רב"ז אורח חיים סז

שינויא. וכ"מ בסי"ט וכ"מ בפסקי רקנט"י סי' נ"ח, עכ"ל וכן בפמ"ג בסי' ש"ז שם בא"א סק"ז רמז להא"ר הנ"ל וכתב עוד וז"ל: ובסעי' י"ט, רמז מותר. ודוקא הפסד הבא פתאום, עיין לבוש, ועיין ב"י שכ"כ בשם הרא"ש דהוה בהול על ממונו, אבל לא בהפסד שאין בא פתאום, ומכש"כ אם הי' יודע לפני שבת, עכ"ל. וכ"כ עוד הפמ"ג באו"ח סי' ש"ז בא"א ס"ק כ"ז. וז"ל: עמ"א בשם לבוש דהמיקל כסברא ראשונה לא הפסיד וכו' ולומר לעכו"ם שיבא, בלי דיבור, רק שיבין מעצמו, דוקא בהפסד הבא פתאום דומיא דדליקה עכ"ל. ועפי"ז י"ל על הפמ"ג סי' רמ"ד בא"א ס"ק י"ז שכתב וז"ל: בש"ז אות כ"ז במג"א המיקל לא הפסיד בשבות דשבות במקום פסידא. א"כ בלא"ה מותר באין כותבין. ומ"מ י"ל דוקא הפסד מרובה עכ"ל. ובמחכת"ה דברי הפמ"ג ז"ל סיתראי נינהו, דהרי בסי' ש"ז ס"ק כ"ז הנ"ל כתב להדיא: דהא דהמיקל לא הפסיד, היינו דוקא בהפסד הבא פתאום. וגם לא העיר בסי' רמ"ד מהמג"א סי' ש"ז סק"ז ומש"כ ע"ז בא"א שם כנ"ל. וא"כ עפי"ז בנ"ד שאינו הפסד הבא פתאום, והאנשים בעלי הבאנק הנ"ל יודעים הכל לפני שבת, פשיטא דאסור, אעפ"י שהוא שבות דשבת

(ב) ומה שעלה על דעת כת"ה לדמות נידון שאלתינו לדין מכס שבסי' רמ"ד סעי' ו'. -- לפענ"ד זה אינו. דשאני דין מכס דשרינן, משום דהוי כמציל מידם, וכמש"כ המרדכי ז"ל בפ"א דשבת סי' רמ"ז. והמג"א ז"ל בסי' רמ"ד ס"ק י"ז מבאר דבריו, וכתב וז"ל: ומ"מ נראה דשרי, משום פסידא. ואע"ג די"א דאסור שבות דשבות "במקום פסידא" (וה"נתיב חיים" שם בגליון הגיה דצ"ל "במקום מצוה") מ"מ הכא שרי, דהוי כמציל מידם, כמש"כ המרדכי. כלומר: שלא ישתקע הממון ביד עכו"ם, כדאמרי' בע"ז י"ג. עכ"ל. ע"ש במחצהש"ק שכתב ע"ז בזה"ל: וזה שלא ישתקע ממון ביד גוי, עדיף מפסידא, עכ"ל. והפמ"ג שם בא"א ס"ק י"ז כתב על המג"א, וז"ל: ומש"כ כלומר, היינו, אף דשוכר המכס מתחלה מהשר לא לוקח בחובו. מ"מ כששכרו בהיתר הוא, ובשבת כמציל מעכו"ם וכו' עכ"ל (וקצת תימה על הפמ"ג שלא הביא להב"י ז"ל שכתב כן בסי' רמ"ד על המרדכי הנ"ל יע"ש). ומרן הרב ז"ל בש"ע שלו סי' רמ"ד סעי' י"ב מבאר ד"ז עוד ביתר ביאור, וכתב וז"ל: לפי שקבלת המכס אין בה איסור אפי' לישראל אלא משום שבות, וה"ז שבות דשבות שיש מתירין אותו במקום הפסד כמ"ש בסי' ש"ז. ואף שיש אוסרין אף במקום הפסד, אם לא לצורך מצוה כמש"ש, מ"מ כאן חשוב דבר מצוה, שאם לא יטול המכס מהנכרי בשבת, לא יוכל לגבותו אחר השבת, וישתקע הממון ביד הנכרי, והרי הוא עושה מצוה במה שמציל הממון מידם כמ"ש בי"ד סי' קמ"ט ושע"ב, עכ"ל. ועפי"ד מרן הרב ז"ל בש"ע, יש ליישב שפיר לשונו הזהב של הרמ"א ז"ל בסי' רמ"ד סעי' ו' שכתב וז"ל: ולא חיישינן שיאמרו: לצורך ישראל הוא עושה, דבמקום פסידא כהאי גוונא לא חששו, עכ"ל. וקשה דא"כ מדוע חששו בתנור ומרחץ למראית עין, כמבואר בסי' רמ"ג. והלא בתנור ומרחץ לפעמים איכא פסידא יותר במכס, כמש"כ המג"א בסי' רמ"ד ס"ק י"ח. בשלמא להט"ז בסי' רמ"ד סיסק"ו לא קשה מידי, מטעם שכתב שם: דבמרחץ וכיו"ב אין ההפסד גדול כל כך, אבל לדעת המג"א קשה? [וי"ל על הדג"מ, בגליון המג"א שם ס"ק י"ח שכתב וז"ל: דגבי תנור ומרחץ אסור אפי' בקבולת היינו משום חשד וכו' יע"ש. אמנם עפי"ד ש"ע הרב ז"ל הנ"ל, אתי שפיר, בהקדם עוד מש"כ הרב ז"ל בש"ע סי' רנ"ב, בקו"א שם סק"ג, שכתב וז"ל: גזירה זו של מראית עין, לא עדיפא משבות, והו"ל ג"כ שבות דשבות, עכ"ל, ועפי"ז לא קשה מידי דשאני מכס, דחשיב דבר מצוה, כדי שלא ישתקע הממון בידי העכו"ם, והוי שבות דשבות במקום מצוה, ולהכי לא חיישינן למראית עין, שיאמרו: לצורך ישראל הוא עושה. וזה שדקדק הרמ"א ז"ל בלשונו הזהב, דבמקום פסידא כה"ג לא חששו, כלומר שהוא משום שלא ישתקע הממון ביד העכו"ם, והרי הוא עושה מצוה, ולהכי לא חיישינן. משא"כ בתנור ומרחץ, אף דהוי ג"כ שבות דשבות במקום הפסד, מ"מ אסור כאמור: -- א

) ואחר הדברים האלה, ממילא מובן, דבנידון שאלתינו, אין לו שום דמיון כלל לדין מכס שבסי' רמ"ד, דהאיך יעלה על הדעת דמשום שכבר קבלו רשיון לעשות באנק, ושכרו דירה, ושקעו ממון הרבה בענין זה. הכי נחשוב זאת לפסידא, בכדי להתיר עי"ז אמירה לנכרי בשבת, בעניני עסקים אחרים, הבאים להבאנק ביום השבת, להרווחה כגון שטרות (וועקסלין) הנשלחים להבאנק ממקומות אחרים, לעשות איינקאסע". ולגבות סכומים בו ביום שבת דוקא, או לעשות "פראטעסט", או כגון "דופליקאטען" הנשלחים להבאנק שהגיע זמנם לפדותן ביום השבת. הכי נוכל להתיר שבות דאמירה לנכרי בכל הנ"ל, מטעם דנחשוב לפסידא, את מה ששקעו מכבר ממון הרבה בגוף ענין עשיית הבאנק ומכש"כ דפשיטא דכל העסקים הנ"ל, הבאים ביום השבת דוקא, הם רק להרווחת הבאנק, ולא שייך כלל לומר גבייהו, דמותר מטעם דהוי כמציל מידי נכרים, בכדי שלא ישתקע ממון ש' ישראל בידם. דהרי כל השטרות הנ"ל, הבאים לידי גביינא ע"י הבאנק, אפי' אם הם של עכו"ם, אינם רק להרווחת הבאנק, וכש"כ אם הם של ישראלים. וא"כ פשיטא דאין להתיר בד"ז שבות דאמירה לנכרי. דהרי אין כאן הפסד כלל, רק מניעת הריוח. וכבר נודע מש"ס ופוסקים דמניעת הריוח לא חשיב הפסד, כמבואר במ"ק ב' ע"א וג' ע"א ובפירש"י שם ד"ה איברויי אילנא, ובירושלמי פ"ב דשביעית ה"ב. ובתוסיו"ט סופ"ב דשביעית ד"ה ר"ש יע"ש. ובירושלמי מ"ק פ"ב ה"ג, דריב"ב אמר: אגרא, וקרנא, קרן הוא ובק"ע שם פי' בתמיה, וכי הריוח נמי קרן הוא וכו' יע"ש ובקידושין ל"ב ע"א לענין כבוד, משל אב. ובחי' הריטב"א שם בדף ל"א ד"ה ת"ר, כתב דגם דמא בן נתינה שהפסיד ס' רבוא דינרי זהב, בשביל כבוד אביו, אפ"ה לא חשיב פסידא, אלא העברת ריוח בעלמא, וכדחזינא לענין חוה"מ, דהעברת ריוח לא חשיב דבר האבד יע"ש -- ב) וכן בתוס' זבחים ק"ד ע"א ד"ה מ"ד, כתבו: דליכא פסידא דכהנים שעדיין לא זכו בעורו יע"ש. וכ"כ עוד הפוסקים בכמה דוכתי, ובטוש"ע ונו"כ, וכנודע לכל שונה הלכות בדוכתי טובא. והיינו נמי טעמא דאז"ל בשבת קנ"ג ע"א על הא דתנן: נותן כיסו לנכרי, דדוקא כיסו, אבל מציאה דלא אתי לידו לא ע"ש. כלומר דוקא כיסו הוא דהוי הפסד, אבל מציאה הוי רק מניעת הריוח. ובירושלמי שביעית פ"ט ה"ו אמרו: לענין הא דתני: המוציא פירות עבירה, אסור ליגע בהן, דשנינא הוא מציאה, ועי' הפ"מ דמציאה שלא באה לידו, דמכיון שידע שהן פירות, אסור