רב"ז אורח חיים נג

ובהרמ"א יו"ד סי' ע"ר סעי' א', והב"י על הטויו"ד סי' ע"ר כתבו בשם רבינו מנוח ז"ל, דרבים יכולים למכור ס"ת ללמוד תורה ליתום המוטל עליהם, או להשיאו אשה. והב"י ז"ל סיים בזה"ל, נראה דרבים נמי לא שרינן אלא א"כ אין להם על מה שיסמוכו, והם עניים מדולדלים עכ"ל. ועיין במג"א סי' קנ"ג ס"ק כ"ג (ויש לפלפל בדברי המג"א ז"ל והבן). ועפי"ז נראה דאין להתיר בנידון דידן

(ב) פתרון השאלה השניה, אם מותר למכור ס"ת ע"י הגרלה? הנה בשו"ת חכם צבי סי' קכ"ג כתב: "היו נוהגין להכריז בביהכ"נ כשיש ס"ת למכור, וכאו"א מעלה בדמים, כדרך שמכריזין ומעלין בדמים מקומות שבביהכ"נ הנמכרים, ומחה בשמשים שלא יעשו ככה. מההיא דתניא בספרי, על אבן הלקח, ופסקה הרמב"ם בפ"ק מהל' עבדים, ומפרש טעמא, משום שאינו דרך כבוד, ולא יהא כבוד ס"ת פחות מגנב הנמכר בגנבתו" עכ"ל, וכוונת הח"צ ז"ל סובב הולך על הא דתניא בתו"כ סדר בהר (כ"ה מ"ב) על הא דכתיב: "לא ימכרו ממכרת עבד", שלא יעמידנו בסימטא, ויעמידנו על אבן הלקח. עכ"ל התו"כ. והילקוט שמעוני שם גרס: שלא יעשם סימטא, ויעמידם על אבן הלקח. "והזית רענן" (שם אות כ"ג) פי': שלא ימכרם בפרהסיא בתוך הסימטא: "אבן הלקח": שמוכרין עליו העבדים עכ"ל. והרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' עבדים ה"ה כתב: "אחד המוכר את עצמו או שמכרוהו ב"ד, אינו נמכר בפרהסיא על אבן המקח ולא בסימטא כדרך שהעבדים נמכרין שנאמר לא ימכרו וגו', אינו נמכר אלא בצנעה בדרך כבוד עכ"ל. ואע"ג דהקרא שם "דלא ימכרו ממכרת עבד" במוכר עצמו מפני דוחקו, כדכתיב "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך" וגו'? ואפ"ה פסק הרמב"ם ז"ל דאחד המוכר את עצמו או שמכרוהו ב"ד, אינו נמכר בפרהסיא וכו', משום דלשון "כי ימכר" ע"י אחרים משמע, כפרש"י בקידושין י"ד ע"ב ד"ה מכרוהו ב"ד בגנבתו, "דכי ימכר" ע"י אחרים משמע וכו' יע"ש. וכן פירש"י בחומש (בסדר ראה ט"ו-י"ב) -ב] ועפי"ז שפיר פסק מרן הרמב"ם ז"ל, דגם "מכרוהו ב"ד," אינו נמכר בפרהסיא על אבן המקח, מפני שאינו בדרך כבוד-ג] וראיתי בס' שו"ת סת"ם להגאון מהרש"ק מבראדי ז"ל שכתב, שראה בש"ע קטנים, בגליון נדפס בשם רב אחד שהשיג על הח"צ, במש"כ: דלא יהא כבוד ס"ת פחות מגנב הנמכר בגנבתו. דשאני התם בעבד עברי שגנב דאין לבזותו לפרסמו בפרהסיא יע"ש. ותמהני שלא העירו מכל הנ"ל דהאי קרא "דלא ימכרו ממכרת עבד", במוכר עצמו נאמר. וא"כ שפיר יש להוכיח כהוכחת הח"צ דלא יהא כבוד ס"ת פחות מעבד עברי המוכר עצמו מפני דוחקו, דאסור למכור א"ע בפרהסיא, בהכרזה על אבן המקח. וכפירש"י בחומש (בהר כ"ה, מ"ב): "לא ימכרו ממכרת עבד" בהכרזה -- אבל גם על הח"צ ז"ל יש לתמוה מ"ט לא הוכיח הוכחתו ממוכר עצמו, וכאמור?- גם הלום ראיתי בס' שו"ת סת"ם הנ"ל שהשיג שם על הח"צ וכתב: שבמחכ"ת נעלם ממנו משנה שלמה בבכורות ל"א ע"א דכל פסולי המוקדשין, הנאתן להקדש, נמכרים באיטליז, ונשקלין בליטרא, חוץ מן הבכור והמעשר שהנאתן לבעלים, ופירש"י ז"ל דמשום הנאת הדיוטות לא נזלזלינן בקדשים לנהוג בהם מנהג חולין למכרו באיטליז וכו'. וא"כ ה"נ כיון דקיי"ל דדמי ס"ת אסור לשנותו לקנות בו קדושה קלה רק קדושה כיו"ב וכו'. אם יהי' ממנו ריוח, יהי' לקדושה, מותר לזלזלו ולהכריז עליו בביהכ"נ וכו' עכ"ל. וא"כ עפי"ז בנ"ד שגבאי ביהמ"ד הנ"ל, רצונם לעשות מדמי ס"ת "תיקון ביהמ"ד", דהוא קדושה קלה נגד קדושת ס"ת כנ"ל (באות א'), בזה גם הגאון מהרש"ק ז"ל שהשיג על הח"צ ז"ל מודה שאסור לזלזל בס"ת למכרו בהגרלה. אולם בגוף השגת הגאון מהרש"ק ז"ל, יש להעיר מזבחים ע"ה ע"ב דאיבע"ל: התפיס בכור לבדק הבית, מהו שישקול בליטרא, רווחא דהקדש עדיף. א"ד זילותא דבכור עדיף, ע"ש בגמ' דבעו למיפשט האבעיא, ומה שסיימו במסקנא, ואחר העיון היטב שם, יראה ויוכח דבנידון דידן אסור למכור הס"ת בהגרלה, עייש"ה והבן

הגם שנמצאו במקום שבעלי תשובה עומדים, איזה אחרונים ז"ל שדעתם להתיר למכור ס"ת בהגרלה, כמבואר בשו"ת שבו"י ח"ב סי' צ"א, ותשו' פמ"א ח"ג סי' מ"ג, ותשו' פרי הארץ ח"ב סי' ט"ז. מ"מ רבו האוסרים על המתירים. דהרי הגאון רעק"א ז"ל בחי' ליו"ד סי' רפ"ב ס' י"ח הסכים לדעת הח"צ ז"ל. וכן הוא בס' בל"י, ובס' עצי לבונה, ועוד בשארי האחרונים ז"ל שהסכימו להח"צ יע"ש. ובשו"ת זרע אברהם ח"א סי' ז'. הגם שדחה טעמו של הח"צ ז"ל ודעתו נוטה להתיר למכור בהכרזה (ועפימש"כ י"ל בדברי זרע אברהם שם) מ"מ העלה לאיסור למכור ס"ת ע"י גורל עש"ה. ובנ"ד גם כל האחרונים ז"ל שדעתם נוטה להתיר, מ"מ מודים בנ"ד שאסור מטעם שגבאי ביהמ"ד הנ"ל, רצונם לעשות מדמי ס"ת "תיקון ביהמ"ד", דהוא קדושה קלה נגד קדושת ס"ת

כנ"ל

, (ג) פתרון השאלה השלישית, אם מותר למכור ס"ת של רבים ליחיד? ד"ז יש לפשוט ממה דתנן במגילה כ"ז ע"ב: "אין מוכרין את של רבים ליחיד, מפני שמורידין אותו מקדושתו וכו'. ובירושלמי פ"ג דמגילה סוה"ב, איתא: דר"ח בשם ר' יוחנן אמר: "תיפתר בס"ת". "והקרבן עדה" שם פי'. "הא דתנן: אין מוכרין את של רבים ליחיד, היינו ס"ת דרבים, דלכו"ע אסור להורידה מקדושתה, וס"ל דהא נמי הורדה היא' עכ"ל. ובגליון הש"ס שם הביא בשם "תמים דעים" להראב"ד ז"ל (סי' קט"ו) שכתב: "לפי הירושלמי, רבנן לא פליגי במתני' על ר"מ' וכו' עכ"ל. ובהשגת הראב"ד על בעה"מ ז"ל (שנדפס בווילנא) הביא ג"כ להירושלמי הנ"ל וסיים: "אבל ביהכ"נ לר"מ מוכרין ליחיד ועל תנאי כדי שתעמוד בחזקת רבים וכו' עכ"ל. מבואר בדבריו ז"ל דבס"ת אין מוכרין את של רבים ליחיד, אף שתעמוד בחזקת רבים (כבנ"ד). הגם שבפי' "הפני משה" (על הירושלמי שם) נראה דלא ס"ל הכי. מ"מ מחוורתא כדעת הראב"ד ז"ל. וכן מוכח סתם לשון הירושלמי. וא"כ נפשטה גם השאלה השלישית, דאין למכור ס"ת של רבים ליחיד. ואם כן איפוא בנידון דידן, חזי לאיצטרופי כל השלשה סעיפים, לאיסור. בצלאל זאב שאפראן