רב"ז אורח חיים קסח

הוה. הרי ברש"י פסחים הנ"ל מבואר כמ"פ דחמץ לאו שלו הוה? וגם תירוצו בפמ"ג הנ"ל דלאו חידושא הוא אלא מצינו בתורה כן. אינו עולה יפה לפירש"י. ומצאתי בס' מקור חיים על הל' פסח סי' תל"א בדיני בדיקה וביטול באד"ה ועתה נבאר, בהלחמו שם עם השו"ת שאג"א סי' ע"ז במש"כ דלר"ש דס"ל חמץ אחר הפסח מותר, וא"כ מיקרי בפסח גורם לממון כפסחים כ"ט וברשותי' קאי. ותמה עליו דבחמץ שלו מה גורם לממון שייך לומר בו מחמת שמותר לאחה"פ. הא א"א להתקיים עד אחה"פ דהא מצוה בהשבתה והכל מצווין לבערו תיכף, ואין לך דבר המופקר גדול מזה שהכל מצווין לבערו ולהשביתו, וע"כ צ"ל כן דמשום תשביתו הוי חמץ אינו ברשותו, דאי משום איה"נ הא כתב הרשב"א סוכה ל"ה דאיה"נ מיקרי שלכם עכ"ל. [ועיין בגינת ורדים להפמ"ג כלל נ"ז שתמה ג"כ על מי שכתב כן ע"ש]. ולהמקו"ח יש ליישב קושיית הה"ג ר' חיים טולציש ז"ל שהביא בשושנת העמקים ובפמ"ג סי' תרמ"ט הנ"ל שהקשה אהא דפסחים כ"א ע"ב ופליגא דר"א, דלמא לא פליג דאיצטריך לא יאכל בצירי דמסברא הייתי אומר דחמץ שרי בהנאה, ולאו גזירת הכתוב, דבאתרוג ממעט מלכם איסור אכילה לכם לכל צרכיהם עכ"ל. ובפמ"ג או"ח הנ"ל כתב דלמש"כ בחה"ר א"ש ע"ש. ולהמקו"ח הנ"ל לא קשה מידי כיון דהכל מצווין עליו לבערו משום תשביתו גם אם מותר בהנאה אינו שלו ולאו ברשותי' קאי. וגדולה מזו כתב המקו"ח שם להשיג על השאג"א במש"כ דלריה"ג דס"ל דחמץ בפסח מותר בהנאה [כפסחים כ"ח ע"ב] הוי חמץ ברשותו אפי' בפסח, ויכול להפקירו ולמוכרו לנכרי אפי' בפסח וכו'. וכתב המקו"ח דתימה לומר שיהי' מותר למכור חמץ לנכרי בפסח, דודאי תשביתו משמע שישביתו מן העולם לגמרי וכו' ומש"ה מיקרי ג"כ אינו ברשותו אף לריה"ג ע"ש. הרי דאף אם חמץ בפסח מותר בהנאה אפ"ה מיקרי אינו ברשותו, ולא קשה קושיית הר"ח טולצייך להמקו"ח. אם אמנם שיש להצדיק את הצדיק השאג"א כי מצאתי לו חבר שכן כתב הצל"ח בפסחים ו' ע"ב ברש"י ד"ה הבודק. וכ"כ עוד בדף ז' ע"א בגמ' ד"ה ולבתר איסורא. דלריה"ג מיקרי חמץ ברשותו. ובחנם תמה המקו"ח על השאג"א במש"כ דלריה"ג מותר למכור לנכרי חמב"פ. כי במחכת"ה אישתמיט מיני' לפי שעה התוס' בפסחים כ"א ע"ב ד"ה עבר זמנו, שכתבו כן להדיא ע"ש. וגם מש"כ המקו"ח כיון דא"א ליהנות מהחמץ רק בשעת שריפה הוי שלכדה"נ, ולא מיקרי ממון דידי', כמו בכל איה"נ דמיקרי אינו שלו, אף דיכול ליהנות מאפרן ושלכדה"נ עכ"ל. במחכ"ת דבריו תמוהים, שהרי הביא בעצמו להחה"ר בסוכה דאיה"נ מיקרי שלכם. וי"ל דזה באמת הטעם דאיה"נ מיקרי שלו, משום שיכול ליהנות מאפרן. כמו שכתבתי לעיל באותיות הקודמין כמ"פ. והא דחמץ אינו ברשותו אף שיכול ליהנות בו שלכדה"נ כבר עמד בזה הצל"ח בהשמטות לפ"ק דפסחים ע"ש (ובמק"א הערותי הרבה על דבריו שם) וכן הג"ו להפמ"ג בכלל נ"ז העיר ג"כ בזה, ע"ש מש"כ. והרבה יש לדבר בזה. ולא עט האסף פה] אבל מחוורתא לתרץ להא דאמר ר"א בשם ר' ישמעאל דחמץ אינו ברשותו, אף למאן דס"ל דאיה"נ שלו הוא בכ"מ, אפ"ה לא קשה מידי לדידי', משום דר' ישמעאל אזיל לשיטתו במכילתא וכן בירושלמי ב"ב דאיה"נ נפקו מרשות בעלים, דלהכי הגונב איה"נ פטור, דלאו שלו הוא כנ"ל אבל הפוסקים דס"ל דאיה"נ שלו הוא, ע"כ לא ס"ל כר' ישמעאל, ולדידהו ע"כ הטעם דחמץ אינו ברשותו משום תשביתו כהמקו"ח הנ"ל. אבל באמת בהא דאמר ר"א בשם ר' ישמעאל הנ"ל לא צריכין כלל לטעם המקו"ח, כי בלא"ה אתי שפיר דר' ישמעאל אזיל לשיטתו. ועפי"ז אין סתירה כלל ברש"י, מפסחים לכתובות וזה פשוט וברור

(יא) ואם כנים אנחנו בזה דפליגו בהא תנאי ואמוראי אי איה"נ יש להם בעלים [וממילא דפליגו ג"כ אי יש זכיה באיה"נ כמו שכתבתי לעיל באות ז' דהא בהא תליא] עפי"ז י"ל דגם אביי ס"ל דאיה"נ לית להו בעלים. וא"כ אתי שפיר הא דאמר אביי בביצה ל"ח ע"ב דשני [לענין ביטול איסור] בין ממון שיש לו תובעין, לממון שאין לו תובעין. והא דא"ל וליטעמיך הא דאר"ח נבילה בטילה בשחוטה וכו' ה"נ דכי אית לה בעלים לא בטלה. ולא קשה קושיית המהרש"א אמאי לא פריך הכי אהך פלוגתא גופה דר"י ורבנן וכו' ה"נ דכי אית להו בעלים לא בטיל, די"ל דפלוגתא דר"י ורבנן איכא לאוקמי באיה"נ דלית להו בעלים, לדידי' [והוא כעין הפירוש שפי' הפמ"ג ביו"ד סי' ק"ט במ"ז סק"א להמהרש"א, כמו שהבאתיו לעיל באות ז'], ואם חומה היא נבנה עלי' טירת כסף די"ל דלהכי לא תירץ אביי בע"ז מ"ב ע"א כרבא שאמר גזירה דלמא מגבה לה והדר מבטיל לה (ופירש"י מגבה לה וקנה לה בהגבהה] משום דאביי ס"ל דאיה"נ לית להו בעלים. וממילא דאין זכי' באיה"נ, וקנייתו לאו כלום הוא כנ"ל. ועפי"ז יתיישב לנו שפיר דעת הרמב"ם בפ"ד מהל' חו"מ ה"ה בישראל שהרהין חמצו אצל העכו"ם, אם אמר לו אם לא הבאתי לך מעות מכאן ועד יום פלוני קנה חמץ זה מעכשיו, ה"ז ברשות העכו"ם, ואותו החמץ מותר לאחה"פ. והוא שיה' אותו זמן שקבע לו קודם הפסח עכ"ל. וכן דעת רבינו אפרים ז"ל, מביאו הה"מ שם. והראב"ד השיג עליו, וס"ל אפי' לא הגיע זמנו עד לאחה"פ אינו עובר עליו. וגם הרא"ש בפ"ב דפסחים סי' י' כתב דלא נהירא לי' דעת הרמב"ם דהא אמרינן [בדף ל"א ע"א] אליבא דאביי אי אמרת בשלמא למפרע הוא גובה, מש"ה מותר בהנאה דברשות דנכרי קאי. אלמא אע"ג דבבית ישראל קאי אלא שאין האחריות על ישראל אמרינן כיון דלמפרע הוא גובה חזינן כאילו כבר קודם הפסח הי' ברשות הנכרי, וכש"כ לרבא דא"ל בהדיא קני לך מעכשיו, דאישתכח דלמפרע הי' קנוי קנין גמור לנכרי, עכ"ל הרא"ש. ולפי מה שכתבנו נלפענ"ד נכון ליישב קושיית הרא"ש. דהנה הה"מ שם כתב בדעת הרמב"ם דהטעם דבעינן שיהי' הגעת הזמן קודם פסח, הא לא"ה אסור, כיון שבפסח הי' ביד ישראל לפדותו, אמרינן הואיל ואי בעי לפדותו הרי הוא שלו, השתא נמי אסור עכ"ל. וכ"ה בק"נ על הרא"ש שם אות כ'. ובאמת לכאורה קשה דהאיך שייך לומר הואיל ובידו לפדותו הוי שלו הא אין זכי' באיה"נ, וכיון שאמר להעכו"ם קנה חמץ זה מעכשיו הרי הוא קנוי להעכו"ם, ונפק מרשות ישראל, וכשבא ישראל לפדותו הוא זוכה מחדש באיה"נ ואין זכי' באיה"נ, וא"כ באמת אין בידו לפדותו כלל כדי שלא יזכה באיה"נ והאיך שייך לומר הואיל אמנם באמת לא קשה מידי דאנן קיי"ל יש זכי' באיה"נ, ולהכי הקונה חמץ בפסח לוקה, וכדרבא בע"ז מ"ב ע"א הנ"ל. אבל לאביי לשיטתו דס"ל אין זכי' באיה"נ דלית להו בעלים כנ"ל. פשיטא דלא שייך לדידי' לומר הואיל ובידו לפדותו, דהא אין זכי' באיה"נ. ולכן לאביי ודאי מותר אף שהגיע זמנו אחה"פ. משא"כ לרבא לשיטתו דיש זכי' באיה"נ שפיר שייך לדידי' לומר הואיל. ולכך בעינן שפיר שיגיע הזמן שקבע לו קודם הפסח ואנן קיי"ל כרבא. ואתי שפיר פסק הרמב"ם ורבינו אפרים. ודו"ק כי ז"נ בס"ד

(יב) והנה כי כן דלרבא יש זכי' באיה"נ, וע"כ הטעם משום דאיה"נ יש להם בעלים. וא"כ הגונב והגוזל איה"נ מחבירו כגון ערלה וכה"כ. מחויב לשלם, דהא עכ"פ יכול ליהנות מאפרן. וה"ה בכל שאר איה"נ אין אחרים יכולים ליטול מהבעלים בעל כרחם, דאיה"נ לא נפקו מרשות בעלים כנ"ל. ולכאורה יש להקשות דרבא אדרבא מהא דנדרים פ"ה ע"א דאמר רבא על המשנה דנדרים פ"ג ע"ב דקונם כהנים ולוים נהנים לי יטלו על כרחו. דהיינו טעמא משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים, וכיון דקא אתי למיסרא עלייהו, שויא עפרא בעלמא ע"ש בר"ן