רב"ז אורח חיים סט

וחולין מ"ט ע"ב ומנחות פ"ו ע"ב ברש"י כת"י, הביא מקרא דנגעים כנ"ל? ויש לפלפל בזה עפי"ד הנוב"י בתשו' הנ"ל סי' ק"ס ע"ש, והבן. וצ"ע

(ה) ומה שכתב כת"ה וז"ל: ויש להעיר מהא דחולין מ"ט ע"א דאמרינן: רב ואיסורא דאורייתא ואת אמרת: התורה חסה על ממונם של ישראל ומשמע, אבל באיסורא דרבנן אמרינן שפיר התורה חסה על ממונם של ישראל עכ"ל. יעיין בהקדמה לספר "זוהר הרקיע" על תרי"ג מצות להגאון רשב"ץ ז"ל, שביאר דדוקא בענין ספק דרבנן, אמרינן: דהתורה חסה, דאין לאבד ממון של ישראל משום ספיקא דרבנן, אבל באיסור וודאי, אעפ"י שהוא דרבנן, אין לחוש להפסד ממון. וע"כ הטעם: משום דהפקר ב"ד הפקר, ועיין בש"ך יו"ד סי' קי"ט ס"ק כ"ז, שכתב דבאיסור דרבנן. לא גזרו חז"ל איסור, כדי להוציא ממון, דלענין ממון אוקמוה אדין תורה, ע"ש בהגהות יד שאול, ובשו"ת שו"מ מהד"ק ח"ב סי' ק"ז, שכתב: דמהא דחולין מ"ט ע"א הנ"ל שאמרו: איסורא דאורייתא ואת אמרת התורה חסה על ממונם של ישראל, משמע קצת כהש"ך, דבמקום ממון לא גזרו רבנן והתורה חסה וכו'. מיהו שאני התם. דהוה רק ספק, אבל בודאי איסור, אין לחוש להפסד ממון. והביא ג"כ מס' "זוהר הרקיע" שכתב כן, ושמח שכוון לדעתו ע"ש. גם הלום ראיתי בהגהות מהר"ץ חיות ז"ל בר"ה כ"ז ע"א שכתב לחלק דבמ"ע, שפיר אמרינן: התורה חסה על ממונם של ישראל, משום דבמ"ע אין חייב לבזבז כל ממונו. משא"כ במצות ל"ת דקיי"ל דחייב אדם לבזבז כל ממונו ע"ז שלא יעבור כרמ"א באו"ח סי' תרנ"ו ועו"ד בכ"ד, ודאי לא שייך לומר התורה חסה על ממונם של ישראל, דהרי חייב לבזבז כל ממונו וא"כ לפי מש"כ בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' קמ"ה, ובשו"ת ב"ח סי' קכ"ט, ובשו"ת חו"י סי' קפ"ג דפשיטא להו דאפי' בל"ת דרבנן צריך לבזבז כל ממונו יע"ש. ועפי"ז פשיטא, דבאיסור דרבנן, לא שייך לומר התורה חסה על ממונם של ישראל ויש לפלפל בזה הרבה

ואכמ"ל

(ו) ומה שכתב כת"ה לצרף דברי הרמ"א ז"ל בסוס"י רמ"ח דאפי' יש לו מזונות והולך לסחורה להרווחה, חשיב דבר מצוה. הנה זאת לא חזי לאיצטרופא, דדוקא לענין הפלגת הספינות, והליכות שיירא במדבר, חשב הרמ"א זאת שהולך לסחורה, לדבר מצוה. אבל לא לענינים אחרים, וכמש"כ המג"א שם ס"ק י"ז ולענין ללכת עמהם חוץ לתחום, דדוקא כשהלך לשם מצוה, ולא לסחורה, ע"ש במחצהש"ק, ובפמ"ג בא"א שם, שכ': דלענין שיהי' כל העיר נחשב כד"א, בעינן מצוה ממש ע"ש, ועיין בב"י סוס"י רמ"ח שכתב וז"ל: ואם הולכים בסחורה חשיבי עוסקין במצוה, א"כ פטרת את כל העולם ממצות וכו' ע"ש. ועוד הרבה יש לפלפל בד"ז, ופשיטא דאין לצרף זאת, להתיר שבות דאמירה לנכרי בפרהסיא

ועיין פמ"ג או"ח סי' רמ"ד בא"א סק"ח שאינו רוצה להתיר לפתוח בשבת מקולין של ישראל, והעכו"ם ימכרו שם בשר טריפה לעכו"ם, משום דחילול השם יש בדבר, שהעכו"ם ביום חגים, חניות שלהם סגור ומסוגר, ובשבת ויו"ט יהי' חנות של ישראל פתוח ע"ש. והכא נמי בנידון דידן איכא חילול השם, שהעכו"ם ביום חגים כל "הבענק" שלהם סגור ומסוגר, ובשבת ויו"ט יהי' "באנק" של ישראל פתוח. על כן מאתי לא תצא הוראה זאת להתיר, כי אם ע"י שותפות ממש, וגם בקבלנות ובתנאי שיתפרסם השותפות (על כמה שיתפשר) לכל באי שערי עירם, דאז לא יהי' נקראת הבאנק על שם ישראל לבד, ויתנה עם הא"י השותף כל התנאים בתחלה קודם השותפות, כמבואר בש"ע או"ח סי' רמ"ה סעי' א' וסעי' ב', וסעי' ג', ונו"כ. וכיון שהכל יודעים שיש להא"י חלק ב"הבאנק", שוב ליכא מראית עין, כמש"כ הר"ן ז"ל סופ"ק דע"ז. ועיין מג"א סי' רמ"ה סק"א, ה', ח', ועיין היטב בשו"ת חת"ס חאו"ח סי' נ"ח יע"ש והבן: ועוד יש לפלפל בזה הרבה, ולא עט האסף פה: בצלאל זאב שאפראן סימן ו. לכבוד בני הרה"ג וכו' מוה"ר חנוך העניך שליט"א רב בבאקארעשט

ע"ד אשר יצאת לדון בדבר חדש שיוצאים ידי חובת קידוש היום בשבת בהרהור הלב בלבד, בלי אמירה בפה. והבאת ראיה לד"ז ממגילה י"ח ע"א דתניא "זכור" יכול בלב, כשהוא אומר "לא תשכח" הרי שכחת הלב אמור, הא מה אני מקיים זכור בפה. ואם כן, בקה"י דעיקר החיוב הוא מדכתיב "זכור את יום השבת" כברכות כ' ע"ב. "וזכור" לחוד, היינו בלב כאמור. עכתו"ד: תשובה

הנה זכית לכוון בחידושך לדברי הפמ"ג באו"ח סי' רע"א בא"א סק"ב שכתב כן ברמז. וכ"כ בס' "כרם שלמה". אולם מצאתי ב"תפארת ישראל" על משניות במס' תענית פ"א מ"א אות א' דלא ס"ל הכי, דהרי דקדק שם על לשון המשנה דתנן "מאימתי מזכירין" ולא קאמר "זוכרין"? וכתב וז"ל: או נ"ל דזוכרין הוה משמע בלב כמגילה י"ח ע"א. ואילה"ק מפסחים ק"ו ע"א דאמרינן: זכרהו על היין? נ"ל דהתם שאני, מדכתיב "לקדשו", היינו בקידוש באמירה, וכן אמרי' במכילתא לקדשו בברכה, עכ"ל. הרי דס"ל להתפא"י דאין יוצאים יד"ח קה"י בהרהור הלב בלבד.-- אמנם תמהני על הני תלתא גאוני, דיתבי בחד קינא, דבמחכת"ה אישתמיט מינייהו ברייתא מפורשת בתו"כ (ר"פ בחוקותי) וז"ל: "זכור את יום השבת לקדשו", יכול בלבך, כשהוא אומר "שמור" הרי שמירת הלב אמורה, הא מה אני מקיים "זכור", שתהא שונה בפיך. וכה"א: "זכור ואל תשכח את אשר הקצפת" וכו' שתהא שונה בפיך. וכה"א: "זכור את אשר עשה לך עמלק" יכול בלבך, כשהוא אומר "לא תשכח" הרי שכחת הלב אמור, הא מה אני מקיים "זכור" שתהא שונה בפיך', ובגמ' מגילה י"ח ע"א הביאו רק מקצת מהברייתא דתו"כ הנ"ל לענין זכירת מעשה עמלק כנ"ל. ומצאתי להרמב"ן ז"ל בפירושו עה"ת פ' תצא שהביא כל לשון התו"כ הנ"ל ע"ש, אבל ט"ס יש בדברי הרמב"ן שם, במש"כ: "ולשון הספרי". וצ"ל: "ולשון הספרא". וכוונתו להתו"כ הנ"ל, דהרי בספרי סו"פ תצא, לא נאמר שם, רק: ד"זכור את אשר עשה לך עמלק" בעינן שתהא בפה, כמו בגמ' מגילה י"ח הנ"ל. וכן ב"ספר המצות" של הרמב"ן ז"ל [שחשב, ששכח אותן הרמב"ם ז"ל] במ"ע ז', הביא להספרא הנ"ל למ"ע ד"זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים" יע"ש. עכ"פ מפורש יוצא מהתו"כ ומהרמב"ן ז"ל דזכירת שבת לענין קה"י, עיקר החיוב הוא בפה, ולא בהרהור הלב בלבד, כדבר האמור

-- וכן יש להוכיח מהתוס' סוטה ל"ב ע"א ד"ה ק"ש, שהקשו על המשנה שם דתנן אלו נאמרין בכל לשון, אמאי שייר קידוש של שבת שהוא דאורייתא וכו' ע"ש. ואי ס"ד דיוצאים יד"ח קה"י בהרהור בלבד לא קשה מידי קושיית התוס', די"ל דמש"ה לא תנו במתני' קידוש של שבת, מאחר דגם בהרהור הלב בלבד יוצאים יד"ח, ובהרהור הלב לא שייך לשון. כמש"כ הרשב"א ז"ל בחי' לברכות ט"ו ע"א ד"ה לר' יוסי, שכתב וז"ל: ל"ל דאיצטריך רחמנא למשרי כל לשון שהוא שומע,