רב"ז אורח חיים קעא

הדינר לחנווני, אפי' אם נתנו סתם ולא א"ל יהא דינר זה בידך עד שתשקה לפועלים אסור דכיון שהקדים לו הדינר מיד נקנה לו היין ובשליחתו נתנו להם. וכתב הנט"ש דהרשב"א דס"ל שם דאפי' בשהקדים לו דינר מותר, אא"כ א"ל יהא הדינר זה בידך עד שתשקה לפועלים. היינו משום דהרשב"א לטעמי' דס"ל דאיה"נ לא קרינן בי' לכם. ולכן י"ל דלא שייך כלל לומר שהמעות קונות לו לישראל היי"נ. ובדעת הטור כ' דס"ל כסברת הריטב"א דס"ל דאע"ג דאיה"נ אין הישראל בעליו ואחר יכול ליטלו בע"כ. מ"מ כ"ז שאין אחר נוטלו הוא כשלו וקרינן בי' לכם ע"ש. במחכ"ת כל דבריו תמוהים למעיין, מכש"כ מה שכתב דהרשב"א לטעמי' דס"ל דאין זכי' באיה"נ, דל"ש בי' לכם. זה ודאי ליתא, שהרי כבר כתבתי בשם הרשב"א בתשו' סי' קע"ח דכל שרוצה לזכות באיה"נ זוכה בהו לחומרא. וכמו שביארתי לעיל דעת הרשב"א באר היטב. וברשב"א בתה"א שם, מבואר להדיא דהטעם הוא דסתמא דמילתא נתן לו הדינר שיוציאו וכו' וכי שקלי פועלים בתר הכי לא הוי הדינר של ישראל וכו' ע"ש. משמע להדיא דאם הדינר של ישראל נקנה היי"נ לישראל שיהא נקרא שלו. וע"כ ודאי משום דיכול לזכות באיה"נ לחומרא לכ"ע וגם מש"כ הנט"ש בדעת הטור דס"ל כסברת הריטב"א. אינו נכון. וכבר דחיתי פירושו בריטב"א. ומלבד הדיחוי שדחיתי כמה דוחק הוא לומר באיה"נ שאין ישראל בעליו ואחר יכול ליטלו בע"כ, אך כ"ז שאין אחר נוטלו קרינן בי' לכם. ולא די לו דוחק כזה בריטב"א לבד, אלא שהוא מוסיף להעמיס דוחק כזה גם בטור. ועוד שהרי עדיין היי"נ ברשותו של נכרי. ואם נימא דאין הישראל בעליו ואחר יכול ליטלו בע"כ, לא יגיע היי"נ לרשות ישראל כלל, והאיך נימא דהוי יי"נ של ישראל ז ועוד יותר הו"ל להביא ראי' מהא דאמרינן בהאי דינא בע"ז ס"ג ע"ב כגון שנטל ונתן ביד, וברש"י שם ד"ה שנשא, כתב דקננהו במשיכה, ואשתכח שלקח יי"נ והשקהו לפועליו ע"ש. הרי מבואר להדיא דיש קנין וזכיה באיה"נ. וכבר הערותי מזה לעיל באות א'

ז) מש"כ הנט"ש שנ"ל להדיא מש"ס ערוך דישראל קונה איה"נ, מע"ז מ"ב ע"א דאמרינן דלמא מגבה לה והדר מבטיל לה וכו'. ואח"כ מצא להפמ"ג או"ח בפתיחה להל' פסח שהביא ג"כ ראי' זו מע"ז. ובאמת תימה גדולה עליו בזה, שכבר קדמו בראי' זו הר"ן בע"ז דמ"ג, והרשב"א בתשו' סי' קע"ח. והפר"ח או"ח סי' תמ"ו. גם לא ידע מהריב"ש סי' ת"א שס"ל הכי. וכבר תמהתי על הפמ"ג שבמחכ"ת גם ממנו אישתמיט כ"ו

ח) מש"כ עוד הנט"ש בדרך אגב, עמש"כ הפמ"ג בפתיחה להל' פסח [הנ"ל] דגם בחמץ של כלאי הכרם עובר בב"י, אע"ג שבלאו איסור חמץ אסור בהנאה משום כה"כ, מ"מ הואיל ואיה"נ עכ"פ שלו מיהא הוי, ועל איסור חמץ עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, לא איכפת לן במה שיש בו איסור הנאה מצד אחר [וכ"כ הפמ"ג עוד בקצרה באו"ח סי' תרמ"ט בא"א סק"כ הנ"ל]. וכתב הנט"ש שעלה בדעתו להביא ראי' לדבריו מהירושלמי שהביא המרדכי סופ"ק דפסחים [והוא בירושלמי פ"א דפסחים דף ב' ע"א ה'"א] דר"מ בעי [לפנינו בירושלמי איתא ר' יוסה בעי] חצירות שבירושלים שאוכלין שם חלות תודה ורקיקי נזיר מהו שיהיו צריכין בדיקה. ופריך והלא כבר בדקן מן הנותר. ומשני שלא לחלוק בין ביעור לביעור. וקשה לשיטת רש"י בפסחים דס"ל דטעם בדיקה שלא יעבור בב"י. מאי פריך והלא כבר בודקין מן הנותר. הא תיפוק לי' שאינו עובר בב"י דהרי אינו ברשותו מפני איסור הנאה שמשום נותר. אלא ודאי כהפמ"ג הנ"ל. אך כתב שגוף סברת הפמ"ג אין הדעת סובלתה דמנ"ל הא לומר אף שנעשה אינו ברשותו והפקר אפי' קודם זמן איסור חמץ יהא ג"כ בכלל שלך אי אתה רואה. והנט"ש אזיל לשיטתי' דאיה"נ לית להו בעלים. אבל לפי מה שהוכחתי כמ"פ דאיה"נ אית להו בעלים וקרינן בי' לכם. סברת הפמ"ג נכונה היא מאד. וגם מש"כ הנט"ש לתרץ שיטת רש"י שלא תקשה עליו מהירושלמי כנ"ל, עפ"י מש"כ בס' אבן העוזר עמש"כ רש"י בתשו' הביאו הרא"ש בפ"ק דפסחים דשפיר עבדי הני דמבטלי בשש. וכ' הרא"ש דבשש לאו דוקא. והוא ז"ל כ' דרש"י לטעמי' דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה, שלא בשעת ביעורו בתחלת שש, וכל שש. אבל בשעת ביעורו מכאן ואילך השבתתו בכל דבר [כרש"י פסחים י"ב ע"ב ד"ה שלא בשעת ביעורו] וכו'. ולפי"ז שפיר. מהני הביטול בשש, דאז אין ביעור חמץ אלא שריפה ואפרו מותר, ודבר הגורם לממון כממון דמי והוי שלו כהתוס' פסחים כ"ט ע"ב ד"ה אין] ושפיר מצי מבטיל לה. עכ"ד האבן העוזר, ולפי"ז א"ש לשיטת רש"י [דל"ק מהירושלמי] דלדידי' כל איה"נ שבשריפה ברשותו קאי, אלא דבחמץ משבע ואילך שהוא מוזהר מה"ת השבתתו בכל דבר ואפרו אסור, ולא הי' עובר בב"י אם לא מפני גזיה"כ, דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו. ולפי"ז מצד איסור הנאה שמשום נותר, הרי נותר מן הנשרפין ואפרו מותר, נמצא שפיר עובר עליו עכ"ד הנט"ש בתוספות ביאור קצת. והנה באמת גם בזה דבריו תמוהים במחכת"ה. דלמה. צריך להביא ממרחק לחמו להוכיח דכל איה"נ מן הנשרפין ברשותו קאי, עפי"ד האבן העוזר. יותר הו"ל להביא בזה מרש"י כתובות פ' ע"א ד"ה אכלה, דמשמע להדיא מדבריו דאיה"נ מהנשרפין כמו ערלה וכה"כ לא הוי הפקר. כנ"ל באות י'. וגם על האבן העוזר בעצמו יש לתמוה שלא הביא מזה להוכיח לרש"י לשיטתו. וי"ל מהירושלמי פסחים פ"ב סוף ה"א דר"ב ב"ל שאל חלות תודה שנעשו נותר נימ' אם נעשו נותר עד שלא הגיע זמן ביעורן, את מבערן בכל דבר, משהגיע זמן ביעורן את מבערן בשריפה. ע"ש בק"ע שנ"ל שינוי גירסאות בזה. ולפי המבואר לפנינו משמע דאם נעשו נותר עד שלא הגיע זמן ביעורו, בדין חמץ נידון, שבשלא בזמן ביעורו את מבערו בכל דבר (והוא כהברייתא שהביאו בירושלמי שם לפני זה דאתיא כר"י. ועיין בתוס' פסחים י"ב ע"ב ד"ה אימתי, שכ' דמפורש בירושלמי כדעת ר"ת ע"ש. ועיין ביפה עינים שכ' על התוס' די"ל דרש"י יפרש להירושלמי דכר"י אתיא. היינו כריב"ב שס"ל הכי במכילתא פ' בא פ"ח ע"ש ובפי' המלבי"ם על המכילתא] ואם נימא דבחמץ מנותר אינו עובר בב"י, משום דאינו בכלל שלך אי אתה רואה. קשה אמאי נידון אף שלא בזמן ביעור כדין חמץ. הא הנותר הזה אין בו דין חמץ כלל, לפי שאין עובר עליו בב"י, ולא הו"ל לדון בנותר הזה אלא בשריפה כשאר נותר שמצותו בשריפה דוקא? אלא ודאי כהפמ"ג הנ"ל והבן. ולא באתי אלא להעיר

(יד) ובדרך אגב אבא להעיר על מש"כ הנט"ש הנ"ל דאפר נותר מותר. וכן מצאתי בס' פאר הלכה על שיטת ר"ח ס"ה שחיבר הג' ר' פרץ מוישניוויץ שרמז אליו הפמ"ג באו"ח סי' תמ"ה בא"א סוס"ק א'. והוא בפאר הלכה ד"ט עמוד ד', שכ' שנ"ל ביאור הגמ' דר"י יליף דביעור חמץ בשריפה מנותר [כפסחים כ"ז ע"ב] וא"כ משמע כמו ניתר אפרו מותר משום שהוא מן הנשרפין, כך חמץ אפרו מותר משום שהוא בשריפה, וכל הנשרפין אפרן מותר וכו', ע"ש בדבריו כי נעמו. ויש להעיר בזה ממה שמצאתי בס' ערבי נחל עה"ת בדרוש ב' לפסח, שכתב דאיתא בסוף תמורה דאפר הקדש לעולם אסור ע"ש בסוגיא דכל פסולי קודש כגון פיגול ונותר לעולם הן באיסורן אפי' כי נעשים אפר, עכ"ל. אמנם באמת דברי הערבי נחל תמוהים מאד, ובמחכת"ה שגגה פלטה קולמסי בזה. דהנה בסוף תמורה ל"ד ע"א פריך הש"ס ונשרפין דהקדש אפרן מותר [ע"ש בתוס' בד"ה ונשרפין, אי גרסינן במשנה כן, ע"ש בגליון הש"ס] והא תניא כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מאפר אשירה ואפר דהקדש לעולם אסור וכו'. ומשני רמב"ח כגון דנפלה