רב"ז אורח חיים קסד

בנדרים פ"ח ע"ב באד"ה ולענין הלכה ע"ש. וכ"ה ברא"ש ב"ק פ"ד סי' ד' עש"ה. וא"כ הכא נמי כיון דעיקר פלוגתייהו הוא בדיני, לענין המוכר שדהו בשנת היובל אף שנמשך מסברת פלוגתתן נפק"מ לענין איסורי כנ"ל, אפ"ה הלכתא כשמואל, ועיין בס' עצמות יוסף על קידושין ע"ט ע"א שכתב שלמד כלל מחודש מדברי הריטב"א ע"ש. ולא הביא כלל מהר"ן והרא"ש הנ"ל וצ"ע ועיין בסדר הדורות סדר התנאים ואמוראים באות א' אבא הוא רב, שכתב היכא דפליגו רב ושמואל בדבר הנוגע לאיסורא ולממונא, צ"ע כמאן נפסוק עכ"ל. ולא העיר מהנ"ל]

(ו) הגם הלום ראיתי בדרך אגב, פרפרת אחת, עפ"י הסוגיא דערכין כ"ט ע"ב הנ"ל, דפריך ולרב לא אמרינן קו"ח כה"ג, והתניא יכול ימכור אדם את בתו כשהיא נערה, אמרת קו"ח וכו'. ומשני התם לא הדרא מיזדבנא וכו'. ופירש"י: כדאמרינן בקידושין י"ח ע"ב דאין אדם מוכר בתו לשפחות אחר שפחות וכו' ע"ש. ומדמשני הש"ס לרב כן, ע"כ מוכח דרב ס"ל דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות. וע"ש בתוס' ד"ה התם, דלפירש"י י"ל אע"ג דבקידושין י"ח ע"ב פליגי בה תנאי, אי אדם מוכר בתו לשפחות אחר שפחות. מייהו קיי"ל כר"ש דס"ל התם דאסור למכור עכ"ל, ובזה נ"ל לתרץ קושית הלח"מ על הרמב"ם בפ"ג מהל' אישות הי"א שכתב האב מקדש את בתו שלא לדעתה כ"ז שהיא קטנה, וכן כשהיא נערה רשותה בידו, שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה לאשה וקידושיה לאביה. והקשה הלח"מ דהא בקידושין ג' ע"ב משמע דלא נפקא מהאי קרא אלא קטנה דוקא, דמקשינן שם: ואימא ה"מ קטנה דלית לה יד לקבל קידושין, אבל נערה דאית לה יד לקבל קידושין תקדיש איהי נפשה ותישקול כספא וכו' ע"ש. ולפי מה שכתבנו דמוכח מערכין הנ"ל דס"ל לרב אין אדם מוכר בתו לשפחות אחר שפחות. מתורץ קושית הלח"מ, דהא התוס' בקידושין ג' ע"ב ד"ה ואימא ה"מ קטנה, הקשו דהא לקטנה לא איצטריך קרא, דהשתא זביני מזבין לה, כסף קידושין מיבעיא. ובתוס' ישנים תירצו די"ל דקרא מיירי בקטנה שכבר מכרה פעם אחת ואין אדם מוכר בתו לשפחות אחר שפחות, דהשתא ליכא קו"ח ע"ש. ודברי התו"י מוכרחים, דהא הסוגיא בקידושין שם קאי לר"י אמר רב, ועלי' קאי האי פירכא ואימא ה"מ קטנה ע"ש. ולרב לשיטתי' דס"ל אין אדם מוכר בתו לשפחות אחר שפחות, שפיר כתבו התו"י די"ל דקושית הש"ס הוא דאימא דקרא מיירי בקטנה שכבר מכרה. אבל למאן דס"ל בקידושין י"ח ע"ב דאדם מוכר בתו לשפחות אחר שפחות. ע"כ לדידי' אי אפשר לומר כלל דקרא מיירי בקטנה, דהא יקשה ע"ז קושית התוס' דלקטנה. לא צריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה כסף קידושין מיבעיא? ואין לתרץ דמיירי כשכבר מכרה כהתו"י הנ"ל זה ליתא. דהא להך מ"ד אדם מוכר בתו לשפחות אחר שפחות. ולכן ע"כ צ"ל דקרא מיירי בנערה. וא"כ עפי"ז אתי שפיר דברי הרמב"ם הנ"ל. דהא הרמב"ם פ"ד מהל' עבדים הי"ג פוסק כמ"ד דאדם מוכר בתו לשפחות אחר שפחות. ולכן שפיר כתב דגם נערה נפקא מהא קרא. דהא לדידי' לא קשה כלל קושית הש"ס ואימא ה"מ קטנה כקושית התוס' דלקטנה לא צריך קרא. ותירוץ התו"י נדחה לשיטתו. וכל קושית הש"ס הוא רק לרב לשיטתו כנ"ל ולא קשה מידי קושית הלח"מ. ודו"ק כי זה נכון ב)

(ז) וראיתי להפר"ח או"ח סי' תמ"ו שהביא להריב"ש סי' ת"א [שהבאתי לעיל באות א'] וכתב דאע"ג דחמץ מאיה"נ הוי, אפ"ה שייך בי' זכיה. והביא מדנפשי' הראי' מע"ז מ"ב ע"א דא"ר גזירה דלמא מגבה לה והדר מבטל לה ע"ש. ותמהני שלא הביא שכבר קדמו הר"ן בע"ז מ"ג בראי' זו, כנ"ל באות א'. וכמו כן יש לתמוה על הפמ"ג או"ח בפתיחה להל' פסח ח"א פרק א' אות ט' שכתב וז"ל: לכאורה מי שאסר חמצו עליו בהנאה קודם איסורו, כשבא פסח אין עובר בב"י דלאו דיליה. ונהי דב' דברים אין ברשותו ועשאן הכתוב כאילו ברשותו חדית רחמנא, אבל כה"ג לא ועס"י תרמ"ט ס"ב המודר הנאה מלולבו לא הוי שלכם ועחה"ר סוכה ל"ה ובר"מ ז"ל פ"א ה"ב מחו"מ הנה חמץ לוקה והא לאו דילי' הוא דאסור בהנאה וקניתו לאו כלום וכה"ג לא חדית קרא אלא ע"כ כה"ג נמי דיליה הוא. ועכו"ם שהגביה ישראל וקנה אין בטילה. אף דאיסור הנאה וצ"ל בין תרמ"ט לזה. וחמץ של כלאי הכרם כה"ג נמי י"ל עבר בב"י עכ"ל. וע"ש בסוף אות י"ג. ותימה גדולה על הפמ"ג ז"ל שבמחכת"ה לא ראה שכבר קדמו הר"ן ז"ל בראי' זו מע"ז. וגם לא ראה להפר"ח הנ"ל. אמנם גם בל"ז דברי הפמ"ג כאן תמוהים, ובמחכת"ה דבריו סותרים זא"ז. דכאן מבואר דס"ל דאיה"נ דילי' הוא. והא בפמ"ג או"ח סי' י"א בא"א ס"ק י"ב הביא להכ"מ פ"א מציצית הי"א שכתב עמש"כ הרמב"ם דאין עושין ציצית מצמר, עיהנ"ד