רב"ז אורח חיים קסג

יי"נ הוא מן הנקברין דאפרן אסור, כמבואר בע"ז ס"ב ע"ב, וכ"ה בש"ך יו"ד סי' קכ"ג ס"ק כ"ו, ובסוס"י קנ"ה ס"ק י"ט. אפ"ה גם בזה ע"כ אוקמוה על דין תורה, שאפרו מותר, ועי"ז יהי' בו דין ממון, ויהי' שייך בו זכיה וקנין, בכדי שנוכל להחמיר שלאחר שנכנס היי"נ לרשות האומנין, אסורין לומר לנכרי תן לנו דמיו. משא"כ אם נימא כאן שיהי' אפרו אסור, ולית בי' תורת ממון, ממילא דלא שייך בי' זכי' וקנין. א"כ יגיע מזה קולא שיהיו האומנין מותרים לומר להנכרי תן לנו דמיו, ותקנת חז"ל להחמיר באו ולא להקל? לכך שפיר אמרו שם דזכו בהיי"נ לחומרא, שאסורין לומר להנכרי תן לנו דמיו [ועפי"ז א"ש נמי דלק"מ מע"ז ס"ג ע"ב הנ"ל דקנה היי"נ לחומרא, והבן] אבל בשאר נקברין, כשור הנסקל וכדומה, כיון דאפרן אסור, לית בהו דין ממון כלל, וממילא דלא שייך בהו זכיה וקנין, ולכן שפיר אמרו גבייהו דמכרן אינו מכור, רק היכא שיש שום מציאות בעולם שיהי' שוה מידי [כנ"ל[ דהא לא שייך למימר גבייהו דהוי חומרא דאתי לידי קולא. ודו"ק וזה נכון

(ג) ומן האמור אחזה אנכי שעפ"י סברת הר"ן הנ"ל, דחמץ בפסח הוי דשיל"מ, אף שגם לאחה"פ קנים ר"ש, משום דלא אמרו חכמים דבר זה להקל רק להחמיר. יש ליישב בזה מה שלכאורה קשה על הרמב"ם שס"ל דטעם איסור חמץ במשהו, לפי שהוא דשיל"מ כמבואר ברמב"ם פט"ו מהל' מאכא"ס ה"ט, ובהה"מ ובכ"מ בפ"א מהל' חו"מ ה"ה. וס"ל נמי דאם נתערב החמץ קודם הפסח ונתבטל בס' חוזר וניעור בפסח ליאסור במשהו כמש"כ הה"מ בסופ"ד מהל' חו"מ הי"ב. וכ"כ בב"י או"ח סי' תמ"ז שנראה מדברי הרמב"ם כן ע"ש. ולפימש"כ בס' מקור חיים על הל' פסח סי' תמ"ז סק"ח דעיקר מחלוקת בהא דחוזר וניעור בפסח, תליא בפלוגתא המבואר ביו"ד סי' צ"ט באיסור שנפל להיתר ונתבטל ואח"כ ניתוסף עליו איסור, דמאן דס"ל התם דחוזר וניעור. מטעם דאמרינן איסורא כמאן דאיתא דמי, כבכורות כ"ב ע"א, הכא נמי בחמץ בפסח כיון דאיסור כמאן דאיתא דמי, כשמגיע פסח חו"נ ואוסר במשהו וכו' ע"ש. וגם לפימש"כ הפמ"ג באו"ח סוס"י של"ה בא"א סק"ד דין חדש דכל דשיל"מ בא"מ שנתרבה לא אמרינן חו"נ עש"ה. וא"כ קשה על הרמב"ם שס"ל דחמץ הוי דשיל"מ, ואפ"ה ס"ל דחוזר וניעור אמנם עפי"ד הר"ן הנ"ל אתי שפיר, דהא הכא לענין חו"נ הדרא קושיית הר"ן לדוכתא דחמץ בפסח לא הוי דשיל"מ, משום דגם לאחה"פ קניס ר"ש. וכאן לא שייך כלל לומר תירוצו שלא אמרו חכמים דבר זה להקל רק להחמיר, דהא אדרבה אם נימא דחמץ הוי דשיל"מ יצמח מזה קולא שלא לומר בו חו"נ. משא"כ אם נימא דלא הוי דשיל"מ משום דלאחה"פ אסור, שפיר אמרינן בו חו"נ, והבן [והארכתי בזה הרבה במק"א]

(ד) ומכלל הדברים נשמע שעפ"י מה שדחה הר"ן הסברא הנ"ל בהא דחמץ בפסח הוי דשיל"מ, דכיון דהא דדשיל"מ ל"ב אינו רק מדרבנן, אף שע"י החומרא שהחמירו נצמח קולא, לא שייך להחמיר עי"ז עש"ה. עפי"ז יש ליישב מה שקשה בהא דב"מ נ"ג ע"א שאמרו מעשר שני בטיל ברובא, ובאיזה מ"ש אמרו במעשר שאין בו שוה פרוטה ושנכנס לירושלים ויצא וכו'. ופריך וליהדר ונעיילה וכו' ונפרקיה וכו'. ומשני לעולם בטהור. ומאי יצא דנפול מחיצות. ופריך והאמר רבא מחיצה לאכול דאורייתא, מחיצות לקלוט דרבנן, וכי גזרו רבנן כי איתנהו למחיצות, כי ליתנהו מחיצות לא גזרו רבנן. ומשני לא פלוג רבנן וכו' עש"ה. וקשה לפי מה שכתבנו דאין כח ביד חז"ל רק להחמיר ולא להקל, א"כ הדרא קושיית הש"ס לדוכתי': נפרקיה. ואי משום דנפול מחיצות, והוי עכ"פ מחיצות לקלוט. זה ליתא, כיון דמחיצות לקלוט רק מדרבנן הם. וא"כ אם נימא דבטיל מטעם זה, דאי אפשר למיפרק, ע"י קליטת ומחיצות, יצא לנו קולא מחומרא זו, שבטיל ולא הוי דשיל"מ. וחז"ל לא אמרו דבריהם רק להחמיר ולא להקל? אבל לפי מה שדחה הר"ן הסברא הנ"ל אתי שפיר, דהכא נמי כיון דהא דדשיל"מ ל"ב אינו רק מדרבנן, אף שע"י החומרא שהחמירו בקליטת מחיצות, נצמח קולא שבטיל עי"ז, לא שייך להחמיר אדבריהם, דהם אמרו, והם אמרו. ויש סייעתא גדולה מהגמרא זו להסברא הנ"ל, ודו"ק. ועיין בתוס' שם בד"ה לא פלוג, ע"ש והבן

(ה) איברא דלכאורה היה נ"ל עוד ליישב קושיית הנו"ב הנ"ל משור הנסקל. דהא באמת מצד הסברא לא שייך כלל לומר דיש זכיה באה"נ. דהלא קו"ח הוא, דמה, מה שהיה שלו מכבר, כיון שנאסר בהנאה נפק מרשותו ואינו שלו, מה שאינו שלו ולא הי' ברשותו אינו דין שלא יוכל לזכות ולקנות ולהכניס לרשותו דבר שא' בהנאתו. ומצינו קו"ח כה"ג בש"ס נדרים ע"ו ע"א מהא דתניא יכול ימכור אדם את בתו כשהיא נערה, אמרת קו"ח מכורה כבר יוצאה, אינה מכורה אינו דין שלא תימכר ע"ש. וכן במכות י"א ע"ב אמר אביי ומה מי שגלה כבר יצא עכשיו, מי שלא גלה אינו דין שלא יגלה ע"ש. וכן בערכין כ"ט ע"ב במוכר שדהו בשנת היובל, רב אמר מכורה ויוצאה, ושמואל אמר אינה מכורה כל עיקר. מ"ט דשמואל קו"ח ומה מכורה כבר יוצאה, שאינה מכורה אינו דין שלא תימכר וכו' ע"ש. ועפי"ז א"ש הא דבשור הנסקל מכרו אינו מכור, ואין הלוקח קונה כלל, מטעם קו"ח הנ"ל. וה"ה בכל שאר אה"נ אין הלוקח יכול לזכות מטעם זה. אבל בקונה חמץ בפסח ודאי שהלוקח יכול לזכות, אף שאינו ברשותו, שהרי עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, כפסחים ו' ע"ב הנ"ל. אף שהנו"ב בתשו' הנ"ל כתב דדוקא בחמץ שהוא כבר שלו מקודם פסח עשאו הכתוב כאילו נשאר ברשותו וכו' אבל שיוכל לזכות בחמץ בפסח לא מצינו שעשאו הכתוב כאילו זוכה בו עתה עכ"ל. מ"מ לא מצינו גם להיפך פך שיעשה הכתוב להחמץ שהוא זוכה בו עתה כאילו הוא אינו ברשותו. ומסתברא שהחמץ שקנה בפסח הוא דומה לחמץ שהי' שלו מכבר, ובשניהם עשאום הכתוב כאילו הם ברשותו. עכ"פ ליכא למימר בקונה חמץ בפסח להקי"ח הנ"ל. ולכן שפיר ס"ל להרמב"ם וש"פ הנ"ל דקונה חמץ בפסח לוקה, וזה ברור. ומצאתי בשו"ת בית יצחק להגאבד"ק לבוב ז"ל בחאו"ח סי' ס' אות י' שהעיר ג"כ שי"ל דאין זכיה באה"נ מקו"ח הנ"ל. אבל לא העיר רק מערכין, ולא משאר המקומות שהערותי שנמצא קו"ח כה"ג. וגם מש"כ עפ"י מה דמקשה הש"ס בערכין כ"ט על רב שלא ס"ל הקו"ח, ופריך מהא דאינו מוכר את בתו כשהיא נערה דאמרינן קו"ח. ומשני התם לא הדרא ומיזדבנא ומש"ה אמרינן קו"ח, אבל ביובל הדרא ומיזדבנא לאחר היובל לכן לא אמרינן קו"ח ועפי"ז כתב דלר"ש דס"ל חמץ לאחה"פ מותר מה"ת, א"כ הדרא ומיזדבנא, ולכן יש זכיה בחמץ בפסח, ולא שייך קו"ח הנ"ל דהלכה כרב באיסורי. עכתו"ד. ובמחכת"ה דבריו תמוהים, דמלבד דגם חמץ לאחה"פ לא הדרא ומיזדבנא, דהא קניס ר"ש. אך ע"ז י"ל כמו שכתבתי לעיל באות ב'. אך גם בל"ז דבריו תמוהים במש"כ דהלכה כרב באיסורי. דהא הרמב"ם בפי"א מהל' שמיטה ויובל הי"ד פסק כשמואל ע"ש. וע"כ משום דס"ל דאמרינן קו"ח כה"ג א). ואין לומר דדוקא שם דהוי דיני הלכה כשמואל בדיני. משא"כ לענין זכיה באה"נ ודאי ע"כ הלכה כרב דהא איסורא הוא זה ליתא, כיון דעיקר פלוגתייהו דרב ושמואל בדיני הוא, בודאי נקטינן כשמואל כמש"כ הר"ן