רב"ז אורח חיים קעה

כנזכר. וכ"ז נוכל אנו להעמיס בלשון רש"י הנ"ל, דדייק וגריס היה. והלכתא גבורתא נשמע מלשונו הטהור. ודו"ק וזה נכון

שוב ראיתי בפמ"ג או"ח סוס"י תקי"ד במ"ז ס"ק י"ב שכתב וז"ל, שמנים שאין מדליקין בהן בשבת, ביו"ט מדליקין, ומבואר בשבת כ"ג ת"כ דר"ח, משמע אף עטרן, וה"ה למ"ד בכל השמנים יש טעם שמא יצא. קשה יו"ט נמי דחובה הוא וצע"ק, עכ"ל. ובמחכת"ה קיצר כאן במקום שהיה לו להאריך. וגם אישתמיט מיני' לשון רש"י הנ"ל ומה שהניח בצ"ע דהא יו"ט נמי דחובה הוא. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר ולא קשה מידי, דביו"ט פשיטא דלכ"ע ליכא למיגזר שמא יניחנו ויצא. משום דביו"ט אפשר להוציא הנר של העטרן מן הבית. ולהדליק נר אחר במקומו כנזכר. ועיין בפמ"ג או"ח סי' רס"ד בא"א סק"ט עש"ה והבן [ועיין פמ"ג בסי' רס"ד שם במ"ז סק"א שכתב וז"ל, וא"י אמאי לא דשמא יכבה, ולא מצי להדליק וכו' ע"ש. במחכ"ת אישתמיט מיניה התו"י בשבת כ"א ע"א בשם ריב"ן, שפי' הטעם שאין מדליקין בשמנים שאינם נמשכין אחר הפתילה, משום שמא יכבה יעו"ש. ועיין בט"ז או"ח סי' רע"ה סק"ב ובמג"א שם סק"ג עש"ה והבן. וגם עמש"כ הפמ"ג שם נפ"מ בין הטעמים יעו"ש. יש להעיר הרבה עפ"י מה שכתבתי לעיל ודו"ק]

ועוד כונה אחרת נוכל אנו להעמיס בפירוש רש"י הנ"ל. עפ"י מה דפריך בתלמודא דמערבא בירושלמי פ"ב דשבת ה"ב: מה בין עטרן מה בין קרבי דגים (ע"ש בפ"מ שפי' דהא שמן דגים דקתני במתני', היינו שנעשה מקרבי דגים, ולא פליג ר' ישמעאל. ע"ש בק"ע בפי' הב'] ומשני: קרבי דגים כ"ז שהן דולקין אין ריחן רע, כבו ריחן רע. עטרן בין כבו בין דלק ריחן רע. שלא תאמר הואיל וריחו רע יהא טעון הרחק ארבע אמות [לענין ק"ש ותפלה] לפום כן צריך לומר אין מדליקין בו, עכ"ל הירושלמי ומהירושלמי הזה לפי' הפ"מ דשמן דגים, היינו קרבי דגים. יש סייעתא גדולה לפירש"י על המשנה בשבת כ"ד ע"ב ד"ה שמן דגים, וז"ל: מקרבי דגים שנימוחו, עכ"ל. ועיין בתוס' שבת כ"א ע"א ד"ה חלב מהותך, שכתבו דקרבי דגים לאו היינו שמן דגים ע"ש, ועיין בפירש"י בשבת כ"ו ע"א ד"ה איכא בינייהו ובתוס' שם ד"ה איכא בינייהו שהשיגו על רש"י בזה, וכתבו שפירושו דחוק. והביאו בשם ר"ת דשמן דגים לאו היינו קרבי דגים ע"ש. ולפי מה שכתבתי מצינו ראי' גדולה לפירש"י מהירושלמי הנ"ל. ותימה על מרן הב"י ז"ל באו"ח סי' רס"ד שכתב דרש"י שפי' בשמן דגים, מקרבי דגים. דייק למיכתב מקרבי כלומר שמהקרביים שנימוחו מסננים אותו ומוציאין הצלול וזה שמן דגים צלול דשריא במתני', אבל כל שלא הוציאו הצלול, היינו קרבי דגים דרב ברונא ע"ש. ודבריו ז"ל תמוהים מאוד מהסוגיא דשבת כ"ו ע"א ופירש"י והתוס' הנ"ל והבן. שוב מצאתי במל"מ על הרמב"ם פ"ה מהל' שבת ה"ט שהביא להב"י הנ"ל ותמה עליו מהסוגיא דשבת כ"ו הנ"ל ע"ש. ותימה שלא ציין כלל להתוס' הנ"ל. גם לא העיר מהירושלמי הנ"ל. ועיין בשו"ת מהרי"ט בסוף ח"א בחידושיו לשבת שם ד"ה חלב מהותך, שהביא להתוס' הנ"ל, וכתב דתימה הוא על פירש"י שפי' דשמן דגים היינו קרבי דגים וכו' ע"ש. ולא העיר גם הוא ז"ל מכל הנ"ל וכיון שהראתי לדעת דרש"י ז"ל הוכיח שיטתו מהירושלמי הנ"ל. א"כ כיון שסיים הירושלמי הנ"ל בזה: "שלא תאמר הואיל וריחו רע יהא טעון הרחק ארבע אמות, לפום כן צריך לומר אין מדליקין בו'. וא"כ עפי"ז נוכל לפרש על נכון כוונת רש"י הנ"ל שפי': "ר' ישמעאל אומר אין מדליקין בעטרן. בשבת". כלומר דרק בשבת אין מדליקין בו. מפני כבוד שבת. דהיינו מתוך שריחו רע יניחנו ויצא. אבל לענין ק"ש ותפלה אין טעון הרחק ד"א. ודו"ק. ועוד הרבה דברים נשארו אתי בקן קולמסי. ומפאת טרדותי הרבות אמרתי לעטי דום ועוד חזון למועד: בצלאל זאב שאפראן סימן נו כבוד הרה"ג וכו' מוה"ר דוב יצחק ראבינאוויטש נ"י אבד"ק וואסלאי

ע"ד שאלתו בשו"ב שנפטר ושל"ח, אם מחויבים אנשי הקהלה ליתן לאלמנותו ויתומיו, כל משך שנה ראשונה לפטירתו, המעות חדש שקיבל השו"ב מקופת הקהל? וגם האיך יתנהגו אנשי הקהלה עמם, אחר עבור שנה ראשונה?: תשובה

הנה ישראל קדושים נוהגים בכל עיר ועיר, מדינה ומדינה, ברגשי חמלה וחנינה, לפרנס היתומים והאלמנה, של ה"כלי-קודש", שבתוכם השו"ב שעבד עבודת הקודש במחנה, ואם נחוץ לפרנסתם כל המעות חדש שקיבל השו"ב בחייו נותנים להם עכ"פ בשנה הראשונה. וגם אחר השנה הראשונה נותנים להם משען ומשענה, איזה הספקה, שלא יצטרכו למתנת בו"ד ח"ו, וזאת התעודה בישראל, שצדקתם כהררי אל

ומנהג ישראל תורה היא (כתוס' מנחות כ' ע"ב ד"ה נפסל), וכמבואר ברמב"ם פ"א מהל' ממרים ה"ב "עפ"י התורה אשר יורוך" אלו התקנות וכו' והמנהגות וכו' יע"ש. וראה בתוס' שבת כ"ג ע"א ד"ה ש"מ, שכתבו: כיון ש"נהגו העולם" להחמיר אין לשנות המנהג עכ"ל. וראה בפירש"י תענית כ"ו ע"ב ד"ה אורויי, שכתב: מ"ד "נהגו" משמע הן נהגו מאיליהן, אבל אינו עיקר. וכן בתשו' הרמ"א סי' ל"ד, מובא במג"א או"ח סי' ת"צ סק"ט, ובמקנה אה"ע סי' ס"ד סעיף ג', כתב: דבמקום שנאמר "ונהגו" הכוונה שנהגו העם מעצמם, נגד הדין. וכ"כ במג"א סי' תקל"ט ס"ק י"ו. א) הרי מבואר דאין לעבור על המנהג אפי' אם הוא נגד הדין ואפי' אם יבא אליהו ויאמר לעבור על המנהג, אין שומעין לו. כמבואר ביבמות ק"ב ע"א. ומנחות ל"ב ע"א, שאם יבא אליהו, ויאמר אין חולצין בסנדל, אין שומעין לו, שכבר נהגו העם בסנדל. ובירושלמי יבמות פי"ב ה"א, סיימו על זה: "והמנהג מבטל את ההלכה". וכן הוא בירושלמי ב"מ פ"ז ה"א וכן פסק הרמב"ם פ"ח מהל' שלוחין ה"ה, דזה שטען שלא כמנהג, עליו להביא ראיה. וכן פסק הרמ"א בחו"מ סי' מ"ו סעיף ד'. ב) ובירושלמי פסחים פ"ד ה"ג אמרו: "כשם שקונסין להלכה כך קונסין למנהג", יעוין שם בגליון הש"ס

וכיון שהמנהג כן ממילא יש לד"ז יסוד בהלכה וכמו שפסק הרמ"א ז"ל ביו"ד סי' קס"ט סעיף י"ח, ובאו"ח סי' רע"ט סעיף ד', דהיכי דהמנהג כך הוי כאלו התנו וכן קיי"ל בחו"מ רס"י ס"ז (יע"ש בסמ"ע סק"ד בשם תשו' הרא"ש).