רב"ז אורח חיים קעג

בידך מאומה. כמש"כ התוס' בתמורה ל"ג ע"ב ד"ה הנשרפין. וכש"כ גחלת שאסור מה"ת. -- ד)

(טו) ועוד יש להוכיח דאפר נותר מותר. מהתוס' והרא"ש בסוף ע"ז ע"ו ע"א. בתוס' ד"ה בת יומא, וברא"ש סי' ל"ו. במש"כ להוכיח דסוף לילה לבד אינו גורם לפגום הטעם, אלא כולו, דאל"כ למה הצריך הכתוב בכלי חרש שבירה, ומריקה ושטיפה בכלי נחושת אחר בישול חטאת, למ"ד נ"ט לפגם מותר, כי מיד שנעשה נותר נפגם טעמו ומותר מה"ת לבשל בו. וכ' דמיהו י"ל דאעפ"י שכשנפגם הותר מה"ת אם נעשה נותר, מ"מ גזיה"כ הוא שבירה בכ"ח ומריקה ושטיפה בכלי נחשת וכו' ובסוף דברי הרא"ש כ' דכל הדוחקים הללו צריכים אנו לומר לפי רבותינו שאינן מצריכין מעל"ע, אבל אם באנו להצריך מעל"ע א"ש טפי מה שהצריך שבירה ומריקה ושטיפה אחר בישול החטאת, כי כל שעה שבישלו אפי' שחרית בתחלת היום בעמוד השחר דלמחר יהי' בלועים הכלים מאיסור נותר. וכיון שחל עליהם חיוב מריקה ושטיפה שוב לא פקע, עכ"ל הרא"ש [וראיתי להגור אריה על רש"י עה"ת פ' צו שהקשה ג"כ כקו' התוס' והרא"ש הנ"ל. ותירץ דיראה דפירוש הכתוב ישבר, כלומר שאין לו תקנה בהגעלה, ולא אמרה לשהותו ויה' נטל"פ, משום דאין אדם רוצה לפגם את מאכלו שיאכל דברים פגומים. והביא גם להרא"ם שתירץ ע"ז, כיון דבעמוד השחר דלמחר מיד חל עליהם חיוב שבירה ומריקה תו לא פקע אפי' לאחר מכאן. וכ' דאין זה טעם וסברא, דכי עדיף מן נבילה גמורה שהוא נ"ט לשבח ואם נעשה פגום מותר, ה"נ נימא הכי, עכ"ד. ותמהני שנראה שבמחכת"ה אישתמיט מינייהו התוס' והרא"ש הנ"ל. ותי' הרא"ם הוא ממש כתי' הרא"ש. וראיתי בשפתי חכמים פ' צו, ו' כ"א, שהביא ג"כ להקו' ותי' של הרא"ם, וכתב דעל קושיית הרא"ם עמד מרעיד ומשתומם דמה זה בידו להקשות כן דדוקא לענין אכילה דבטעם האיסור תליא מילתא, אז יש היתר בנטל"פ שאינו נהנה. משא"כ בנותר שדינו בשריפה וכו' ע"ש. ואני אניח את דעתו שלא יהי' משתומם כל כך, שקושיית הרא"ם כבר קדמו התוס' והרא"ש, ותירצו כנ"ל. ואם נימא דאפר נותר אסור, קשה לפימש"כ הפלתי סי' פ"ז סק"ד דכ"מ דאמרינן דאפר אסור גם נטלפ"ג אסור. ולכן הק' דבב"ח שהוא מן הנקברין, וכן חמב"פ יהי' נטלפ"ג אסור. וכ' דצ"ע אם לא שנאמר דהא דנקברין אפרן אסור הוא רק חומרא דרבנן אבל מה"ת באמת מותר. וא"כ נטלפ"ג בנתינת טעם אזלינן בתר דין תורה וצ"ע, עכ"ד. וא"כ באפר הקדש שנראה מהתוס' מנחות נ"ב ע"א ד"ה ואין, דלתי' קמא שבתמורה אסור מה"ת. כמש"כ גם השער המלך בפ"ג מהל' חו"מ הנ"ל שנראה מהתוס' כן. וכש"כ לפי מה שהוכחתי מהירושלמי דערלה דאפר ע"ז אסור מה"ת. וא"כ כי היכי דמאי דקתני בברייתא דסוף תמורה הנ"ל חוץ מאפר אשירה, ע"כ דמה"ת הוא. ה"ה הכא נמי מאי דקתני ואפר הקדש לעולם אסור, ג"כ איסור מה"ת הוא, וכמו שהוכיח השער המלך בעצמו מזה דשניהם דינם שוה לגמרי שאינם אסורים אלא מדרבנן מזה גופא נלפענ"ד להוכיח אדרבה איפכא כנ"ל. ועפי"ז אם נימא דאפר נותר ג"כ אסור מה"ת כמו בשאר אפר הקדש היכא דלא הוי אינש דלימעול. קשה מאי פלפלו התוס' והרא"ש דנימא נטלפ"ג גבי נותר, הא היכא שהאפר אסור מה"ת, גם נטלפ"ג אסור? אלא ודאי הוא הדבר אשר דברתי דאפר נותר מותר לכ"ע. וזה ברור. ועפי"ז נסתר כל פלפולו של הערבי נחל בדרוש הנ"ל

סוף דבר הכל נשמע דאנן קיי"ל דיש זכיה באיסורי הנאה. והראיות ברורות הנזכרות, יתנו עדותיהן ויצדקו בעזהי"ת: בצלאל זאב שאפראן סימן נה כבוד הרבני המופלג בתו"י מוה"ר ירחמיאל טעלליר נ"י

ע"ד אשר בא העירה על רש"י במשנה שבת דף כ"ד ע"ב ד"ה ר' ישמעאל אומר כו'. בשבת'. אשר כל העובר ישתומם ע"ז, ותמה יקרא, מה חידש רש"י ז"ל בפירושו בזה. הלא בהדיא תנן שם דאין מדליקין בעטרן, מפני כבוד שבת?: תשובה

הנה לשואל כענין אשיב כהלכה. דמאור עינינו רש"י ז"ל הלכתא גבורתא אתי לאשמועינן בזה. דלכאורה יש להוכיח דכמו שאין מדליקין בעטרן בשבת, מפני כבוד שבת. ה"ה שאין מדליקין בעטרן ביו"ט, מפני כבוד יו"ט. כמבואר להדיא ברמב"ם פ"ו מהל' יו"ט הט"ז שכתב וז"ל, כשם שמצוה