רב"ז אורח חיים סו

ר"מ אומר וכו'. אע"ג דהרי"ף והרא"ש סופ"ט דברכות גרסו בזה ר' יהודה. וכ"ה בתוספתא ברכות פ"ו. וכ"ה בגליון הש"ס. מ"מ מרש"י במנחות שם ד"ה אלא, מבואר דגירסתו הי' בזה ר"מ, כמו שהיא לפנינו ע"ש [ויש להעיר על רש"י שם ד"ה כולי האי, מהירושלמי הנז' עש"ה]. וא"כ אם נימא דהגירסא העיקרית היא ר"מ. ודאי לא קשה מידי, וע"ש בתוס' מנחות מ"ד ע"א ד"ה זיל, דבור אינו מצוי ע"ש. וא"כ כש"כ סומא שאינו מצוי יותר מבור. וגם בל"ז לק"מ, דמש"כ ה"שערי דעה" דרחוק בעיניו לומר שזה נכלל בברכת פוקח עורים כנ"ל. באמת לא רחוקה היא, דהרי בברכות ס' ע"ב אמרינן בהדיא כי פתח עיני' לימא ברוך פוקח עורים. וגם לגי' הרי"ף והרא"ש שם "כי מנח ידי' על עיני'". מ"מ ודאי נכלל שלא עשני סומא בברכה זו. שהרי הסומא אינו מברך ברכה זו, כהמג"א סי' מ"ו ס"ק י"ד, וע"ש בפמ"ג וביד אפרים מש"כ בזה.-- סוף דבר הכל נשמע שאנו אין לנו אלא דברי רבותינו הראשונים. ועליהם אנו סומכין, ומפיהם אנו חיים, כנז' גם ראיתי בברכ"י או"ח סי' נ"ג אות ז', בשם הר"י עאייש בס' בני יהודה שחולק על החו"י וס"ל דהסומא אינו נדחה מפני אחר ע"ש. ואפשר דטעמו ג"כ כמו שכתבתי

וכצאתי, אגיד האמת ולא אכחד, כי יפה הורה כת"ה להתיר את הסומא להיות שליח ציבור קבוע אף בימים נוראים, והוראתו בקדושה, כשמלה מפורשה: בצלאל זאב שאפראן סימן ד. כבוד הרבני המופלג בתו"י מוה"ר אברהם גאטליעב נ"י מעיר אדאבעשט

ע"ד אשר נשאל, בעשה דוחה ל"ת, אמאי לא אמרינן דהוה מצוה הבאה בעבירה, או בהיפוך? תשובה

הנה יעיין בתוס' סוכה ט' ע"א ד"ה ההוא, שכתבו דטעמא דמצוה הבאה בעבירה לאו דאורייתא אלא מדרבנן וכו' יע"ש ובתוס' סוכה ל' ע"א ד"ה משום. ועיין בשו"ת שאגת אריה סי' צ"ו וסי' צ"ז ובקונ"א לסי' צ"ו עש"ה ותראה דלא קשה מידי

ובעיקר מה שכתב כת"ר דמצוה הבאה בעבירה, הוא רק באיסור חפצא. ועשה דוחה ל"ת, היינו היכא דהל"ת הוא אגברא. אבל היכא דהאיסור ל"ת היא אחפצא, אין עשה דוחה להל"ת. זתו"ד

הנה סתירה מפורשת נמצא לזה מקושיית רבותינו הראשונים ז"ל. בחי' הרשב"א לנדרים דף ט"ז ע"א, והספר החינוך מצוה ל', הקשו על הא דתנן חומר בנדרים מבשבועות, כיצד קונם סוכה שאני עושה וכו' בנדרים אסור, שהנדרים חלין ע"ד מצוה. ואמאי לא יבוא עשה דמצוה וידחה ל"ת דנדרים? ותירצו דנדרים עשה ול"ת יש בה ע"ש ועיין בשער המלך בפ"ג מהל' נדרים, שהקשה ע"ז מהריב"א שבתוס' חולין קמ"א ע"א ע"ש. ולדברי כת"ר אין התחלה לקושיית הראשונים דשאני נדרים דאיסור חפצא הוא, ולא יכול העשה לדחות להאיסור חפצא. ומצאתי בס' ידות נדרים להגאון רי"ש מלבוב ז"ל בסי' רט"ו ביד שאול סק"א שהקשה באמת כן על קושיית הראשונים, ע"ש מש"כ בזה. אבל תמה אנכי איך לא זכר שר רב יוסף סיוע"ה שכבר קדם לתרץ כן הנמק"י בנדרים שם על המשנה דחומר בנדרים מבשבועות, שכתב וז"ל, שהנדרים חלים ע"ד מצוה, דנדרים איסור חפצא הם, ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו, שלא אמרה תורה לעשות מצוה באיה"נ, ולפיכך ליכא למימר בהא דליתי עשה דמצוה, ולידחי ל"ת דנדרים וכו' עכ"ל. הרי להדיא דעת הנמק"י דאין עשה יכול לדחות לאיסור חפצא. והנמק"י אזיל בזה לשיטתו, דכתב שם דכל שאר איסורי תורה איסורי גברא הם, ע"ש לענין נדרים חלין על האיסורין ולשיטתו מוכרח לומר כן, דאל"כ אלא דנימא דכל איסורין איסורי חפצא הם. לא משכחת כלל לדידי' עשה דוחה ל"ת. דהא לשיטתו אין עשה יכול לדחות לאיסורא חפצא. אלא ודאי דכל שאר איסורי תורה מלבד נדרים, איסורי גברא הם

אמנם ברש"י כריתות י"ד ע"א ד"ה איה"נ כתב, דהיינו מוסיף דאיתוסף איסורא אחפצא, עכ"ל, הרי להדיא דרש"י ז"ל ס"ל דכל איסורי תורה איסורי חפצא הם. וכ"מ מתשו' הרשב"א סי' תרט"ו ע"ש. וא"כ עפי"ז אתי שפיר דהרשב"א בחי' בנדרים דט"ז ע"א שלא תירץ כהנמק"י הנז'. ע"כ משום דאזיל לשיטתו דכל איסורי תורה איסורי חפצא הם, ואפ"ה אמרינן בכל מקום דעשה דוחה ל"ת. ולהכי מוכרח לומר דעיקר התירוץ בזה, משום דנדרים עשה ול"ת היא

שוב ראיתי בס' ברוך טעם בשער הכולל דין ב' שכתב דמה שנראה מדברי הריטב"א ד"כ ע"ב ד"ה ג"ה, דכל איסורי מאכלות לאו איסור חפצא הוא, אלא איסור גברא הוא. אינו מובן. ומתנגד לדברי הרש"י בכריתות י"ד (הנ"ל) יע"ש. ולפי מה שכתבתי דברי הריטב"א מובנים היטב, דס"ל כהנמק"י הנ"ל. הרי ביארתי דפליגו בזה רבותינו הראשונים ז"ל. ו"היד שאול" במח"כ לא העיר בכ"ז. ועוד יש אתי בזה דברים נפלאים בס"ד. והנני כותב כעת בעטיו של נחץ מפאת טרדותי הרבות: בצלאל זאב שאפראן סימן ה. לכבוד הרה"ג וכו' מוה"ר מרדכי יאסים שליט"א ראבד"ק בענדער -טיגינה

ע"ד שאלתו: היות שבאו לפניו שני אנשים חרדים נכבדים ממחנ', שקבלו רשיון מהממשלה, לפתוח להם "בנק", ואמרו שרצונם שה"באנק" לא תעשה מלאכתה ביום שבת קודש ויו"ט. וכן יהי' חרות על הלוח (טאבלוי) בה"באנק", להודיע שה"באנק" לא תעשה הלואות ומסחרים בשבת ויו"ט. אולם נפשם בשאלתם, כדת מה לעשות בהשטרות (וועקסלין) אשר יהיו נשלחים להבאנק ממקומות שונות, והזמן פרעון יהי' בדיוק ביום שבת קודש. ובאם יעבור הזמן פרעון מוכרחים לעשות "פראטעכט", וכן כיו"ב בה "דופליקאטען" הנשלחים להבאנק, אשר מוכרחים לפדותן באותו יום. וע"כ שואלים ודורשים באיזה אופן יוכלו לעשות כ"ז בשבת ויו"ט ע"י עכו"ם:

תשובה

(א) הנה כת"ה מצדד להתיר לעשות כל הנ"ל ביום שבת קודש ע"י עכו"ם בקבולת כמבואר בש"ע או"ח סי' רמ"ד סעי' ו' לענין מכס, דהיינו שהעכו"ם יקבל מכל מאה, או מכל אלף, כך וכך. וכתב וז"ל: אף דהוי פרהסיא, עיין בב"י, דהכא שרי משום פסידא וכו'. בנ"ד דאין כאן רק שבות דשבות דאמירה לנכרי בלבד וכו', ע"כ בענין זה דהוא הפסד גדול וכו', דאפי' לדעת המג"א סי' ש"ז סק"ז, יש להתיר בכאן וכו' עכ"ל ולפענ"ד לא נכון היתר זה, דאע"ג דהן אמת דהמג"א בסי' ש"ז סק"ז פסק: דבמקום הפסד גדול, יש להתיר שבות ע"י עכו"ם. אבל בס' אליה רבה סי' ש"ז ס"ק י"ד השיג עליו וכתב וז"ל: ואין דבריו מוכרחים כי סמך על חד שינויא דר"ן פ' חביות, נגד גדולים הרבה שהזכיר האוסרים ועוד הא בר"ן גופי' סו"פ ר"א דמילה משמע שלא ס"ל כהך