' ערוך השלחן ה"ת סוף סעיף ל"ג שפלפל בדברי הח"ד, וסיים דאולי י"ל דהשיעור הוא שישהה בכדי שיתנו על האור ויתחיל להרתיח ע"ש. ועיין תפארת ישראל על משניות פ"ו דתרומות מ"י אות מ"ב ויש לפלפל ואכ"מ. שוב מצאתי בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' רכ"ג לענין טפת חלב שנפל בדופני הקדרה מבפנים למעלה מן הרוטב, שאם ניער או כיסה מיד, לא נבלע בקדרה, ומשערין רק במה שנפל עש"ה. ועיין בט"ז או"ח סי' תנ"ב סק"ב לענין הגעלה, שכתב צריך לדקדק שלא למהר להוציא הכלי מן היורה עד שיהא פנאי אל הרתיחה ליכנס ולהפליט מה שבלע ע"ש. הרי מבואר דס"ל להט"ז ג"כ שאינו מפליט ומבליע כשסלקו מיד אא"כ שהה קצת. ועיין פמ"ג יו"ד סוס"י צ"ב בשפ"ד שכתב, ודע דאם נפל נר חלב על הכלי ושהה שם קצת וכו' ע"ש. הרי דס"ל ג"כ דדוקא שהה קצת, ובלא"ה אין לאסור. וצ"ע דברי הפמ"ג יו"ד סי' ס"ח במ"ז סק"ט בדין הא' שכתב לענין איסור כל שיס"ב ונפל לתוכו אף שסלקוהו מיד אסור, ואין שיעור לדבר, עכ"ל. וצע"ג מכל הנ"ל. וי"ל ואכ"מ

ואם כן עפי"ז נראה ברור בשיעור שעובר דרך הפה ונוגע בשינים, הרי הוא כלא שהה קצת, והו"ל כסלקוהו מיד, ונמצא שאין השינים בולעים כלל *) ויש לפלפל בזה הרבה. ועכ"פ חזי לאיצטרופי בכחא דהיתרא דעדיף

ושא נא עיניך וראה בספר שדה חמד באסיפת דינים מערכת חומ"צ סי' ד' אות כ"ד שכתב ע"ד שן תותבת עשוי מכסף או מעצם. ובכל ימות השנה אוכל בו, אי יש לחוש שנבלע בו ממאכלי חמץ וכו'. וכתב בשם ספר בית האוצר סי' ל"ט דסגי בשפשוף בעלמא, בלא הגעלה, כמו שעושה בשן הטבעי, עש"ב. ותל"מ: בצלאל זאב שאפראן סימן יא כבוד הרה"ח פרי קודש הלולים מוה"ר מנחם נחום שור [ז"ל'] **) מעיר שטעפאנעשט

אחרי דרך מבוא השלום. עתה באתי לייעצך, ועצת ה' היא תקום, בכח התורה, שלא תתענה ביום צום הכיפורים הקדוש והנורא, (הבע"ל). ואל יעלה על ראשך מורא, לחשוב, כי מפאת שאנו מחזיקים אותך לחולה שיב"ס ח"ו אנן שרינן לך שלא להתענות ביום צום המיוחס בשנה. חלילה לך מלחשוב כן! אדרבה אנחנו כולנו פה בצפיתנו צפינו שה' הרופא חולי עמו ישראל במהרה יחזור גם אותך לאיתנך הראשון. וירפא לכל תחלואיך, רוטפש בשרך מנוער [כנדרים מ"א ע"א ובר"ן שם ד"ה חוזר ע"ש]. אבל כיון שעכ"פ גבר חלש אתה. וכבר כתב רבינו המג"א בסי' תקע"ו סק"ב דמנוסה הוא, כשאינו אוכל ושותה קולט ח"ו שינוי האויר ע"ש. וא"כ אתה שעיקר רפואתך לשאוף אויר צח. לכן אנא אפתח לך פתחי דהיתירא, שהתירו חז"ל בכיו"ב. ומצוה לשמוע דברי חכמים [כחולין ק"ו ע' א ובכ"ד] ולשון חכמים מרפא [ככתובות ק"ג ע"א]

(א) והנה לא מיבעיא מים, ודאי מותר לך לשתות אפי' כשיעור. ומנא אמינא לך] דהא עיקר עינוי ביוה"כ הוא רק בעינוי שהיא אבידת הנפש. כיומא ע"ד ע"ב, וכ"ה בירושלמי פ"ח דיומא ה"א. וכבר עלה ונסתפק בתשו' הלכות קטנות (מובא בתפארת ישראל על משניות יומא פ"ח מ"ג אות י"ז) בשותה מים ביוה"כ, אי חייב, מדלא זייני, ולית בהו אבידת הנפש ע"ש. ולפענ"ד נראה לפשוט ספיקא דא, מהתלמודא דמערבא, בירושלמי יומא פ"ו ה"ד, על המשנה שם, דעל כל סוכה וסוכה אומרים לו, הרי מזון, והרי מים: למה שאין יצה"ר תאב אלא דבר שהוא אסור לו, כהדא, ר"מ סלק למבקרא לר"ח, דהוה תשיש (ופי' בק"ע, שהיה חלש. והפ"מ פי', שהיה תש כחו] א"ל צחינא. א"ל שתה שבקיה, ונחת לי'. בתר שעה סלק לגבי' א"ל מה עבדת ההיא לחיותך. א"ל כד שרית לי אזלת לה. והנה פשט לשון הירושלמי לפי' המפרשים הנז', מבואר שלא הי' ר"ח כלל חולה שיב"ס, אלא שהיה תשוש. וא"כ לכאורה קשה אמאי א"ל ר"מ תכף "שתה" ולא אמדוהו כלל אם יגיע לחשש סכנה אם לא ישתה, ועכ"פ הו"ל לר"מ לפרש לו שישתה דוקא פחות מכשיעור אלא ודאי. משום דס"ל לר"מ כיון דמים לא זייני, ולית בהו אבידת הנפש. וגם בריא השותה מים לצמאו פטור. ולהכי גבר חלש או תש כח אעפ"י שאין בו סכנה, מותר לכתחלה ועפי"ז יונח לנו גם העובדא דאיתא בירושלמי שם תכף אח"ז. דרחב"א הוה משתעי הדין עובדא חד בר נש הוה מהלך בשוקא, וברתיה עמיה. אמרה לי' ברתיה, אבא צחייא אנא. אמר לה אורכין ציבחר [המתן מעט] א"ל. אבא צחייא אנא. א"ל אורכין ציבחר, ומתת. ע"ש בפ"מ דאלו הי' אומר לה שתה, אפשר ששוב לא היתה תאבה לשתות. ולכאורה יש להבין דהא כפי הנראה מפשט לשון הירושלמי גם רחב"א הי' אז בשוקא, ובאזניו שמע שאמרה לי' ברתיה: "אבא צחייא אנא" שתי פעמים, ומדוע לא התיר לה לשתות, כמו שהתיר ר"מ לר"ח כנז'? אלא ודאי דשאני האי עובדא דר"מ ור"ח, דמשום שהי' ר"ח תשוש, אעפ"י שלא הי' בו סכנה, מ"מ התיר לו לשתות מים עכ"פ, כיון דגם בריא השותה מים לצמאו פטור. ולהכי