רב"ז אורח חיים סח

ליגע וליטפל בהן ע"ש. וא"כ בנ"ד דעדיין לא אתי לידם של השותפים הנ"ל, כל אלו העסקים הנ"ל, העתידים לבא בשבת ויו"ט רק להרווחה, פשיטא דלא נוכל לחשוב כ"ז לפסידא, מטעם ששקעו בתחלה ממון הרבה בענין זה כדבר האמור שוב ראיתי בתשו' ב"א החדשות דף ו' מש"כ בענין שבות דשבות במקום פסידא, ובדין מניעת הריוח, ועיין שם דבפרהסיא בכל גווני אסור ע"ש. ולא העיר בההערות שהערותי בעזה"י ועפ"י האמור יש להעיר גם על דברי מרן הנו"ב ז"ל מהד"ת חאו"ח סי' כ"ט עש"ה ותבין

שוב נזכרתי משו"ת מהרש"ל ז"ל סי' ק', מובא בקצרה במג"א סי' רמ"ד ס"ק י"ז, ובפמ"ג בא"א ס"ק י"ח יע"ש שכ' לחלק בין קבלת המכס, ובין בישול המלח, די"ל שאסור, דמי יימר שחשיב פסידא גמורה, הלא אינו אלא מניעת הריוח שאינו עושה היום [עיין במג"א סי' רמ"ד ס"ק י"ח שכ': דמ"מ באותו יום יש פסידא דחשבינן לכל יום בפ"ע, ע"ש בלב"ש ובמחצהש"ק] וכו'. עוד כתב לחלק, דבקבלת המכס והכלים של בישול המלח, אין נקראת על שמו. משא"כ בנקראות על שמו יע"ש. לפי"ז בנידון דידן, הבאנק נקראת על שם היהודי, ואסור, כנזכר

(ג) ומה שהעיר כת"ה ממה שפסק הרמ"א ז"ל באו"ח סי' ש"ו סעי' י"א בשם האו"ז ז"ל דכתב גלחות אינו אלא דרבנן. וגם העיר בדברי הנו"ב, שדבריו סותרים זא"ז. דבמהד"ת סי' כ"ט הנ"ל כתב, דכדאי הרמ"א הנ"ל לסמוך עליו. ובסי' ל"ג כתב, דאין לסמוך עליו כלל. הנה במחכת"ה לא עיין אז בגוף דברי הנו"ב שבסי' ל"ג, שאחר שכתב שהאו"ז הוא יחיד בדיעה זו, כתב וז"ל: ואפי' אם נימא כדאי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק יע"ש. ועיין בהגהות מהר"ץ חיות ז"ל על מס' גיטין ח' ע"ב שקדמו להעיר שהנוב"י סותר עצמו מסי' כ"ט, לסי' ל"ג יע"ש. ונראה דכוונתו בזה, שהנו"ב בסי' ל"ג תמה מאד על האו"ז. ובסי' כ"ט לא העיר כלל ע"ז מדנפשי', רק הביא דברי המג"א ז"ל ע"ש

ובעיקר תמיהת הנוב"י על האו"ז מהמשנה מפורשת בשבת ק"ג ע"א דהכותב שתי אותיות וכו' "בכל לשון" חייב, וע"ז כתב בזה"ל: ונראה דס"ל להאו"ז דבכל לשון, היינו לשון לע"ז, אבל הכתב צריך להיות אשורית וכו' עכ"ל. ותימה שלא הביא לפירש"י ז"ל בשבת ק"ג שכתב וז"ל: "בכל לשון" של כל כתבים, וגופן של כל אומה ואומה עכ"ל. וכן פי' הר"ן על הרי"ף ז"ל כל כתב של שבעים לשון וכן פי' הרמב"ם בפיהמ"ש שם, וכן פי' בחי' המאירי ז"ל. ומש"ה שפיר פסק הרמב"ם ז"ל בפי"א ה"י דהכותב בכל כתב ובכל לשון חייב, וכמש"כ המג"א בשמו בסי' ש"מ סק"י. ומצאתי בפמ"ג או"ח סי' ש"מ בא"א סק"י שרמז לרש"י ורמב"ם ז"ל שפי' "בכל לשון" בגופן, וכתב ג"כ דיש לפרש הלשון, אבל כתב בעינן אשורית עכ"ל. ויש להעיר מלשון הירושלמי פי"ב ה"ג, דשם איתא בזה"ל: מהו "בכל לשון", אפי' אל"ף אלפ"א, ע"ש בק"ע שפי' שאלפא לשון יון, כמו אלף בלה"ק עכ"ל. וכ"ה במשנה ב' פ"ג דשקלים דאלפ"א בית"א, לשון יון ע"ש. וכפ"י בפי' הפ"מ ע"ש, והאיר ה' את עיני ומצאתי אור חדש בספר "אור זרוע הגדול" הל' שבת סי' ע"ו שהביא לפירש"י הנ"ל ד "בכל לשון" היינו כל כתב וגופו של כל אומה. ואח"כ הביא להר' יואל בר יצחק הלוי מבון, שפי': שכתב כומרים או שאר כתבים, לבד מאשורית ויונית, אם כתבו ישראל בשבת פטור מה"ת, דאינה כתיבה ואינה חשובה מלאכה. דגרסינן בירושלמי פי"ב דשבת ה"ג: מהו בכל לשון, אלף אלפ"א, בית בית"א, והוא לשון יונית ומשמע או בגופן שלנו, או בגופו יונית. והיינו דאמר בגיטין ח' ע"ב כותבין עליו אונו אפי' בשבת, דאומר לעכו"ם, ועושה בגופו שלהם, שאין בו אלא שבות דרבנן דגזרו על גופי' שלהם, אטו גופי' דידן, שאסור. אבל בגופו שלנו, זה שבות, שיש בו מעשה דאורייתא עכ"ל [ולא ס"ל כהוכחת הנוב"י בסי' ל"ג מגיטין ח' ע"ב ע"ש והבן] וכן כתב עוד האו"ז ז"ל בהל' שבת בסי' פ"ד אות כ"ה, דדוקא בכתיבת הגלחים, שאינה לא דידן ולא יונית, דלא אסירא כ"א מדרבנן, ולהכי שרי למימר לעכו"ם לכתוב אונו בשבת, משום ישוב א"י אבל כתב דידן, או כתב יונית, דאסורה מדאורייתא, אסור למימר לעכו"ם לכתוב אונו בשבת ע"ש. וכ"כ בהגהות מיימוני פ"א מהל' תפילין אות ע', בשם רבינו יואל הלוי ז"ל דכתב עכו"ם אינו אסור אלא משום שבות ע"ש. ואזל לשיטתו באו"ז הנ"ל. ועפי"ז י"ל על הפי' "פני משה" שכתב שם עפ"י פירושו, דאם כתב שתי אותיות מלשון יונית, או משאר לשון לע"ז, חייב. ועפי"ד האו"ז הנ"ל זה אינו, דדוקא בכתב דידן, או כתב יונית, חייב אבל בשאר לשונות של לע"ז, בגופן שלהם, פטור ועפי"ז יש לתמוה על מש"כ בגליון הש"ס שבירושלמי שבת פי"ב ה"ג להשיג על פי' הק"ע הנ"ל בפירושו: אל"ף אלפא, דהיינו אלפ"א לשון יון, וכתב דפירושו דחוק. ופי' דאל"ף אלפ"א, היינו שני אלפין וכו' ע"ש. ובמחכת"ה אישתמיטתי' דברי הספר "אור זרוע" הנ"ל (שכבר נתגלה בימיו). ופי' הק"ע והפ"מ אמת ויציב כאמור. ועפי"ז אתי שפיר הכל, ונכונים הם גם דברי האגודה בפרק הדר, שהביא בס' אליה רבה סי' ש"ו ס"ק כ"ד, דס"ל דכתב שלהם אינו אלא מדרבנן. משום דס"ל כהר' יואל הלוי ז"ל שבאו"ז הנ"ל, ויש להם הוכחה מהירושלמי הנ"ל

ומה שכתב כת"ר מהס' שדי חמד, ועיינתי שם במערכת כ', כלל קי"א, שסיים שם שדעת רוב הפוסקים ז"ל נראה דס"ל דגם כתב שלהם הוא מה"ת יע"ש. ובמחכת"ה אישתמיטתי' דברי הספר "אור זרוע"' בשם הר' יואל הלוי ז"ל הנ"ל. וכל גדולי האחרונים ז"ל שהביא שם, לא ראו לדברי האו"ז, שעדיין לא נתגלה בימיהם, ברוך יוצר המאורות. אולם לדידן אין נפ"מ לנו מכ"ז לנידון שאלתינו. דהרי כבר הוכחתי לדעת דאפי' שבות דשבות במקום פסידא, אין להתיר בפרהסיא ותל"מ

(ד) ומה שכתב כת"ה דיש להעיר מהא דתנן בנגעים פי"ב מ"ה, על מה חסה התורה על כלי חרסו ופכו וכו' -- ועיין בפירש"י ז"ל בחולין מ"ט ע"ב ד"ה התורה חסה, שהביא דרשה זו בשם התו"כ. ותימה שלא הביא מהמשנה מפורשת הנ"ל. ומצאתי בהגהות הגאון מוה"ר ברוך פרענקל ז"ל שהעיר בזה על פירש"י ז"ל, וכן בתשו' נוב"י ז"ל מהד"ת חיו"ד סי' ק"ס הביא שהגרי"ב ז"ל העיר בזה, יע"ש מש"כ לתרץ גם הגמ' במנחות ע"ו ע"ב שלא הביאו מהמשנה. ואני מצאתי להעיר עוד ממנחות פ"ו ע"ב בפירש"י כת"י (שנדפס בש"ס ווילנא) שהביא שם ג"כ רק מהתו"כ. גם לא הביא ממ"ש במנחות ע"ו ע"ב מהא דכתיב: "והשקית את העדה ואת בעירם" ע"ש, וצ"ע. ועיין בפירש"י ר"ה כ"ז ע"א ד"ה התורה חסה, שהביא מהפסוק "וצוה הכהן ופנו" וגו'. ובס' ט"א ז"ל תמה שלא הביא ממנחות ע"ו הנ"ל, ע"ש מש"כ בזה. ועיין בהגהות מצפה איתן בר"ה שם מש"כ בחד תירוצא, דאין ראי' מ"והשקית את העדה ואת בעירם", משום דההולך בדרך אי לית לי' בהמה מסתגף, כדאיתא במכילתא פ' בשלח ע"ש ויש להעיר עוד יותר מהמג"א סי' רמ"ח ס"ק ט"ז שכתב בשם הסמ"ג ז"ל דאם מתיירא אדם שיגזלו לסטים בהמתו, ולא יוכל ללכת ברגליו, מקרי פקוח נפש. ועפי"ז אין ראי' מד"ז דהקב"ה חס על בהמתן של ישראל, דשאני התם, דהוי פקוח נפש כאמור. ולפי"ז יש להעיר על הנוב"י במהד"ת חיו"ד סי' ק"ס שכתב דהראי' זו מ"והשקית" וגו', אלים טפי, משום דמים שיצאו מן הסלע, הי' דבר יוצא מן הטבע, ודי שעשה נס לצורך העדה, שהוא להציל נפשות ישראל שלא ימותו בצמא, והקב"ה הרבה לעשות עוד נס שיצא גם לצורך בעירם, בזה נראה איך חס על ממון של ישראל וכו' ע"ש. ולפי מה שכתבתי, אין ראי' משם, לדעלמא, דהתורה חסה על ממונם של ישראל, דשאני התם, דהצלת בעירם, הי' משום פקוח נפש, כאמור. וי"ל מפירש"י בחומש סדר חקת כ' -- ח', עה"פ: "והשקית" וגו' כתב: "מכאן שחס הקב"ה על ממונם של ישראל" עכ"ל. וקשה הא רש"י ז"ל גופי' בר"ה כ"ז ע"א ויומא ל"ט ע"א