רב"ז אורח חיים קסט

שכתב בשם הרשב"א ז"ל דמהא שמעינן שהאוסר הנאת פירות על עצמו, יכולים אחרים ליטול אותן בע"כ. ע"ש בר"ן שמטעם הפקר הוא. הרי שס"ל לרבא דאיה"נ הפקר הוא, ולית להו בעלים? אמנם כבר השיב על דברי הרשב"א הגאון בעל מחנה אפרים ז"ל בהל' זכיה מהפקר סי' ד'. ושם יצא ללחום את מושל, וכתב שאין הנידון דומה לראיה. דמי שאסר על עצמו נכסיו בהנאה, נהי דאינו יכול ליהנות הוא בהם, מ"מ קנין אית לי' בנכסים ויכול ליתנם לבניו או לאחיו, או לוה וב"ח באים ונפרעים מהם כי ההיא דתנן [בב"ק ק"ט ע"א] אסר בנו בהנאתו בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו ויתן לבניו או לאחיו וכו'. וכתב הר"ן בנדרים דמ"ז דהא דקתני אם מת לא יירשנו, לאו למימרא דכיון דנכסים אלו אסורים לו בהנאה לא יזכה בהם דהא קתני ויתן לבניו או לאחיו או לוה וב"ח באים ונפרעים מהם. אלא ודאי נכסים דידי' נינהו, אלא שאינו רשאי ליהנות מהם עכ"ל. וה"ה נמי הכא וכו'. משא"כ בההיא דכהנים ניהנים לי דממון כהן הוא, ואין לו אלא טובת הנאה וכיון דאסרינן עלי' תו לא נשאר לו שום זכות בתרומות, והלכך נוטלים בע"כ. ופלפל שם בזה וגם הביא להרשב"א בתשו' סי' תר"ב שנראה דס"ל דאין יכולים לזכות באיה"נ [ותשו' הרשב"א אלו מובאים בקצרה ברמ"א אה"ע סי' כ"ח סוסע"י כ"א] וגם הביא לתשו' הרשב"א סי' תשמ"ו. וכתב ג"כ דנראה דלשיטתי' קאזיל, דאין אדם יכול לזכות במידי דאינו יכול ליהנות ממנו. ופלפל עוד בתשו' הרשב"א הסמוכה לה, המובא ברמ"א או"ח סי' תרמ"ט סעיף ב' ע"ש בפמ"ג בא"א סק"י והפמ"ג במחכ"ת לא ידע מהמחנה אפרים. ומצאתי בנה"מ חו"מ סי' רע"ה סק"א שהשיב על המחא"פ. וכתב דדברי הרשב"א ברור מללו, והאריך בזה. ובסוף דבריו הביא להרשב"א שכתב הטעם בהא דאמרינן [בע"ז מ"ב ע"א] כי מגבה לה נעשה ע"ז של ישראל, כיון דרוצה לזכות זוכה בה ע"ש (והוא בתשו' הרשב"א סי' קע"ח עש"ה. וא"כ עפי"ז לא קשה מידי דרבא אדרבא. וכמו שאבאר לקמן באות שאח"ז. ותמהני על הפמ"ג באו"ח סי' תרמ"ט בא"א סק"כ [הנ"ל] שכתב שהרשב"א בתשו' סי' תשמ"ז חזר ממש"כ בחי' הרשב"א בסוכה דאיה"נ מיקרי לכם ע"ש. אמאי לא העיר מהרשב"א, המובא בר"ן נדרים דפ"ה ע"א, דס"ל דאיה"נ יכולים אחרים ליטול בע"כ של בעליו, דהוי הפקר. וכן בפמ"ג יו"ד סי' ק"ט, ובפמ"ג או"ח סי' תמ"ח במ"ז סק"ג שמספקא לי' באיה"נ אי סתמן הפקר. במחכ"ת אישתמיט מיניה הר"ן בנדרים הנ"ל

(יג) וראיתי בשו"ת נטע שעשועים תאו"ח סי' ז' שהשואל הביא שם להפמ"ג או"ח סי' תמ"ג (הנ"ל באות ז') דאם עבר ומכר חמץ בפסח לעכו"ם, ממכירה ואילך אינו עובר בב"י. ומביא לתה"ר דאיה"נ לכם קרינן בי', וכשיש ידים זוכות קונה ומקנה. והנט"ש תמה על הפמ"ג. ואבוא על סדר דבריו

א) מש"כ דסתירה היותר גלוי מש"ס דב"ק מ"ה בשור הנסקל משנגמר דינו מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש, ופירש"י דלאו ברשותי' דמרי' קאי לאקדושי'. הרי נראה בעליל דאפי' מה שא"ב בשביל איה"נ אף שאין לאחרים זכות ורשות בו, מ"מ אינו במכירה כלל, עכ"ל. וכן הקשה בתשו' ברית אברהם סי' כ"ו ע"ש שהאריך. ולזה י"ל דשאני שור הנסקל שהוא מן הנקברין דאפרן אסור. וא"כ ליכא שום גורם לממון, ולכן ודאי לאו ברשותו הוא למכור. משא"כ בחמץ בפסח לדעת כמה פוסקים אפרו מותר, כמו שכתבנו לעיל באות ב'. ולכן ודאי דין ממון אית בי', דגורם לממון כממון דמי, ולכם קרינן בי', ועדיין ברשותו קאי למכרו. אבל להפוסקים דס"ל דחמץ אפרו אסור ודאי קשיא. אף אם נימא שאינו אלא מדרבנן. מ"מ יש לפקפק, כמו שכתבנו לעיל באות ב' באריכות

ב) מש"כ הנט"ש על הפמ"ג שכתב דחשבינן לאיה"נ לכם בשם חידושי הרשב"א. הוא טעות סופר, שהחידושים שעל מס' סוכה שבשבע שיטות שבידינו אינם להרשב"א אלא להריטב"א. והנה הרשב"א בתשו' סי' תשמ"ו וכו' ס"ל דאיה"נ אינו שלו כלל לשום דבר ע"ש. ובאמת אישתמיט מהנט"ש דברי הפמ"ג באו"ח סי' תרמ"ט בא"א סק"כ הנ"ל שכתב להדיא שהרשב"א בתשו' חזר בו ממש"כ בחידושיו, וגם הקצה"ח סי' ת"ה סק"ב כתב ג"כ שהרשב"א בחי' לסוכה ס"ל דאיה"נ חשיב לכם משום דאית להו בעלים ע"ש. הרי שגם הקצות ס"ל כהפמ"ג שהחידושים שעל מס' סוכה שבשבע שיטות להרשב"א הם

ג) מה שהעתיק הנט"ש לכל דברי הריטב"א בחי' סוכה, שהביא דברי הראב"ד שכתב דאיה"נ לא קרינן בי' לכם, דהא לית בי' מידי, ומאן דגזיל לי' מיני' לא הוי גזלן. והריטב"א השיג על הראב"ד, וכתב דכל שהוא שלו, ואין לאחרים רשות וזכות בו, לכם קרינן בה, עכ"ל הריטב"א. והנט"ש כתב ע"ז דנראה ברור דעל מש"כ הראב"ד דמאן דגזל לי' לא הוי גזלן. ע"ז לא פליג כלל הריטב"א. דאלת"ה מה יענה הריטב"א יום שידובר בו דברי הש"ס ערוך בנדרים פ"ה אהא דתנן התם במתני' בדפ"ג קונם כהנים ולוים נהנין לי יטלו בע"כ, ואמר עלה רבא בדפ"ה שם דאפי' אי טובת הנאה ממון מ"מ משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים, וכיון דקא אתי למיסרא עלי' שוויא עפרא בעלמא, וכ' הרשב"א והר"ן שם ומהא שמעינן שהאוסר הנאת פירות ע"ע יכולים אחרים ליטול אותה בע"כ ואינו יכול לעכב עכ"ל. וזה מוכרח הכרח נגלה מדברי הש"ס. א"ו דגם הריטב"א מודה לסברא זו, עכ"ל הנט"ש. והנה מה דנראה לו ברור דהריטב"א מודה להראב"ד דמאן דגזל איה"נ מחברי' לא הוי גזלן. לפענ"ד אין זה ראי' ברורה דהריטב"א ס"ל כן. דפשטות דברי הריטב"א מוכיחין דהשיג על כל דברי הראב"ד. ומה דקשיא לי' מה יענה הריטב"א להא דנדרים פ"ה ע"א, אין זה הוכחה. דהריטב"א יענה ע"ז מענה נכונה, דס"ל כהר"ן בנדרים דמ"ז ע"א גבי האומר לבנו קונם שאי אתה נהנה לי בחייו ובמותו, ומת לא יירשנו, דאפ"ה נכסים דידי' נינהו, ולכן נותנין לבניו או לאחיו וכן בע"ח באין ונפרעין ע"ש וע"כ צ"ל לדידי' דשאני ההיא דקונם כהנים ולוים נהנין לי דתרומה ממון קונה היא, ואין לו אלא טובת הנאה, וכיון דאסרינן עלי', תו לא נשאר לו שום זכות בתרומות, והלכך נוטלים בע"כ. כמש"כ המחא"פ בהל' זכיה מהפקר סי' ד' להשיב מטעם זה על הר"ן בשם הרשב"א כמו שהעתקתי דבריו לעיל באות י"ב. וגם להרמב"ם בפי"ב מהל' טוען הי"ב דס"ל דאכלה ערלה ושביעית וכלאים ה"ז חזקה. ע"כ צ"ל דס"ל דאין אחרים יכולים ליטול איה"נ מהבעלים בע"כ, ויכולים הבעלים למחות שלא ליטלם, שהרי יכולים ליהנות עכ"פ מאפרן. דאל"כ אמאי הוי חזקה, הא לא הוי בידו למחות. אלא ודאי דס"ל דיכול למחות, ומדלא מיחה הוי חזקה, כמו שכתבנו לעיל באות ת' באריכות. וא"כ גם לדידי' צריכין לחלק דשאני ההיא דנדרים פ"ה שאין לו בתרומה אלא טובת הנאה כנ"ל. וא"כ עכ"פ אין תימה על הריטב"א דס"ל הכי. ובאמת יותר הו"ל להנט"ש לתמוה מהתוספתא פ"ז דב"ק, והמכילתא פ' משפטים שמפורש להדיא דגונב איה"נ פטור. וכן מהתוספתא פ"ה דכלאים, דכה"כ מותרים משום גזל. אבל באמת גם מזה אין ראי', דכבר כתבתי באות ח' באריכות דפליגו בזה תנאים ואמוראים. ולדידן נראה דקיי"ל דהגוזל איה"נ מהנשרפין שאפרן מותר באמת חייב לשלם כנ"ל

ד) גם מש"כ הנט"ש דגדולה מזו מצא שהריטב"א עצמו ס"ל דבאיה"נ אפי' באותן שאפרן מותר ויש באפרן שו"פ אין האשה מתקדשת בהם. שהרי כתב בחידושיו קידושין דנ"ו בשם מורו דאפי' יש באפרן שו"פ וכו' אינה מקודשת דכי שרה להו לאו דידי' נינהו, וכל הקודם זכה באפרן עכ"ל