רב"ז אורח חיים קע

הריטב"א [וגם אני הבאתי להריטב"א לעיל באות ח' ולכן ודאי מה דפליג על הראב"ד גבי אתרוג היינו משום דס"ל דאפ"ה קרינן בי' לכם כל שלא יצא מתח"י לרשות אחרים, עכ"ל הנט"ש. במחכ"ת תמוהים דבריו. שהרי הריטב"א בשם מורו כתב להדיא דכי שרף להו לאו דידי' נינהו. ומשמע להדיא דאף קודם שיצא מתח"י לאו דידי' נינהו, ולא קרינן בי' לכם. אמנם כדי שלא יסתרו דברי הריטב"א מסוכה לקידושין. ע"כ צ"ל דבסוכה ס"ל כהי"מ שהביא בקידושין דמיירי כשאין באפרן שו"פ [והוא כתי' הב' של התוס' פסחים כ"ט ע"ב ד"ה אין. ועיין תוס' קידושין נ"ו ע"ב ד"ה המקדש] הרי שס"ל דכשיש באפרן שו"פ באמת מקודשת וע"כ משום דדידי' נינהו. ולכן שפיר כתב בסוכה דלכם קרינן באיה"נ. [אבל דברי הרשב"א ודאי דיכולין להקשות אהדדי. שהרי הרשב"א בחי' קידושין דנ"ו כתב וז"ל: אעפ"י שאלו מן הנשרפין, ויש באפרן יותר משו"פ א"מ, משום דהשתא מיהא לית להו דמים דאסור למכרן. ואי משום אפרן הא אינו בעולם, ולכי קלי לי' הו"ל כגופא אחרינא ולא זה מה שקדשה בו. ועוד הא לא אמר לכשיהי' אפר ע"ש. ומשמע דאלו אמר לכשיהי' אפר מקודשת. וע"כ דס"ל דאיה"נ יכולין לזכות בהם. וקשה שהרי ס"ל בתשו' סי' תר"ב וכן בסי' תשמ"ו דאין אדם יכול לזכות במידי דאינו יכול ליהנות ממנו. כמש"כ המחא"פ בהל' זכי' מהפקר סי' ד'. כמו שהבאתיו לעיל באות י"ב וצע"ג. ומש"כ הרשב"א בתשו' סי' ע"ח דכל שרוצה לזכות בו אעפ"י שאסור בהנאה זכה בו נים בהנאה לעולם ולעבור בו כחמצו, וכענין שאמרו בע"ז שאעפ"י שאסורה בהנאה וא"א לו לזכות בה, מ"מ כל שדעתו לזכות בה, ע"ז דישראל קרו בי', עד שיבטלה גוי עד שלא הגביה ישראל לזכות בה עכ"ל. שם טעמא אחרינא איכא דלחומרא הוא זוכה בהחמץ, כדי ליאסר בהנאה לעולם ולעבור בו בב"י כחמצו. וכן בע"ז ג"כ לחומרא הוא כדי שלא יוכל לבטלה, ולכן שפיר כל שרוצה לזכות בכה"ג יכול לזכות. משא"כ היכא דאין הזכיה באיה"נ לחומרא, ודאי דאינו יכול לזכות להרשב"א. וא"כ ע"כ צ"ל דלהרשב"א לא תליא כלל הא דזוכה בהחמץ לעבור בב"י, וכן בע"ז שלא יועיל ביטול, בהא דאיה"נ יש להם בעלים. דלעולם ס"ל להרשב"א לשיטתו דאיה"נ לית להו בעלים, ויכולים אחרים ליטול מהם בע"כ. כמש"כ הר"ן בנדרים דפ"ה בשם הרשב"א כן כנ"ל. אפ"ה ס"ל דיכול לזכות כשרוצה, מטעם דלחומרא הוא (וא"כ קשה על הפמ"ג באו"ח והקצה"ח סי' ת"ה דס"ל בדעת הרשב"א דאיה"נ יש להם בעלים). ועפי"ז אתי שפיר דלא קשה מידי מה שהקשיתי לעיל אות י"ב דרבא אדרבא, דס"ל בע"ז מ"ב ע"א דיכולין לזכות בע"ז, וס"ל דיכולין אחרים ליטול איה"נ מהבעלי בע"כ. די"ל להרשב"א דרבא ס"ל באמת דאיה"נ לית להו בעלים, והא דזוכה בע"ז, משום דלחומרא הוא כנ"ל ועפי"ד הרשב"א אלו לכאורה א"ש ג"כ דלא קשה קושית הנו"ב שהבאתי בריש אמיר באות א' ובאות ב', שהוכיח משור הנסקל דאין זכי' באיה"נ, והקשה על הרמב"ם דס"ל דקונה חמב"פ לוקה. דלהרשב"א באמת אין זכי' באיה"נ, והא דקונה חמב"פ לוקה, שאני דלחומרא היא. וממילא מיושב גם מה שהקשיתי מהמשנה דע"ז ע"א ע"א. אמנם באמת בדעת הרמב"ם אי אפשר לומר כן. שהרי הוכחתי מהרמב"ם בהל' טוען דס"ל דאיה"נ יש להם בעלים. וא"כ לדידי' י"ל באמת דיש זכי' באיה"נ, אפי' היכא דיצמח קולא מזה. ועל הקושיא שהקשה הנו"ב משוה"נ כבר השבתי לעיל בכמה פנים]

ה) מש"כ הנט"ש לתמוה על התויו"ט שתמה על הרע"ב בסוף פ"ה דבכורות דתנן התם השוחט את הבכור ונודע שלא הראהו לחכם, מה שאכלו אכלו, והוא יחזיר להם הדמים וכו' וכן השוחט את הפרה ונודע שהיא טריפה וכו' מכרוהו לנכרים וכו' ישלמו לו דמי הטריפה וכתב הרע"ב וגבי בכור לא תני מכרוהו לנכרים, דבכור תמים אסור בהנאה. וכתב עליו התויו"ט ואני תמה שאעפ"י שאסור בהנאה אינו תופס את דמיו, שאין לך דבר שתופס את דמיו להיות כמוהו אלא ע"ז ושביעית, עכ"ל התויו"ט. וכתב הנט"ש דהרע"ב הכי קאמר דבכור תמים אסור בהנאה, נמצא הישראל המוכר לישראל השני, והטעהו, מחויב להחזיר לו המעות שקבל ממנו דלאו מידי יהיב לי' בעד דמיו, והאסור הנאה שביד הישראל הלוקח, אין להמוכר שום זכות בו שאינו בעליו כלל, ולכן הדמים שקבל הישראל הלוקח בעדו מן הנכרי מאיזה צד יהי' לישראל המוכר הראשון שום שייכות וזכות בהם שיחשב זה לפרעון בעד הדמים שנתחייב כבר להחזיר, שהרי אותן הדמים שקבל מיד הנכרי, לאו בעד חפצו של הראשון נטל, שהראשון אינו בעל אותו החפץ כלל עכ"ל הנט"ש. וגם אני תמה על תמיהתו של הנט"ש. דנראה דדברי התויו"ט ברור מללו. דלכאורה קשה על הרע"ב שנראה מדבריו שגם בשוחט את הבכור ומכרו, דיחזיר להם את הדמים, הוא משום קנס, שהאכילם בשר איסור. וכן פירש"י בבכורות ל"ז ע"א ד"ה ויחזיר [ועיין בש"ך יו"ד סי' קי"ט ס"ק כ"ה] ע"ש. והלא מן הדין צריך להחזיר הדמים, כיון דאסור בהנאה, דיכולין הלוקחים לומר למוכר מאי אפסידתך כדפריך הש"ס בבכורות ל"ז ע"א על רשב"א כן? וע"כ צ"ל דס"ל באמת דמתני' ג"כ מיירי כגון דזבין לי' ממקום מומא, דא"ל אי לאו דמכרת לי' לעכו"ם הוה מחזינא לי' ושרי ניהליה כמו שתי' הש"ס לרשב"א כן ע"ש. וא"כ שפיר איכא פסידא למוכר. ומן הדין הי' צריך לנכות את הדמים שהפסידוהו, ולכן שפיר כתבו דרק מטעם קנס מחזיר להם את הדמים, ולא מן הדין. ועפי"ז שפיר תמה התויו"ט על הרע"ב שכתב דלהכי לא קתני גבי בכור מכרוהו לעכו"ם, דבכור תמים אסור בהנאה. וכלומר דאפי' הלוקח אינו יכול ליהנות מדמי המכירה. כמש"כ התויו"ט במעדני יו"ט פ"ה דבכורות סי' ס"ה. ותמה שהרי אינו תופס את דמיו, והלוקח יכול ליהנות מהדמים וא"כ צריך לנכות להמוכר עכ"פ מה שהפסידוהו ע"י שמכרוהו לעכו"ם, דא"ל המוכר להלוקח אי לאו דמכרת לי' הוה מחזינא לי' ושרי ניהליה, דהא כאן ליכא למיקנס להמוכר, שהרי לא האכיל לישראל שום איסור, כמו שפי' הרע"ב ורש"י שם בד"ה מכרוהו. ואזדא לי' תמיהתו של הנט"ש על התויו"ט וחפשתי ומצאתי ברי"ט אלגזי סופ"ה דבכורות שכתב ג"כ בכוונת התויו"ט כמו שפירשתי ותיתי לי שבעזה"י קיימתיו מסברא דנפשאי. אמנם לפימש"כ הנקה"כ ביו"ד סי' קי"ט על הט"ז שם ס"ק י"ב בכוונת רש"י עפ"י מה דמוכח בש"ס סו"פ כל פסולי המוקדשין דאפי' אם ידוע בבירור שהי' בו מום מחזיר הדמים, כיון דעבר על תקנתא דרבנן דצריך להראותו לחכם ע"ש. א"כ א"צ עוד לאוקמי מתני' דוקא היכא דזבין לו ממקום מומא, דבל"ז אתי שפיר מה שפי' רש"י והרע"ב דמחזיר לו הדמים משום קנס ולא מן הדין, כיון דמיירי בידוע בבירור שהי' בו מום, ולכן א"צ להחזיר את הדמים רק משום קנס על שלא הראה לחכם. ותימא על הרי"ט אלגזי שלא הביא מהנקה"כ. אחר כתבי כ"ז עיינתי בס' פר"ת להאוה"ח הקדוש ז"ל בסי' קי"ט ס"ק י"ו שתמה ג"כ על התויו"ט כמו הנט"ש. ולא ניחא לי' לתרץ דמיירי דזבין לי' ממקום מומא, דהא לא אתיא אלא לר"י, ואנן קיי"ל כר"מ בבכורות כ"ח ע"א דס"ל הואיל ונשחט שלא עפ"י מומחה אסור. וא"כ מן הדין צריך להחזיר את הדמים, דהלוקח יכול לומר לו שפיר מאי אפסידתך ע"ש, ויש לפלפל (ועיין ברי"ט אלגזי פ"ד דבכורות סי' כ"ח בדעת רש"י ביצה). ומה שפי' רש"י משום קנס, פי' הפר"ת בפירוש הב' ג"כ כמו שפירשתי לעיל להנקה"כ. וחידוש שלא הביא הפר"ת כלל להנקה"כ. והנט"ש במח"כ אישתמיט מיני' כ"ז

ו) במה שחתר וחפש הנט"ש להביא ראיות שיש קנין באיה"נ, לענין שיחול איזה איסור מחמתו. והביא ראי' מהטור ביו"ד סי' קל"ב, מובא בט"ז שם סק"א ובש"ך ס"ק ל"א דאם אמר אדם לפועליו צאו ושתו, והקדים