רב"ז אורח חיים קסה

ולא משל קדשים וכו' דטעמא לאו משום דאיה"נ הוא, דהא מלל"נ, אלא טעמא משום כתותי מיכתת שיעורי'. ותמה הפמ"ג למה לא כתב הכ"מ דהטעם הוא משום דאסור בהנאה לאו שלהם הוא. וכ"ת אף דאסור בהנאה שלו הוי הא בורכא אתרוג ערלה תוכיח [סוכה ל"ה]. וסיים בצ"ע: ולפימש"כ הפמ"ג בפתיחה להל' פסח הנ"ל, אין תימה כלל על הכ"מ, דהא לפי הוכחתו מהרמב"ם דס"ל דקנה חמץ לוקה, ע"כ משום דס"ל איה"נ שלו הוי, וגם בחה"ר סוכה מבואר דס"ל כן. ולכך לא כתב הכ"מ טעם זה להרמב"ם לשיטתו. ומש"כ אתרוג ערלה תוכיח. ג"כ תמוה. דהא י"ל כמש"כ המג"א סי' תרמ"ט סק"כ דדוקא גבי אתרוג כיון שראוי לאכילה, דרשינן לכם שלכם תהא לאכלו משא"כ גבי לולב דאינו ראוי לאכלו, לא שייך למדרש כן, וכיון שהוא שלו, אעפ"י שאסור בהנאה לכם קרינן בי' עכ"ל. וא"כ הכא נמי בציצית דלאו מידי דאכילה הוא, שלו קרינן בי', וע"ש בפמ"ג [בסי' תרמ"ט בא"א סק"כ] שהביא ג"כ להרשב"א בשבע שיטות, דאף איה"נ שלו, ולכם מקרי. וכתב דהרשב"א בתשו' (המובא ברמ"א או"ח סי' תרמ"ט סעי' ב'] חזר ממש"כ בחידושיו [וע"ש בא"א סק"י. ועיין ברמ"א אה"ע סי' כ"ח סעי' כ"א בשם תשו' הרשב"א והבן]. ומצאתי עוד בפמ"ג או"ח סוס"י תמ"ג בא"א סק"ו שכתב וז"ל: הוי יודע דמשמע דאם עבר ומכר חמב"פ לעכו"ם, ממכירה ואילך אין עובר בב"י, דקנה הנכרי, אעפ"י שאיה"נ, מ"מ ביש ידים זוכים, קונה ומקנה, שפיר הוה מכירה כדמוכח ביי"נ במשך תחלה, ובחה"ר בסוכה, בלולב דאיה"נ מ"מ לכם קרינן בי' עכ"ל. הרי שס"ל בכל אלו המקומות דאיה"נ שלו הוא. ואין תימה על הכ"מ כלל (עיין בקובץ על הרמב"ם פי"א מהל' ציצית הי"א. ובמחכת"ה אישתמיטתיה כ"ז. ובאמת לא זו בלבד, אלא שמצאתי שהפמ"ג סותר את עצמו עוד בזה. דהנה בפמ"ג יו"ד סי' ק"ט במ"ז סק"א הביא להמהרש"א בביצה ל"ח ע"ב בד"ה א"ל וליטעמיך, שכתב דמסתמא כל איסורין לית להו בעלים. דמפקרי להו. ותמה הפמ"ג אטו איסורי אכילה, ומותר בהנאה, אמאי לית להו בעלים? ולכן דחק לפרש דה"ק דפלוגתא דר"י ורבנן איכא לאוקמי באיה"נ, דודאי מפקרי להו וכו'. ומיהו אי נתערב יבש ביבש מאיה"נ, יש לעיין אי מחייב לי' שמעון לשלומי דמי בעד חתיכה ההוא דודאי הגוזל איה"נ לאו מידי חסריה, ואפקורי מפקיר לי' ויראה דאם התערובת בבית שמעון י"ל זכתה לו חצירו כה"ג. ומיהו באיסורי אכילה דשם בעלים עלי' ודאי מחייב לי' לשלומי דמי חתיכה מעליא עכ"ל. ולהפמ"ג באו"ח הנ"ל גם באיה"נ קרינן בי' לכם. וא"כ שם בעלים עלי' ומצאתי עוד בפמ"ג או"ח סי' תמ"ח במ"ז סק"ג שכתב וז"ל: והוי יודע דחצירו של אדם אם ניחא לי' קונה אף איה"נ, וע"ז כי מגביה ישראל קנאו. ומיהו סתם איסורי אכילה מסתמא לא מפקרי בעלים. ועיין מהרש"א ז"ל ביצה ל"ח ע"ב וכו', ומספקא לי איה"נ אי סתמן הפקר או לא וכו' עכ"ל. וגם בזה דבריו תמוהים, כיון שהחליט בכאן דחצירו קונה אף איה"נ, וכמו שרמז הראי' מע"ז דכי מגבה ישראל קנאו, משום דיש זכיה באיה"נ [וגם בכאן לא העיר שכבר קדמו בראי' זו הר"ן בע"ז והפר"ח הנ"ל] ע"כ ודאי משום דאיה"נ יש להם בעלים, ולכם קרינן בי' כנ"ל. וא"כ האיך חזר ונסתפק אי איה"נ סתמן הפקר ל וא"כ עפי"ז בגונב או בגוזל איה"נ מחבירו, ודאי דגנב או גזלן גמור מקרי, דהא עדיין שם בעליו נקרא על איה"נ, דהא יכול ליהנות מהן שלכדהנ"א, כתוס' קידושין נ"ו ע"ב ד"ה המקדש. בשלמא חמץ שאני שהכל מצווים עליו לבערו, כב"ק צ"ח ע"ב. משא"כ בשאר איה"נ וא"כ הדרא ספיקו של הפמ"ג ביו"ד סי' ק"ט הנ"ל אם נתערב יבש ביבש חתיכת איה"נ של ראובן בב' חתיכות של שמעון, אי מחייב לי' שמעון לשלומי בעד החתיכה ההוא כש"כ שיש להסתפק כן לפי מה שכתבנו לעיל באות א', דבאיה"נ דאפרן מותר ודאי דין ממון יש בהו (דגורם לממון כממון דמי, כתוס' פסחים כ"ט ע"א ד"ה אין פודין) וא"כ ודאי דלא נפקו מרשות בעלים. ועכ"פ אם האפר של איה"נ שוה פרוטה ובא חבירו וגזלו אף שגזל להאיה"נ קודם שנעשה אפר, אפ"ה גזלן גמור מקרי, דהא לאחר שנעשה אפר מחסרו שו"פ]. אמנם יש להעיר בזה מבכורות י"א ע"א דאיבע"ל בפודה פטר חמור של חבירו, אי פדיונו לבעלים. ואמרו דאליבא דר"ש לא תיבעי כיון דאמר מותר בהנאה, ממונא דבעלים הוא וכו' ואר"נ ת"ש הגונב פט"ח של חבירו משלם תשלומי כפל לבעלים, ואעפ"י שאין לו עכשיו, יש לו לאחר מכאן וכו' ע"ש. וכ"ה ברמב"ם פ"ה מהל' גניבה ה"ג הגונב פט"ח של חבירו וכו' שאעפ"י שאינו עכשיו שלו, ראוי להיות לו אחר שיפדה עכ"ל. [עיין בירושלמי קידושין פ"ב ה"ח, ויש לפלפל בזה] הרי להדיא דדוקא בפט"ח דראוי להיות לו אחר שיפדה, להכי חשיב שפיר ממונא דבעלים, ומשלם תשלומי כפל. משא"כ בשאר איה"נ, שאסורים לעולם, אינם שלו כלל, ולא חשיבי ממונא דבעלים וא"כ הגונב איה"נ ודאי פטור. אך י"ל דשאני פט"ח שהוא מן הנקברין, ואפרן אסור, כתמורה ל"ג ע"ב, ל"ד. ומש"ה אם לא היו ראוים להיות שלו לאחר שיפדה, לא הי' חשיבי ממונא דבעלים. משא"כ בשאר איה"נ דאפרן מותר, ודאי דין ממון יש להו, ולא נפקו מרשות בעלים, כמו שכתבתי לעיל באות א'. אבל ראה זה מצאתי במכילתא סדר משפטים פרשה י"ג: גנב איה"נ פטור מלשלם וכו' הגונב פט"ח משלם תשלומי כפל וכו', וכ"ה בתוספתא פ"ז דב"ק. ומשמע דגונב כל איה"נ אף מהנשרפין שאפרן מותר, ואפ"ה פטור מלשלם. וע"כ משום דלית בהו דין ממון, ולא חשיבי ממונא דבעלים וצ"ע. ויש להעיר עוד בזה מהתוספתא כלאים פ"ה מ"א: כלאי הכרם מותרין משום גזל, ע"ש בפ' "מנחת בכורים" שכתב דלהכי מותרין משום גזל דאסורין בהנאה. הרי להדיא דאף שכלאי הכרם מן הנשרפין שאפרן מותר, אפ"ה אין בהם משום גזל. וע"כ ודאי דלית בהו דין ממון, ונפקו מרשות בעלים והפקר הן כנ"ל. והתוספתא בכלאים אזל לשיטתו בב"ק הנ"ל ג)

(ח) והקרוב אלי לומר דפליגו בזה תנאי ואמוראי, אי איה"נ יש להם בעלים או לא. דהנה בב"ב ל"ו ע"א אמר רב יהודה אכלה ערלה אינה חזקה, תנ"ה אכלה ערלה ושביעית וכלאים אינה חזקה. ופי' הרשב"ם דלא איכפת לי' לבעל השדה בשנת ערלה ולכך לא מיחה וכו' ערלה וכלאים אכילתן באיסור, שביעית הפקר לכל ולכך לא מיחה ולא הוי חזקה עכ"ל. ומלשון הרשב"ם שדקדק וכתב רק בשביעית הפקר לכל, ובערלה וכלאים לא כתב רק דאכילתן באיסור, משמע דערלה וכה"כ אעפ"י שאסורים בהנאה, ואפ"ה לא הוי הפקר, משום דס"ל איה"נ יש להם בעלים, אפ"ה לא איכפת לי' לבעל השדה למחות, דלאו מידי מפסיד, דבלא"ה איה"נ הם, והגוזל איה"נ פטור כנ"ל. וקשה הא ערלה וכה"כ מן הנשרפין הם דאפרן מותר, והו"ל למחות להמחזיק שלא לאכול הפירות, בשביל שיוכל ליהנות