רב"ז אורח חיים קפ

במפרש במס' תמיד (כ"ח ע"ב ד"ה צבר) שכתב וז"ל, וקים להו לרבנן דלא מיקרי השלכה פחות מעשרים אמות עכ"ל. והנה כי כן ביוסף ג"כ כיון דכתיב "וישליכו אותו הבורה", משמע ודאי שהבור לא היה פחות מעשרים אמה וכן בבורו של ירמיה מצאנו כתוב "ויקחו את ירמיהו וישליכו אותו הבורה", הרי שנאמר בו ג"כ לשון השלכה. וכן בבור שמילא ישמעאל בן נתניה חללים נאמר בו ג"כ לשון השלכה כמו שכתוב "והבור אשר השליך בו ישמעאל וגו' (ירמיה מ"א ט). וכיון שאין השלכה פחות מעשרים אמה, על כרחך ודאי שכל אלו השלשה בורות עכ"פ לא היו פחותים מעשרים אמה. ויש להעמיס זאת בכוונת התוס' בסנהדרין (מ"ה ע"א ד"ה מה הנ"ל) בקושית הר"ת דאדרבה סתם בור יותר מעשרה כדאשכחן ביוסף וירמיה שהושלכו לבור וכדאשכחן בבור שמילא ישמעאל ב"נ חללים כנ"ל. הרי שנקטו בלשונם כל הנך ג' בורות דכתיב בהו לשון השלכה ואין השלכה פחות מעשרים אמה, ושפיר הוכיחו התוס' מזה דאדרבה סתם בור עמוק הרבה. והתוס' בסנהדרין אזלו לשיטתם במעילה הנ"ל. ויש לומר שזה הוא ג"כ כוונת המד"ר (איכה הנ"ל): "צמתו בבור חיי, זה יוסף זה ירמיה זה דניאל". וגם אח"ז (שם): "קראתי שמך ה' מבור תחתיות, זה יוסף זה ירמיה זה דניאל". רצונם לומר שכל אלו הבורות לא היו פחותים מעשרים אמה, שהרי בכולן נאמר בהו לשון השלכה, כאשר כן הראנו לכם לדעת כתובים מפורשים ביוסף וירמיהו דכתיב בהו לשון השלכה. וכן בדניאל נאמר בו לשון השלכה בלשון תרגום. שהרי אונקלוס תרגם (בפ' וישב) עה"פ: השליכו אותו אל הבור "רמו יתיה לגובא". וכן עה"פ: וישליכו אותו הבורה, תרגם ג"כ "ורמו יתיה לגובא". והנה כי בדניאל [ו' י"ז] כתיב: "היתיו לדניאל ורמו לגובא די אריותא". וכן מצינו בלשון תורה נאמר ג"כ "רמה", והיינו "השלכה" כמו (שמות ט"ו א') רמה בים, ופירש"י שם השליך וכו' ע"ש. ולכן שפיר נקראו כל אלו השלשה בורות של יוסף ירמיהו ודניאל בשם אחד "בור תחתיות" משום שהיו כולם שוים בעומק, שהרי נאמר בהו לשון השלכה, ואין השלכה פחות מעשרים אמה כנזכר

ואחר כל החזון הזה נתנה ראש ונשובה לקשר בקשר אמיץ את שני המאמרים של רב כהנא משמיה דרב תנחום שהצגנו בריש אמיר. כי הנה בתחלה דרש "נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה". משום דלא שלטא בה עינא למעלה מכ', וסתמא קאמר שהניחה למעלה מכ', משמע אף בבית שיש דפנות, אפ"ה לא שלטא עינא בנ"ח דרך הדפנות כנזכר לעיל, והביא לזה סמוכין מן התורה ודרש "והבור רק אין בו מים, אבל נחשים ועקרבים יש בו", אשר מזה מוכח כי יותר מעשרים אמה לא שלטא עינא אף היכא דאיכא דפנות, דאם לא כן יקשה על זה כיון שראו השבטים את הנס הגדול שעשה הקב"ה ליוסף שניצל מהנחשים והעקרבים שבבור האיך חזרו ונגעו במשיח ה' למוכרו, כקושית הרמב"ן הנ"ל? ועוד יקשה לנו כיון שהיה בבור נחשים ועקרבים, א"כ הצלת ראובן אינה הצלה כלל, ולמה כתבה התורה "ויצילהו מידם", כקושית הרא"ם הנ"ל? ועל כרחך צריכין לומר שהשבטים לא ידעו כלל שהי' בבור נחשים ועקרבים כי לא ראו אותם משום שהיה הבור עמוק עכ"פ עשרים אמה, וא"כ שבטי יה אשר רגליהם עמדו חוץ לבור לא יכלו עיניהם לשלוט ולראות את הנחשים והעקרבים שהיו בקרקע הבור, דכל שהוא יותר מכ' אמה אין העין שולט בו, כי מה לי לראות דבר שהוא מונח במקום גבוה למעלה מכ' אמה, ומה לי לראות דבר שהוא מונח במקום עמוק למטה יותר מכ' אמה, הלא עין האדם לא יוכל לשלוט ולראות יותר מכ' אמה [וכן הסכימו חכמי הטבע שאין שום חילוק בחוש הראות בזה] הרי מוכח מזה להדיא שאין דפנות הבור מועילין לומר שעל ידם ישלוט העין לראות מה שיש בקרקע הבור שהוא עמוק יותר מכ' אמה. וא"כ הוא הדין בנ"ח שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה, אפי' בבית שיש דפנות, כדבר האמור. ומעתה נתקשרו יפה שני המאמרים, בקשר של קיימא באלו קשרים, דו"ק. ה): בצלאל זאב שאפראן סימן נח כבוד הרה"ג וכו' מו"ה ישראל פסח הי"ו אבד"ק נאווסעלץ (בסרביא)

ע"ד שאלתו בדין ערב פסח שחל להיות בשבת, ושכח אחד למכור החמץ בערב שבת. אם מותר למכור החדר עם החמץ בשבת. והביא דברי ה"חק יעקב" סי' תמ"ד סק"ח שכתב, דאם שכח למכור חמצו שיש לו בחדר מיוחד בערב שבת, צריך לתת בשבת במתנה לנכרי החדר עם מסירת המפתח. ואפשר דאפילו מכירה שרי, ולא הוי כמקח וממכר דאסור בשבת, כיון שאינו עושה אלא כדי לינצל מאיסור חמץ. וכה"ג כתבו התוס' בעירובין דף ס"ו ע"א ד"ה יפה, דמותר לשכור רשות עכו"ם בשבת, ולא הוי כמקח וממכר, לפי שאין עושין אלא להתיר טלטול וכו' עכ"ל: תשובה

הנה לפענ"ד יש לדחות ראיית ה"חק יעקב" הנ"ל, עפי"ד המג"א ז"ל באו"ח סי' ש"פ סק"ו שכתב וז"ל: אלא דבשבת אסור לשכור, דהוי כמקח וממכר, דבשלמא גבי עכו"ם אין דירתן דירה, אלא שאסור משום גזירה, לא מיקרי קנין, אבל לא בישראל, יעו"ש במחצהש"ק. ויש להעמיס דברי המג"א בלשון התוס' הנ"ל שכתבו: ולא הוי כמקח וממכר, לפי שאין עושין אלא להתיר טלטול. כלומר דלא מיקרי קנין. וא"כ עפי"ז אין ראיה כלל משכירת רשות נכרי בשבת לדין מכירת חמץ, דצריכה להיות מכירה גמורה, ודאי דאסור משום מקח וממכר. ותמהני על גדולי האחרונים ז"ל הלא הם הא"ר והפמ"ג באו"ח סי' תמ"ד בא"א סק"ח, ובבאה"ט שם סק"ו, ובמחצהש"ק שם סק"ז, ובסידור "דרך החיים" להגאון חו"ד ז"ל, שיחד כולם הסכימו לדעת הת"י ז"ל