רב"ז אורח חיים ס

קידושי אשה שהוא מ"ע מה"ת, בזיון הוא לקדש בעזרה, קו"ח ב"ב של קו"ח שהנשים ירקדו כאילים, בביהמ"ד שהוא בית אלקים, פשיטא שבזיון וקצף הוא ואסור

! (יב) ונוסף עוד באיסור כולל, ובאיסור מוסיף, שעון חמור וגדול למעול מעל, בתערובות אנשים ונשים בבית אלקי ממעל, וגם בעזרת נשים היו מתקנים ע"ז תיקון גדול, כסוכה נ"א ע"ב שבראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ, והיו באים לידי קלות ראש, התקינו שיהיו נשים מבחוץ ואנשים מבפנים, ועדיין היו באין לידי קלות ראש התקינו וכו' עכשיו שעסוקין בשמחה ויצה"ר שולט בהם על אחת כמה וכמה, ע"ש ברש"י ובפיהמ"ש להרמב"ם ובתויו"ט, ותראו שעון חמור הוא בבית ה' לעשות כן וצריכין למחות בזה

ומבואר הוא בב"ח אה"ע סי' ס"ב, מובא בב"ש שם ס"ק י"א כשאנשים ונשים בחדר אחד אין אומרים שהשמחה במעונו, דאין שמחה כשיצה"ר שולט ע"ש. ובמח"כ אישתמיט מהם שהוא משנת חסידים ב "ספר חסידים" סי' שצ"ג כשהנשים יושבות בין האנשים שהרהורים שם, לא יתכן לברך שהשמחה במעונו ועל אלה וכיו"ב נאמר לא ישבתי בסוד משחקים ואעלוזה. וכתיב כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום וכו' ע"ש בפי' ברית עולם. וגם בספר חסידים סי' קס"ח כתב ודקדק יפה בתהלים קמ"ח ששם נאמר "בחורים וגם בתולות זקנים עם נערים" ולא כתב "בחורים עם בתולות" כמו "זקנים עם נערים", משום שצריכים לגדור גדר בישראל ולהבדילם שלא יבאו לידי קילקול ח"ו, ע"ש בפי' בר"ע. ובס' "חזה ציון" על תהלים שם, במח"כ נעלם ממנו הס"ח הנ"ל, וכתב כן מדנפשי' ע"ש. גם בשירת האזינו (נ"ה -- כ"ה) כתיב "גם בחור גם בתולה יונק עם איש שיבה", ולא נאמר "בחור עם בתולה" גם בעת צרה. ועיין בתוס' סנהדרין כ' ע"א ד"ה נשים, דבשעת צער ליכא למיחש להרהור ע"ש. ועיין קידושין ה' ע"ב פליגו רבנן ואבא שאול בזה אי בשעת אנינות יצרו מתגבר ע"ש וצ"ע. כש"כ בעת שמחה אסור להיות בחורים עם בתולות. ומצאתי בפי' נתינה לגר על התרגום בפ' האזינו, דקדק כן בקרא הנז', והביא גם לקרא דתהלים הנז'. ובמח"כ לא ראה להספר חסידים הנז', וגם לא העיר מהתוס' סנהדרין וש"ס קידושין הנ"ל גם הביא מקרא דירמיה ל"א -- י"ג אז תשמח בתולה במחול ובחורים וזקנים יחדיו ע"ש. ועיין שבת מ"א ע"א שאמרו כיון דבעית לא אתי להרהורי ע"ש. ויש לחלק בזה שלא יקשה מקידושין ה' ע"ב הנז' והבן. הרי דבריהם ז"ל חיים וקיימים, ונפש כל חי יתן על לבו לגדור גדר ולעמוד בפרץ, ולאסור איסור שלא למעול מעל בארץ, כש"כ בבית המקודש לה' אלקי השמים והארץ

(יג) מלבד כל הרשום בכתב אמת שהם כדבש מתוקים, אעיקרא איכא למיקם, שמיום שחרב בעוה"ר הביהמ"ק ושבר על שבר יחדיו דבקים, בטל השיר מבית המשתאות, כסוטה מ"ח ע"א. וגם זמרא אסור כגיטין ז' ע"א ובתוס' שם ד"ה זמרא. וכן הוא בש"ע או"ח סי' תק"ס סעי' ג' וברמ"א שם שרק לצורך מצוה כגון בבית חתן וכלה. ובמג"א ובפמ"ג בא"א שם ס"ק י"א כתבו שהשטן מקטרג בשמחה יתירה באכילה ושתיה כו' ע"ש. כש"כ בביהמ"ד שנקרא "מעון" כמו שכתבתי בשני כתובים הבאים כאחד (באות ג' -- ד') ודאי שע"ז לא נאמר שהשמחה במעונו, והוא איסור גמור, מקל וחומר. ועוד מפורש יוצא בירושלמי כתובות פ"א ה"א דף ג' ע"א שממנין זקנים בבית משתיות שלהן, ע"ש שכן הוא גירסת ה"פני משה", ופי' שלהכי ממנין זקנים להשגיח שלא ינהגו קלות ראש. ע"ש בשי"ק. ואם כן כש"כ שצריכים למחות שלא לנהוג קלות ראש לעשות חתונות ומשתיות, וריקודים ומחולות, בבתי מדרשות

(יד) ועין לו ראתה, וחמותי ראיתי ב"העתקה" ששלחתם אלי כה"ר מה שהשיב על זה ידי"נ הרב הגאון וכו' רח"מ האבד"ק ניאמץ שליט"א (כעת נדפס תשובתו זו בספרו שו"ת באר חיים מרדכי סי' ז'] אשר סובב הולך לפרש להרמב"ם בפי"א מהל' תפלה ה"ו שכתב וז"ל, בתי כנסיות וב"מ אין נוהגין בהן וכו' ואין אוכלין ואין שותין בהם ואין ניאותין בהן כו' וחכמים ותלמידיהם מותרין לאכול ולשתות בהן מדוחק עכ"ל. ושינה מלשון הגמ' במגילה כ"ח ע"ב על הברייתא שאמרו בביהכ"נ "אין ניאותין בהן" א"ר חכמים ותלמידיהם מותרין. ולמה כתב הרמב"ם זאת על ענין "אכילה ושתיה" דחכמים ותלמידיהם מותרין, ומדוע שינה מלשון הגמ' שאמר רבא ד"ז על הברייתא ד"ואין ניאותין"? וכתב, שהרמב"ם מפרש כפירש"י ואין ניאותין מתקשטין לתוכו. וציין להגהות הרש"ש שהוא כיומא י"א ע"א מאי ניאותות, מתקשטות, ופירש"י שם בבשמים. ובברכות מ"ג ע"ב שגנאי לת"ח לצאת מבושם לשוק. וכתב דמשמע קצת דגם בבית אין הת"ח מתקשט בבשמים. ובמוסגר כתב דבמס' דא"ז פ"ו ליתא מילת "לשוק", ומזה הוכיח רבא דהברייתא לא מיירי בת"ח. -- זה תוכן דבריו -- ובמחילת כבוד תורתו, כל דבריו תמוהים, וכי בכל מקום שאמרו "מתקשטים" היינו בבשמים. זה ודאי לא. עיין ברש"י ביצה י"ד ע"ב במשנה ד"ה שנאותין, מתקשטין, וע"ש בגמ' דף ט"ו ע"א לענין תפילין אי ניאותין בהם. ושם ע"כ לא מיירי בבשמים. ועיין ברש"י ר"ה כ"ו ע"א ד"ה חוטא. דפי' יתנאה להתקשט ועיין ברכות ל' ע"ב דר"י הוה מציין נפשיה והדר מצלי, ופירש"י מקשט עצמו בבגדיו. ובשבת קמ"ה ע"ב ת"ח שבבבל מצויינין, ופירש"י מקושטין ע"ש. ומבואר עוד יותר דגם בנשים מתקשטות לחוד, ומתבשמות לחוד. בשבת ס"ב ע"ב דמקום שהיו מתבשמות בו נעשה נמקים כו' ומקום שהיו מתקשטות נעשה קרחים כו' ופירש"י מתקשטות, היינו שער שסורקות ומפרכסות ע"ש. ובמ"ק ט' ע"ב אלו הן תכשיטי נשים כו' ומעבירה סרק על פניה, א"ד מעברת סרק על פניה של מטה ופירש"י כדי להעביר השער של מטה) דביתהו דר"ח מקשטא, ופירש"י כי הני קישוטין כדאמר הכא ע"ש בתוס' ד"ה פוקסת וברש"י כתובות ד' ד"ה פוקסת וברש"י כתובות י"ז ע"א ד"ה ולא שרק, ובד"ה פירכוס, וברש"י סנהדרין י"ד ע"א ד"ה שרק ובד"ה פירכוס, ובב"מ ס' ע"ב פירכוס האדם מאי היא כו' צבעיה לרישיה ולדיקניה ע"ש. ובשבת ל"ד ע"א וברש"י ד"ה מפרכסות ע"ש, עיין ברש"י תענית י"ג ע"ב פירכוס בשיער ע"ש, ובשבת צ"ה ע"א סרק על פניה מפני שצובעת ע"ש. ודו"ק] הרי להדיא דמתקשטות דאשה, היינו בשער, ומה שפי' רש"י ביומא דמתקשטות בבשמים, הוא רק משום דשם אי אפשר לו לפרש בשער, משום דראשה פרוע. ועיין בכתובות ע"ב סוע"א, ובאה"ע סי' קט"ו ובב"ש סק"ט ע"ש. וא"כ מקום גנאי הוא. כש"כ אם מעברת סרק על פניה של מטה כמ"ק ט' הנ"ל, ואין כבוד שמים להיות שם מזוזה, כפירש"י ביומא י"א הנ"ל בד"ה מאי ניאותות רוחצות ע"ש. ולכן שפיר פירש"י ביומא הנ"ל מתקשטות בבשמים ועיין ברש"י יבמות ס"ג ע"ב ד"ה רוכל, כתב בשמים לנשים להתקשט ע"ש עיין ברש"י כתובות מ"ח ע"א ד"ה תכשיט, בשמים שהנשים מתקשטות בהם וכן פירש"י בכתובות ק"ז בד"ה תכשיט. וכ"ה בט"ז אה"ע סי' ע' סק"ו. וצ"ע ממ"ק ט' ע"ב הנ"ל] והיינו בבגדים כברכות מ"ג הנ"ל ראה בכ"מ על הרמב"ם ז"ל, פ"ה מהל' דעות ה"ט בתירוץ הא' יעו"ש. [עיין ביומא ל"ח ע"א ובתוס' פסחים כ"ו ע"א ד"ה לאותן ע"ש. ועיין תוס' שבת מ"א ע"א ד"ה רחץ ע"ש] וסד"א דירה היא, עש"ה ביומא ותראו שזה ברור. ועפי"ז נדחין כל דברי ידי"נ הרה"ג שליט"א ודבריו תמוהים, דזה ודאי דת"ח מקשטים את עצמם בבגדים נאים, כשבת קי"ג ע"ב דר"י קרא למאניה מכבדותיה. וכ"ה בסנהדרין צ"ד ע"א, וב"ק צ"א ע"ב. וכ"ה במדרש תנחומא פ' צו סי' ב' שכבודו של אדם הוא כסותו ע"ש [עיין באדר"נ פי"א שב"ע דרש, אם נבלת בהתנשא, מנבל עצמו על דברי תורה כו' ולובש בגדים צואים כו' לסוף אתה מוצא כל התורה עמו ע"ש. ע"כ מיירי קודם שנעשה ת"ח]