רב"ז אורח חיים קסז

דפליגו בזה ר' יוחנן ור"ל בשבת ע"ו ע"א דר' יוחנן סבירא לי' אכילה ע"י הדחק לא שמה אכילה, ור"ל ס"ל אכילה ע"י הדחק שמה אכילה. וכן בב"ק י"ט ע"ב אר"פ דאכילה ע"י הדחק שמי' אכילה ע"ש. אף שהתוס' בשבת ע"ו ע"א בד"ה אכילה, כתבו לחלק בין נזיקין לשבת, דלענין נזיקין אכילה ע"י הדחק שמה אכילה, ולענין שבת לא חשיבא אכילה ע"ש. אבל זה ליתא, דע"כ לא כתבו התוס' כן רק לר' יוחנן דס"ל לענין שבת דע"י הדחק לא שמה אכילה. ולדידי' ע"כ צ"ל דשאני נזיקין, דלא חשבינן לי' משונה. אבל לר"ל דס"ל דע"י הדחק שמה אכילה, באמת לדידיה שוה שבת לנזיקין וכן בכ"מ אכילה ע"י הדחק שמה אכילה. וא"כ רב יהודה דחשיב לאכילת זמורות אכילה. ע"כ דס"ל כר"ל דאכילה ע"י הדחק שמה אכילה. ועפי"ז אתי שפיר מאוד דעת הרמב"ם בפי"ח מהל' שבת ה"ג שפסק דאכילה ע"י הדחק שמה אכילה. וקשה לכאורה מה שפסק בזה כר"ל במקום ר' יוחנן והה"מ שם גריס ר' אושעי' במקום ר"ל. וכתב דפסק הרמב"ם כר' אושעי' שהלכה כמותו לגבי ר' יוחנן עכ"ל. (ועיין בגליון הש"ס מה"ג רי"ב) ועיין בגליון הש"ס על הירושלמי פ"ז דשבת ה"ד שכתב שיצא לו להרמב"ם לפסוק כר"ל לגבי ר' יוחנן, משום דתני ר' הושעי' בירושלמי שם כר"ל ע"ש. וכבר קדמו הקובץ על הרמב"ם שם. ולפי מה שכתבנו אתי שפיר בל"ז דהרמב"ם פסק כר"ל, משום דר"פ בב"ק ס"ל הכי, וס"ל דאין חילוק כלל בין שבת לנזיקין. דלא ס"ל כהתוס' הנ"ל. וכן רב יהודה שעבד עובדא בחבילי זמורות. ע"כ משום דס"ל כר"ל כנ"ל. ומעשה רב. וזה ברור. ואף שבב"ק ק"י ע"א אר"פ לענין כהן זקן או חולה דכי אכיל ע"י הדחק אכילה גסה היא, ואכילה גסה לאו כלום הוא וכבר ציין בגליון הש"ס לעיין בזה] מ"מ זה ליתא, דרק לענין חולה שאינו ראוי לאכילה, ולכן כי אכיל ע"י הדחק, חשיב אכילה גסה, וכפירש"י שם, שנפשו קצה בה ע"ש משא"כ בבהמה וכן באדם למלא נפשו כי ירעב שפיר ס"ל לר"פ דאכילה ע"י הדחק שמה אכילה. כפירש"י בב"ק י"ט ע"ב ד"ה וחמור, דאע"ג דאינן רגילין בכך, הואיל ואורחייהו למיכלינהו ע"י הדחק כשהן רעבין, ראויין להן קרינן בי' וכו' שמי' אכילה ואפי' שלא ע"י הדחק עכ"ל. ומצאתי בחידושי המאירי על מס' שבת שם שכתב דיתבאר בגמ' שמאחר שאף הפרה אוכלתו ע"י הדחק אם הוציאו לצורך פיה חייב כמלא פי פרה שאכילה ע"י הדחק שמה אכילה. ויש פוסקים בהפך, מפני שהם סוברים כר' יוחנן עכ"ל. וצ"ל דהיש פוסקים שהביא המאירי ס"ל כהתוס' הנ"ל דיש חילוק בין שבת לנזיקין, ולהכי פסקו כר' יוחנן. אבל דעת הרמב"ם נראה ברור דלא ס"ל כהתוס' הנ"ל. ועפי"ז י"ל ג"כ בהא דאמרינן בע"ז ל"ח ע"ב בדג מליח וביצה צליה, דחזקיה ובר קפרא שרו, ור' יוחנן אסר. ובתוס' יבמות מ"ו ע"א ד"ה ר' יוחנן, כתבו דהא דאסר ר' יוחנן ביצה, אע"ג דראוי לגומעה חיה, אין זה אכילה חשובה וכו' ע"ש. וע"כ משום דר' יוחנן אזיל לשיטתו בשבת ע"ו ע"א הנ"ל דאכילה ע"י הדחק לא שמה אכילה, ולהכי אסר ביצה בע"ז כנ"ל. והשתא הכא יש להעיר על הטור יו"ד סי' קי"ג שכתב בשם הרשב"א דדגים מלוחין גדולים, אעפ"י שקצת אנשים אוכלים אותן חיין, מחמת מלחן, אכילה זו אכילה ע"י הדחק היא ואינה אכילה, להיפך אם בשלם גוי אסורין. ויש מן החכמים שהתירו. וראשון נראה עיקר עכ"ל. והב"י שם הביא להרמב"ם בפי"ז מהל' מאכא"ס הט"ז והי"ז, והביא להראב"ד והרמב"ן והר"י, שפי' דפליגו בדג מליח שצלאו גוי, דחזקיה ובק"פ ס"ל כיון דנאכל כמות שהוא מליח שרי. ור' יוחנן סבר אכילה ע"י הדחק לא שמה אכילה. והאריך הב"י בזה וכתב גם בדעת הרמב"ם שאסר בדגים מלוחים גדולים משום דס"ל דאכילה ע"י הדחק אינה אכילה ע"ש, וכ"ה בכ"מ בהל' מאכא"ס הנ"ל. ולפי מה שכתבנו דדעת הרמב"ם בהל' שבת דאכילה ע"י הדחק שמה אכילה. קשה דיהי' דברי הרמב"ם סותרים זא"ז? אמנם אפשר לומר דשאני דגים מלוחים שאינם נאכלים אלא ע"י הדחק גדול, ולהכי ס"ל דלא שמה אכילה. וי"ל דזה שדקדק בב"י וכן בכ"מ שם גבי דג מליח שאינו נאכל אלא ע"י הדחק גדול ע"ש ועפי"ז צ"ע דברי הט"ז ביו"ד סי' קי"ג ס"ק י"ד שכתב גבי ביצה דבשלה עכו"ם אסורה, הטעם דאכילה ע"י הדחק הוא, ואף ליש מתירין בדגים גדולים, מודים כאן, לפי שאינן נאכלין אלא ע"י דחק גדול ע"ש. ולהב"י והכ"מ הנ"ל גם בדגים אינם נאכלים אלא ע"י דחק גדול וצ"ע. עכ"פ מבואר דדעת הרמב"ם הוא דסתם אכילה ע"י הדחק שמה אכילה. וא"כ רב יהודה שעבד עובדא בחבילי זמורות, ע"כ דס"ל דאכילה ע"י הדחק שמה אכילה וא"כ שפיר קאמר הש"ס דרב יהודה לטעמי' דאמר אכלה ערלה ושביעית וכלאים ה"ז חזקה. ומיירי באכילה באיסור. ועיקר הוכחת הש"ס מערלה הוא. דכבר נודע דפירות בתוך ג' שני ערלה אינם טובים לאכילה. כמש"כ הרמב"ן ז"ל בפ' קדושים. וז"ל: אין הפירות בתוך ג' שנים ראוים להקריבו לפני ה', לפי שהוא מועט, ואין אילן נותן בפריו טעם או ריח טוב, ורובם הם רקובים וכו' אמת הדבר שהפרי בתחלת נטיעתו עד שנה הד' רב הליחות דבק מאוד מזיק לגוף ואיננו טוב לאכילה וכו' ע"ש. וכ"כ בשמו בס' החינוך מצוה רמ"ז, ובפי' הטור עה"ת. וכ"ה בש"ע יו"ד סי' רצ"ד סעיף י"ז דפירות ערלה הם דקים וקלושים ע"ש. ועפי"ז יש לפרש להירושלמי פ"ג דב"ב ה"ב הנ"ל בפלוגתא דר' ישמעאל ורע"ק ואר"ח דשני ערלה ביניהון. פי' דלר' ישמעאל דס"ל דבעינן פירא רבא, כב"ב ל"ו ע"ב, וא"כ לדידי' ודאי באכלה ערלה לא הוי חזקה, דהא לאו פירא רבא הוא, דפירות ערלה דקים וקלושים הם. משא"כ לרע"ק דס"ל פירא זוטא, לדידי' שפיר י"ל דאכלה ערלה ה"ז חזקה. ועפי"ז א"צ לדחוק עוד בפי' הירושלמי כאשר דחק בחי' הרמב"ן מובא במרה"פ שם דפירא זוטא כגון עלין וסמדר ע"ש. וא"כ באכלה פירות ערלה ודאי דאכילה ע"י הדחק הוא, ואפ"ה הוי חזקה. וע"כ משום דרב יהודה ס"ל דאכילה ע"י הדחק שמה אכילה. וא"כ ה"ה בהאכיל לבהמתו חבילי זמורות חשבה אכילה מטעם זה כנ"ל ושפיר קאמר הש"ס דרב יהודה לטעמי'. ואתי שפיר דעת הרמב"ם לשיטתו. ודו"ק כי נכון הוא

(י) ועוד יש להעיר במה שהוכחתי לעיל באות ח' מהמכילתא סדר משפטים, ומהירושלמי ב"ב פ"ג ה"ב, דר' ישמעאל ע"כ ס"ל דאיה"נ לית להו בעלים [שהרי ר' ישמעאל חיבר המכילתא]. ועפי"ז אתי שפיר הא דאמר ר"א בפסחים ו' ע"ב דשני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו. ואלו הן בור ברה"ר וחמץ וכו'. וכ"ה בב"ק כ"ט ע"ב, רק שם איתא דאמר ר"א כן בשם ר' ישמעאל. ובפי' רבינו חננאל (שנדפסו בדפוס ווילנא) גרס גם בפסחים ר"א בשם ר' ישמעאל. ועיין בפירש"י בפסחים שם ד"ה דלאו ברשותיה הוא, אינו שלו. וכן פירש"י דאמר ר"א ב' דברים אינן שלו. וכן פירש"י אח"כ בד"ה בור, דאין הבור שלו, אלא של הפקר ע"ש. וא"כ ע"כ דה"ה בחמץ הרי הוא הפקר, לפי שאסור בהנאה. וקשה להפוסקים הנ"ל דאיה"נ שלו הוא. אמאי חמץ אינו ברשותו? וכש"כ שקשה יותר לרש"י בכתובות פ' ע"א ד"ה אכלה הנ"ל, שפי' בערלה שהפרי אסור בהנאה. ובשביעית כתב דהוא הפקר ע"ש. ולמה לא כתב בערלה ג"כ דאסור בהנאה, וממילא הוא הפקר. אלא ודאי דס"ל לרש"י ג"כ דאיה"נ שלו הוא. ובפסחים פי' דחמץ אינו שלו, והפקר הוא. ודברי רש"י נראים כסותרים זא"ז ומצאתי בפמ"ג או"ח סי' תרמ"ט בא"א סק"כ הנ"ל שכתב, לפימש"כ בחה"ר והמחבר ומג"א דאיה"נ לכם קרינן בי'. ובפסחים ב' דברים אין ברשותו י"ל לאו חידושא, אלא מצינו בתורה כן. ומצאתי עוד בשושנת העמקים בכלל ז' באד"ה ואגב גררא, הקשה ג"כ להחה"ר בסוכה. דסוכה לכם קרינן בי' מפסחים דמשמע דלאו שלך הוה וגזירות הכתוב עכ"ל. ובאמת תימה עמש"כ דמשמע דלאו שלך