רב"ז אורח חיים קסו

מאפרן? וסבור הייתי לומר דמכאן יהי' ראי' להריטב"א קידושין נ"ו ע"ב על המשנה דמקדש בערלה וכה"כ אינה מקודשת. וכתב: וכ"ת הא ערלה וכה"כ מן הנשרפין דאפרן מותר, והוי דבר של ממון וכו'. ומורי תירץ דאפי' יש באפרן שו"פ, כיון דהשתא לית בהו דין ממון, א"מ דכי שריף להו לבערינהו לאו דידי' נינהו, וכל הקודם זכה באפרן עכ"ל. הרי דס"ל דאפר איה"נ הוי הפקר. וא"כ גם ערלה וכה"כ הוי הפקר כמו בשביעית להרשב"ם הנ"ל [עיין ברמב"ם פ"ז מהל' שמיטה ויובל ה"ג ובכ"מ שם דאיכא פלוגתא בין הפוסקים בזה אי פירות שביעית מן הנשרפין הם, או רק צריך להפקירן ע"ש. ועיין בנה"מ חו"מ סי' קמ"א סק"ב מה שדקדק על פי' הרשב"ם ע"ש. וכן פי' רש"י בכתובות פ' ע"א ד"ה אכלה, דשביעית היא הפקר ע"ש. ועיין בסמ"ע חו"מ סי' קמ"א ס"ק י"ח] אבל אכתי קשה להתוס' בפסחים כ"ט ע"א ד"ה אין פודין. כן בתוס' ע"ז ס"ב ע"א ד"ה בדמיהן. שהקשו ג"כ על המשנה דמקדש בערלה, הא איכא שו"פ באפרן. ולא תירצו כהריטב"א. ע"כ דס"ל דאפר איה"נ לבעלים הם וא"כ הו"ל לבעל השדה למחות בשביל הנאת האפר, וכיון שלא מיחה, אמאי לא הוי חזקה? אמנם י"ל דזה הי' באמת טעם גירסת הר"ח שגרס שם אכלה ערלה ושביעית וכלאים ה"ז חזקה. והרשב"ם כתב על גירסא זו דלא נהירא. ולפי מה שכתבנו אתי שפיר, דאף באכלה באיסור הו"ל לבעל השדה למחות בשביל הנאת האפר והתוס' שם בד"ה הכי, כתבו דנראה לר"י עיקר כגירסת ר"ח, ואיירי כשאכלה זמורות. וכן פירש"י בכתובות פ' ע"א ד"ה אכלה. והתוס' שם ד"ה אכלה, כתבו שגם ר"ג גרס כגי' ר"ח. וכ"ה ברא"ש ב"ב שם. ולפי מה שכתבנו לגירסת הר"ח והר"ג א"צ לדחוקי כלל דמיירי כשאכלה זמורות, דאף באכלה באיסור הו"ל חזקה מטעם הנ"ל. וא"כ עפי"ז יהי' מוכח דרב יהודה והברייתא דב"ב הנ"ל ס"ל דאיה"נ יש להם בעלים, ושלו הם, וגם באיה"נ איכא משום גזל. דלא ס"ל כהמכילתא והתוספתא הנ"ל, ועפי"ז יהי' נכון מאוד דעת הרמב"ם בפ"ב מהל' טוען ונטען הי"ב שכתב וז"ל: אכל ערלה ושביעית וכלאים, אעפ"י שנהנה בעבירה ה"ז חזקה. והראב"ד השיג עליו. ע"ש במ"מ מש"כ בזה. ולפי מה שכתבנו אתי שפיר מאוד דהרמב"ם אזיל לשיטתו שס"ל דאיה"נ שלו הוא, ושם בעליו עלי'. כמו שס"ל בהל' חו"מ, דקנה חמץ בפסח לוקה. כמו שהוכיח הפמ"ג בפתיחה להל' פסח הנ"ל באות ז'. וע"כ משום שיכול ליהנות באפרן לא נפקו מרשות בעלים, והו"ל למחות להמחזיק, ומדלא מיחה הוי חזקה. ומה שהקשו על הרמב"ם שפי' דמיירי באכילת איסור. א"כ היכא מוכח מינה בכתובות פ' ע"א דאכילת זמורות הוי אכילה ע"ז י"ל כמש"כ הנה"מ סי' קמ"א סק"ב דהוכחת הש"ס הוא משביעית. דבשביעית ודאי קשה דנהי דאכילת איסור שמי' אכילה. מ"מ הא שביעית הפקירא הוא, כמש"כ הרשב"ם וכן פירש"י בכתובות פ' ע"א הנ"ל. והנה"מ לא הביא רק מהרשב"ם] ואכילת הפקר ודאי לא שמי' חזקה. אלא ע"כ דמיירי שאכל זמורות דלאו הפקירא הוא. וא"כ מוכח דאכילת זמורות חשיב חזקה עכ"ל. אך מלשון הרמב"ם בהל' טוען הנ"ל משמע דגם בשביעית לא מיירי באכל זמורות, אלא שנהנה בעבירה כמבואר בלשונו הנ"ל [ויש לפרש קצת דס"ל להרמב"ם דהוכחת הש"ס הי', דאכילת זמורות הוי אכילה, אעפ"י שלא אכלה כדרך האוכלים. מהא דאכל ערלה ושביעית וכה"כ דהוי חזקה. אע"ג דנפשו של אדם חותה באכילת איסור. כמבואר בירושלמי תרומות פ"ו ה"ב. וכ"ה ברמב"ם פ"י מהל' תרומות ה"י שדבר האסור נפשו של אדם חותה ממנו עכ"ל (ועיין במחנה אפרים הל' נזקי ממון סי' ט', וברי"ט אלגזי פ"ה דבכורות סי' נ"א מש"כ בזה עש"ה]. והוי ג"כ אכילה שלא כדרך האוכלים. אפ"ה הוי חזקה וע"כ משום דאחשביה ואכלה במזיד הוי חזקה, אף שאכלה שלכ"א. וא"כ ה"ה באכלה חבילי זמורות הוי אכילה כיון דאחשבי'. ויש לדחות והבן וחפשתי ומצאתי בתומים סי' קמ"א סק"ז שכתב ג"כ דאפשר לומר דס"ל לרמב"ם דאכילת איסור הוי חזקה וכו' כיון דערלה וכלאים מהנשרפין וכן שביעית כתב הרמב"ם דהוי מנשרפין, וקי"ל כל הנשרפין אפרן מותר, ובשלה ע"ג גחלים של ערלה וכלאים מותר. א"כ הו"ל למחות דיש הנאה בערלה ליהנות מגחלתן. וא"כ שפיר דייק הגמ' מזה בכתובות וכו' דאף אכילת עצים קרוי אכילה, דהא כאן כל הנאת המערער למחות הי' בשביל הנאת תשמיש העצים, וש"מ דזה קרוי הנאה ואכילה וא"ש, עכ"ל. והנה מלבד שבמחכ"ת לא העיר בזה מכל מה שהערותי ת"ל. אף גם בל"ז דבריו תמוהים. במש"כ דהו"ל למחות דיש הנאה בערלה ליהנות מגחלתן. תמוה, דהא כתבו התוס' פסחים כ"ו ע"ב ד"ה בשלה ע"ג גחלים, דדוקא בדיעבד מותר, דאע"ג דכל הנשרפין אפרן מותר אפי' לכתחלה יש לחלק בין אפרן וגחלים עכ"ל. וכ"ה בכ"מ על הרמב"ם פט"ז מהל' מאכא"ס הכ"ב. ולפימש"כ התוס' בחולין ד' ע"ב ד"ה מותר, דהיכא דלכתחלה אסור לאו בר דמים הוא ע"ש. וא"כ להכי לא מיחה המערער בשביל הנאת הגחלים. אבל לפי מה שכתבנו דרק משום האפר בלבד הו"ל למחות, אתי שפיר הכל, וכנ"ל, וגם מש"כ התומים שם להוכיח דאכילת זמורות מהני, מהא דאמרינן בגמ' ב"ב כ"ח ע"ב דג"ש ילפינן שהרי הנביא עומד בעשירי ושנת החורבן שנת מוצאי שביעית הי', וירמיה ע"כ לא ציוה הנבואה לעושי רשעה ח"ו שיאכלו באיסור שביעית ולעשות חזקה באכילת איסור, וע"כ צ"ל דגם בשביעית משכחת אכילת היתר דהיינו עצים ע"ש. ולפענ"ד י"ל דיהי' מזה רא' לחד תירוץ של הכ"מ בפ"ד מהל' שמיטה ויובל הכ"ה, שמש"כ הרמב"ם דשביעית נוהגת אף שלא בפני הבית אינו אלא מדרבנן ע"ש ועיין בצל"ח ברכות ל"ו ע"א שכתב שודאי כוונת הרמב"ם כן הוא, ע"ש שהאריך לענין צלף של ערלה בחו"ל. וא"כ עפי"ז אתי שפיר דנאמרה הנבואה שבעוה"ר יהי' נחרב הביהמ"ק, ולא יהי' נוהג שביעית אלא מדרבנן. ובימי ירמיה עדיין לא גזרו. ועיין בנה"מ סי' קמ"א סוס"ק ג' שמיישב ג"כ קושיית התומים באופן אחר. ולפי מה שכתבתי א"ש בפשיטות, דירמיה הי' מצווה לעשות חזקה אף בשביעית שאינו נוהג מדאורייתא שלא בפני הבית

והדרן לקמייתא דלמ"ד דבאכילת איה"נ הוי חזקה. ע"כ דס"ל דאיה"נ יש להם בעלים. וא"כ צ"ל הא דאמרינן בירושלמי ב"ב פ"ג ה"ב על הפלוגתא דר' ישמעאל ורע"ק במשנה שם. דאר"ח שני ערלה ביניהון. ע"ש במ שכתב בשם חי' הרמב"ן דלר' ישמעאל הערלה פירי האסור לא הוי חזקה עש"ה. ע"כ משום דס"ל דאיה"נ נפקו מרשות בעלים, אף היכא שאפרן מותר. ואזיל בזה לשיטתו במכילתא דגונב איה"נ פטור. וע"כ משום דאיה"נ לית להו בעלים [שהרי ר' ישמעאל חיבר המכילתא כנודע]. אבל הרמב"ם וש"פ הנ"ל ס"ל דאיה"נ יש להם בעלים. ולכן לא הביא הרמב"ם בהלכותיו להא דמכילתא והתוספתא דהגונב והגוזל איה"נ פטור. משום דלדעתו י"ל דבאמת חייב היכא דאפרן שו"פ עכ"פ, ויש להם בעלים

(ט) ובדרך אגב ראיתי שעוד יש ליישב דעת הרמב"ם בפי"ב מהל' טוען הי"ב הנ"ל שפי' הא דאכלה ערלה ושביעית וכלאים, באכילת איסור. ולא קשה קושיית הקדמונים ע"ז דא"כ היכא הוכיחו מינה בכתובות פ' ע"א הנ"ל דאכילת זמורות הוי אכילה. ולפענ"ד י"ל דהוכחת הש"ס הי' דר"י לטעמי', שעבד עובדא בחבילי זמורות. דהא רש"י בכתובות שם ד"ה עבד, פי' דחשבה אכילה בחבילי זמורות שהן מאכל לפילין, והאכיל מהן הבעל לבהמתו וכו' ואר"י מה שאכל אכל עכ"ל. וכיון שחבילי זמורות הן רק מאכל פילין. ופיל מין חיה הוא. כמבואר בכלאים פ"ח מ"ו. וכשהאכיל מהן הבעל לבהמתו, ע"כ אכילה ע"י הדחק הוא, כי אין זה מאכל בהמה כלל. ומדחשבה רב יהודה לאכילת חבילי זמורות אכילה, ע"כ משום דס"ל אכילה ע"י הדחק שמה אכילה. ומצינו