רב"ז אורח חיים ע

פשיטא שהרי אם א"צ להשמיע לאזנו, אפי' בהרהור הלב בעלמא שרי, ובהרהור הלב לא שייך לשון עכ"ל. אלא ודאי מוכח דס"ל להתוס' דאין יוצאים יד"ח קה"י בהרהור הלב בלבד

וכן מפורש יוצא לשון הרמב"ם ז"ל בספר המצות מ"ע קנ"ה, וז"ל: שצונו לקדש את השבת, ולאמר דברים בכניסתו וכו', והוא אמרו ית': "זכור את יום השבת לקדשו", כלומר זכרהו וקדשהו בברכה וכו' ע"ש. הרי מבואר דס"ל דלשון "זכור" האמור לענין שבת, היינו בפה דוקא. ועפי"ז יתכן לפרש גם לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' חמץ ומצה ה"א שכתב: מ"ע של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל ט"ו בניסן שנאמר "זכור את היום הזה אשר יצאת ממצרים", כמו שנאמר "זכור את יום השבת" עכ"ל. וב"מגיד משנה" שם כתב, דזה מבואר במכילתא ובפסחים קט"ז ע"ב. וכל האחרונים ז"ל תמהו דבמכילתא שלפנינו לא נזכרה כלל מהגז"ש ד"זכור" "זכור" משבת. וגם בפסחים קט"ז ע"ב אין זכר מזה, רק בפסחים קי"ז ע"ב שם איתא דצריך להזכיר יצ"מ בקה"י מהגז"ש ד"למען תזכור" וגו', וכתיב "זכור את יום השבת" ע"ש בהגהות "יד איתן", ובהגהות "בני בנימין" על הרמב"ם (שנדפסו בווילנא) שהעירו בזה עש"ב. ובמחכ"ת אישתמיט מינייהו מש"כ הרמב"ם ז"ל בספר המצות מצוה קנ"ז בשם המכילתא (שהיה לפניו) וז"ל: ולשון מכילתא מכלל שנאמר: כי ישאלך בנך, יכול אם ישאלך בנך אתה מגיד לו, ת"ל: והגדת לבנך, אע"פ שאינו שואלך. אין לי אלא בזמן שיש לו בן, בינו לבין עצמו, בינו לבין אחרים מנין. ת"ל: ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה, ר"ל שהוא צוה לזכרו, כמו שנאמר: זכור את יום השבת, עכ"ל. ועפ"י האמור יתפרש שפיר לשון הרמב"ם ז"ל, משום דקשיא ליה, דמנין לנו להוכיח מלשון "זכור את היום הזה" וגו' דהיינו זכירה בפה דוקא, דאי משום לשון "והגדת לבנך", דסתם הגדה היינו בפה. אכתי קשיא אין לי אלא בזמן שיש לו בן, בינו לבין עצמו בינו לבין אחרים מנין לנו, שצריך להגיד בפה דוקא, אפשר דדי בהרהור הלב בלבד? לכך כתב: "כמו שנאמר: זכור את יום השבת" [כלומר דהיינו גז"ש המוזכרת בשבת פ"ו ע"ב ואין גז"ש למחצה, כזבחים מ"ח ע"א ומנחות ד' ובכ"ד] וב זכור את יום השבת' היינו בפה דוקא, דהרי שמירת הלב כבר אמורה בלשון "שמור את יום השבת" כהתו"כ הנ"ל. או כהמכילתא הנ"ל מדכתיב "לקדשו" כמש"כ בספר המצות ובתפא"י הנ"ל

השתא הכי נראה דגם בענין הזכרת יצ"מ בכל יום שפסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' ק"ש ה"ג וז"ל: ומצוה להזכיר יצ"מ ביום ובלילה שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך עכ"ל, היינו נמי בפה דוקא, ולא סגי בהרהור הלב בלבד, דילפינן לד"ז מהגז"ש המוזכרת בפסחים קי"ז ע"ב דאראב"י דצריך להזכיר יצ"מ בקידוש היום מהגז"ש, דביצ"מ כתיב: למען תזכור את יום צאתך מאר"מ, וגבי שבת כתיב: "זכור את יום השבת לקדשו" כנ"ל *) וכיון דאין גז"ש למחצה כנ"ל, ממילא מוכח דענין יצ"מ שבכל יום, ילפינן נמי מהגז"ש ד"זכור את יום השבת" דהיינו בפה דוקא

-- ועפי"ז אתי שפיר לשון המשנה בברכות י"ב ע"ב "מזכירין יציאת מצרים בלילות". ויש לדקדק למה לא קאמר התנא דמתני' לשון "זוכרין". וכבר דקדק כן התוסיו"ט ז"ל, ומה שתירץ בזה תמוה, כמבוא למעיין ועפ"י מה שכתבתי אתי שפיר, דלשון "זוכרין" הוה משמע בלב, כמגילה י"ח ע"א. לכך נקט לשון "מזכירין", וכ"כ התפא"י במשניות שם דמזכירין בהפעיל, היינו שע"י דיבורו מזכיר להשומעים לזכור יצ"מ. -- ומצאתי בספר החינוך המיוחס להרא"ה ז"ל במצוה ש"ל שכתב וז"ל, מצאנו בתורה בלשון זכירה, דכתיב בענין עמלק זכירה: וע"ד מרים זכירה, וכתיב ג"כ זכירה בענין יציאת מצרים, ועל זכירת מצרים באתנו הקבלה לעשותה בפה, וכמשאז"ל ברכות כ"א ע"א) אמת ויציב דאורייתא "ושאר הזכירות", די לנו בהם בזכירת הלב לבדו עכ"ל וענין זכירת שבת בקה"י לא הזכיר כלל אם די בהזכרת הלב ואפשר דס"ל להחינוך דגם זכירת שבת נכלל במש"כ. "ושאר הזכירות" די לנו בזכירות הלב.-- אולם נוראות נפלאתי שבמחכת"ה לא זכר שר התורה בעל החינוך ז"ל כל דברי התו"כ הנ"ל המבואר דגלי לן רחמנא גבי זכירת שבת, וזכירת מרים, וזכירת עמלק, דבכאו"א איכא קרא יתירא, ללמוד על "זכור" הנאמר אצלו, שהוא בפה דוקא ולענין זכירת מעשה עמלק, הוא ג"כ נגד הספרי סו"פ תצא, וגמ' מגילה י"ח ע"א הנ"ל ותרי תמיהי מידכר דכירי, שבמח"כ דבריו ז"ל סיתראי נינהו, שהרי במצוה תר"ג הביא בעצמו את הברייתא דספרי סו"פ תצא הנ"ל ד"זכור את אשר עשה לך עמלק הוא שתהא שונה בפיך? -- ועפ"י הדברים האלה יש לתמוה על מש"כ בשו"ת בשמים ראש סי' רע"ג דיצ"מ כל הימים מה"ת סגי בלב ע"ש. וכ"כ הפמ"ג באו"ח בפתיחה כוללת הל' ק"ש ע"ש. ותימה, דמה יענו לכל הוכחות הנ"ל, דאיפכא שמעינן מינייהו כאמור. גם הלום ראיתי בשו"ת שאגת אריה סי' י"ג שהאריך ג"כ להוכיח דאין יוצאים יד"ח יצ"מ ע"י הרהור עש"ה. ובמחכת"ה אישתמיטתיה דברי הספר החינוך הנ"ל וגם שארי הוכחות שהוכחתי בד"ז, ויש לפלפל הרבה בדבריו ואכמ"ל וגם בסוף דברי תשו' שאג"א שם הביא מהרמב"ן פ' תצא, שהביא לשון הספרי דגלי לן רחמנא שלשה כתובים גבי שבת, ומרים, ועמלק, דלשון "זכור" הנאמר גבייהו, היינו בפה דוקא. וכתב ע"ז: דכיון דסתם ספרי ר"ש, לא קיי"ל הכי ע"ש. ובמחכת"ה היא כשגגה שיוצא מלפני השליט הגאון הנשגב בעל "שאגת אריה" ז"ל, דברייתא זו הוא סתם ספרא (התו"כ הנ"ל). וסתם ספרא ר"י, כסנהדרין