רב"ז אורח חיים נב

חלק אורח חיים סימן א כבוד הגבאים הנכבדים מנהלי ביהמ"ד "יבנה" בעיר פאדולאי יע"א

! ע"ד שאלתם בנידון "בית-מדרשם", שכמעט נהרס ונפרץ עד למאד, ואין להם די סיפוק מעות צור הנחוץ לתיקון גדול כזה, בכדי להחזיק את בדקיה. ע"כ נפשם בשאלתם, אם מותרים ליקח "ספר אחד" מהס"ת ש"בבבית- מדרשם" (אשר אין שום אחד מהזקנים שבשם זוכר, אם יש איזה יורש על הס"ת הלז), ולמכור את הס"ת הזאת ע"י הגרלה (אויס-פלעטין), אולם בפירוש הותנה שמי שיזכה בס"ת הזאת עפ"י הגורל, חלילה לו להוציא את הס"ת הזאת מ"בית-מדרשם", רק ישאר בביהמ"ד, כמו שהי' עד היום הזה. ותקותם נשקפה, שהדמים שיעלו ע"י הגרלה הזאת, יספיק להם לתקן את "בית-מדרשם": תשובה הנה השאלה הזאת נתחלקה לשלשה סעיפים

א) אם מותר למכור ס"ת, לחזק ביהכ"נ בדמיה? ב) אם מותר למכור ס"ת, ע"י הגרלה? ב) אם מותר למכור ס"ת של רבים, ליחיד? (א) פתרון השאלה הראשונה, מבוארת בשו"ת ריב"ש סי' רפ"ה, וז"ל, אשר אמרת, שאסור למכור ס"ת, לחזק ביהכ"נ בדמיה, מבואר הוא, ואפילו אית ביה תיוהי. ומה שאמרת, שאף בזט"ה במעמד אנשי העיר וכו' אני חוכך להחמיר בס"ת, אפי' בשל כפרים, ואפי' בזט"ה במעמד אנשי העיר וכו'. אבל ס"ת כמו שאין זט"ה במעמד אנשי העיר, יכולין להתנות, ולהוריד ס"ת עצמו מקדושתו, כך אין יכולין להתנות בדמיו, להורידן מקדושה חמורה לקדושה קלה. וכן נראה ממש"כ הרמב"ם ז"ל פרק י"א מהל' תפלה, ובפ"י מהלכות ס"ת ה"ב: לעולם אין מוכרין ס"ת אלא לשני דברים: שילמוד תורה בדמיו, או שישא אשה וכו'. והיינו מדאיבעיא לן בגמ' (מגילה כ"ז ע"א) מהו למכור ס"ת ישן ליקח בו חדש וכו'. ולא אפשיטא, ונקטי לה רבוותא ז"ל לחומרא, דלכתחלה אין למכור ס"ת: כי אם ללמוד תורה, ולישא אשה וכו'. ומשמע אפי' זט"ה במעמד אנשי העיר וכו' ע"ש. ודברי הריב"ש ז"ל נכונים, מטעם: דהרי אין שם קדושה למעלה מקדושת ס"ת, כמש"כ הרמב"ם ז"ל בפי"א מהל' תפלה הי"ד. ומה"ת אסור לנהוג בזיון ח"ו בקדושת ס"ת. כמש"כ הפמ"ג באו"ח במ"ז רס"י קנ"ג, וכ"ה בחכ"צ סי' קכ"ג. ומהאי טעמא אסרו חכמז"ל (במגילה כ"ו ש כ"ז) גם בדיעבד אם מכרו ס"ת, דלא יקחו בדמיו אלא ס"ת אחר, אבל אין לוקחין בדמיו קדושה אחרת, אע"ג שהקדושה הזאת היא למעלה מקדושת ביהכ"נ, וכש"כ שאין לוקחין בדמיו ביהכ"נ, כמבואר שם ובטוש"ע או"ח סי' קנ"ג דאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה, והיא איסור תורה, כמבואר במנחות צ"ט ע"א דהא דמעלין בקודש ולא מורידין, ילפינן מקראי ע"ש. וכ"כ רש"י ז"ל בשבת כ"א ע"ב ד"ה "מעלין בקודש, ואין מורידין, מקראי ילפינן לה וכו' עכ"ל (ועיין רש"י מגילה כ"ו ע"א ד"ה אבל, ובגה"ש. וצ"ע) וכ"כ בס' פנ"י במגילה כ"ו ע"א, דהא דאין מורידין מקדושה חמורה לקלה, היא מה"ת ע"ש. וכ"כ הפמ"ג או"ח סי' מ"ב מ"ז סוסק"א, שכתב: "מדהביא רש"י במגילה כ"ו תוספתא, "כי הקדישום", משמע דהוה ד"ת, וכן מסתברא" עכ"ל (ולא הביא כלל ממנחות צ"ט ע"א וכל הנ"ל) - א] - ועפי"ז שפיר כתב הריב"ש ז"ל. דכמו שאין זט"ה במעמד אנשי העיר יכולין להוריד הס"ת עצמו מקדושתו, כך אין יכולין להתנות בדמיו להורידן מקדושה חמורה לקדושה קלה וכו' כנ"ל. כלומר: דכמו דלהוריד הס"ת עצמו מקדושתו הוא אסור מה"ת. כך להוריד דמי הס"ת לקדושה קלה הימנה אסור מה"ת. ואם כן, הרי נפשטה השאלה הראשונה ואע"ג דבנ"ד, גם מי שיזכה בס"ת עפ"י הגורל, לא יוציא את הס"ת מהביהמ"ד הלז כאמור, מ"מ הוי דרך בזיון (חו"ש) להס"ת. וכעין שפירש"י ז"ל במגילה כ"ז ע"ב ד"ה אלא לענין מכירת ביהכ"נ, דאפי': מרבים לרבים, אסר ר"מ מכירת חלוטין, דדרך בזיון הוא. כלומר: אין בעיניו לכלום עכ"ל. והכא נמי בנ"ד דרך בזיון הוא (תו"ש) להס"ת. כלומר: דלרבים מהביהמ"ד חשובה אצלם "בית-מדרשם" יותר מהס"ת, דהרי מוכרים חלקם בהס"ת עבור תקון ביהמ"ד. וכללא הוא, דאין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה, ולישא אשה. וה"ה לצורך פדיון שבוים, דמצוה רבה היא, כתוס' ב"ב ח' ע"ב ד"ה פדיון שבוים, וס' האגודה פ"א דב"ב.